כבוד מפוקפק

בשנה האחרונה נראה כי ישנה בעיה אקוטית בישראל – השחיתות. המצב הינו חמור והתקוטטויות פומביות בין מוסדות הבקרה, לבין פוליטיקאים ושאר גופים אינטרסנטיים אחרים הפכו למעשה שבשגרה, ולמרבה הפלא גופי הבקרה הם אלו שנמצאים במגננה. אחד הפרמטרים המרכזיים בעולם כיום לרמת השחיתות של מדינה הינו מדד השחיתות העולמי, וישראל , שנכנסה למדד לראשונה ה-1996 מככבת. בשנים הראשונות ישראל הצליחה להיכנס לעשירייה השנייה במדד עם ציון של מעל ל-7 מתוך 10, כמעט טוב במונחים של בית הספר. אך משנת 2000 ישנה התדרדרות במעמדה של ישראל שהגיעה לשיאה בשנת 2006 עם הירידה למקום 34 עם ציון 5.4, נכשל – אכן גבירותיי ורבותי נכשלנו. כפי שאנו נכשלים בציוני המתמטיקה השנתיים אנו מצליחים לרדת בדרוג השחיתות העולמי. מדינות כבוטן, קטר, סלובניה ומלטה נמצאות מעל לישראל בדירוג 2006.
אם השחיתות פושה בכל, עד לכדי איום על הדמוקרטיה, מדוע אין עושים דבר על מנת למגר את התופעה? ואם יש מספר שומרי סף כיצד החברה מתייחסת אליהם? שהרי הם שומרים על האינטרס של כולנו. תשובה חלקית ניתן אולי למצוא בעובדה שהשחיתות בישראל אינה חדשה, ועם השנים נהג הציבור להעלים עין מן התופעה ואף להפוך את גיבוריה הראשיים לגיבורים לאומי, ולעומתם הפך הציבור את שומריו למוקצים.

לדוגמא, בעשורים הראשונים למדינה אחד ממנהיגי הצבא, ולימים מנהיג פוליטי בכיר, נתפס לתחביב חדש של גילוי עתיקות באופן פרטי ואימוצם הבלתי חוקי לביתו. הדרך בה התמיד בתחביבו היתה על-ידי גיוס אנשי מערכת הביטחון לחפירות וחיפוש עתיקות – בשפה פשוטה רב-אלוף ולימים שר בכיר בממשלת ישראל, משה דיין היה שודד עתיקות. אחת הבעיות הייתה שבימים ההם לא היה מבקר חזק כלינדנשטראוס או חשב כללי כד"ר זליכה. הימים היו ימי ביסוס המדינה ולמצביאים צבאיים ואנשי האליטה הפוליטית ניתנו פריבילגיות מרחיקות לכת. גיבורים שניסו לעמוד בפרץ היו מעטים. אחד החשובים שבהם היה אורי אבנרי שעקב ביקורתו על דיין הודר מן הקונצנזוס החברתי ואף לעיתים הוכה פיזית.

כיום פעולות כשוד עתיקות הינן קשות לביצוע, לעומת זאת מכירת העתיקות הגנובות מתבצעת בחסות המדינה, ומכניסות מאות אלפי דולרים, בנקים נמכרים למקורבים ועסקאות מפוקפקות הם נחלת כלל חברי האליטה. אך זהו אינו שורש הבעיה, ניסיונות לשחיתות הינם חלק מכל חברה, הבעיה נעוצה בתקיפות החוזרות ונשנות של יחידי הסגולה שמנסים לעמוד בפרץ, בדפוס זה אין שינוי. ששה עשורים לאחר היווסדה, המדינה והחברה הישראלית מותירה את שומריה שדודים וחבולים במאבק בשחיתות. כחברה איננו מתייצבים לגבות את שומרי השער, ובזאת אנו בעצם משאירים את הדלת פתוחה לשחיתות והחלשה של אלו ששמים את עצמם להגן עלינו.                       

מקורבים בתשלום

נכון שכיום שלא כבעבר אין באים בריונים להכות את המבקרים, אך הפעלה של מכבש לחצים מדויק ומאיים כנגדם אינה בריונות פחותה. הניסיונות הגלויים להדיח את החשב הכללי על ידי טיעונים לוגיים מקצועיים כביכול של רוטציה במשרד האוצר הינם במקרה הטוב מגוחכים. המתקפות המאורגנות כנגד מבקר המדינה על ידי מקורבים וחברים של אישים שונים, הינם מתקפה בוטה על זכות הציבור לדעת ולשפוט את נבחריו.

קבלה של דברים מסוג זה הינה הפתח אליו משתחלים משרדי יחסי ציבור מקורבים וחברים ומארגנים מתקפות על שומרים אלו, מנסים לערער את אמינותם ולהטיל בהם סרה בזמן עבודתם – במדינה מתוקנת זו אמורה להיות עבירה של איומים וניסיון לשבש חקירה, אצלנו זו עבודה והיא משלמת מאות אלפי דולרים למבצעיה.

למרבה השמחה או הצער, עקב השחיתות הרבה וההידרדרות המוסרית בקרב מסדרונות השלטון בישראל והקשר המתחזק בין שלטון להון, העת הקרובה הינה עת של מבחן לחברה הישראלית, גופי הבקרה שונים עומדים ומתריעים שוב ושוב על מחדלים בקרב אותן קבוצות של אנשי ציבור, הון, שלטון ומשפט. בעשותם כך הם מגוננים על האינטרס הציבורי שלכם ושלי, ושומרים על הזכויות הבסיסיות שלנו לדעת ולתגמל כראוי את אלו שפועלים בשמנו עבורנו, ואנו מצד שני אמורים לשבור את הדפוס ההיסטורי ולהגן עליהם מוסדות אלו ואנשיהם בכל מחיר, ואולי אף לתקן טעות היסטורית ולהעניק לאורי אבנרי את מקומו בהיסטוריה שלנו.

  

התפרסם לראשונה במדור דעות NRG 26/8/2007

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s