ילדי הנרות וילדי הפרחים

הם היו צעירים, יפים ומלאים בתקווה כאשר שטפו את הכיכר אחרי רצח רבין. אך מה קרה להבטחה הגדולה של נוער הנרות? האם כמו ילדי הפרחים של שנות ה-60 בארה"ב הם נכשלו? 12 שנים אחרי, ילדי הנרות שלנו עסוקים במאבק קיום יומיומי – לא נותר להם זמן לשנות את העולם

אירועי השבוע הם כולם בסימן יום השנה לרצח רבין וכמה מקברי-אירוני-ציני ברית המילה של בנו בכורו של יגאל עמיר רוצחו של יצחק רבין. בעוד רובנו מתעסקים בהשלכות של הרצח, ניסיונות להגביל את חירויותיו של יגאל עמיר, אני רוצה לבחון מה קרה לאותם ילדים ששטפו את כיכר העירייה של תל אביב עם פרחים, נרות, ציורים והרבה תקווה לשינוי בעתיד.


ילדים אלו היו בין גילאי 12 ל-28 בזמן הרצח וכיום הם השדרה המרכזית של החברה הישראלית. כיום גילם נע בין 24 ל-40. הם אני, הם אתה ואת, הם רוב רובה של החברה הישראלית. לצערי, לאותה תקווה ישראלית קרה מה שכיום קורה לתקווה האמריקאית – לילדי הפרחים של שנות השישים.
ילדי הפרחים של שנות השישים הם קבוצת הגיל שיוצאת כיום לפנסיה בארה"ב. רובם, למרות הבטחות לעולם טוב יותר של שלום, הרבה אהבה, רוק'נרול וגם סמים, הביאו אותנו על קצהו של משבר עולמי. התפתחות בלתי פרופורציונאלית של חלק מן העולם בעוד חלקו השני נשאר מאחור, מחלות כלל עולמיות, זיהום אקולוגי, התחממות גלובלית והרבה מלחמות מקומיות ואזוריות. במבט לאחור, רבים מהם מודים ומתוודים – נכשלנו, כל הצפיות שנביא לעולם טוב יותר התפוגגו בערפל החומרניות, ניסינו לשבור את הדפוס של הורינו והתוצאה שגרמו בשנות דור ליותר נזקים מהרבה דורות קודמים.

ומה עם ילדי הנרות שלנו? אנו ציפינו שהם יפנימו את מסר האלימות וילחמו בו. שמהם תצא בשורה טובה יותר, מסר של שלום ופיוס, הבנה וגישור על פערים. נכון שמיד לאחר הרצח בא ההלם של בחירות 1996, ורובנו טענו כי האפקט עדיין מחלחל ואת תוצאותיו נראה בעוד מספר שנים.

ובכן, 12 שנים עברו וכעת ניתן לשבת ולנתח מה קרה. האלימות בחברה הישראלית גואה מיום ליום באין מפריע, היא שורה בכל אספקט של חיינו, על הכביש, במקומות בילוי, בבתי הספר, בעבודה – בכל מקום. אנשים וקבוצות שקראו כאחד קריאות לאלימות הפכו כיום לחלק אינטגראלי ומקובל של החברה פוליטית, כלכלית וחברתית. נראה כי לא למדנו משגיאות העבר. הפוליטיקה הופכת לזירת פשע, ומידי יום אנו למדים כי חלק ניכר מן הפוליטיקאים – המנהיגים שבחרנו לייצג אותנו – הם עבריינים. צווארון כחול, צווארון לבן – הצבע לא משנה, הפשיעה שורה בקרב נבחרי העם.


וילדי הנרות, ילדי הפרחים שלנו, מה איתם? ובכן, נתחיל בעובדה שבמדינת ישראל 2007 הם נמצאים במאבק קיום יומיומי. בין העבודה, למילואים, לילדים, למשכנתא במקרה הטוב, במקרה הרע שכר הדירה שלא נראה שיפסיק לעלות אי פעם ולמינוס בבנק. לא נותר להם הרבה זמן לשנות את העולם.

אך בכל זאת, מה הם עושים? המחאה של ילדי הנרות מאז רצח רבין מתגלמת בצורות שונות. הם נלחמים למען סחר הוגן, איכות סביבה, חינוך ילדים טוב יותר וחלק אף החליטו להצטרף להצבעת מחאה. הצבעת המחאה של דור זה הייתה אולי ההצבעה המוזרה ביותר שידעה מדינת ישראל מימיה. דור ילדי הנרות החליט להצביע למפלגת הגימלאים.

לא, הם לא יצביעו לדור ההורים, הדור המאכזב, הדור שנגדו הם מרדו – הם יצביעו לדור הסבים והסבתות – אלו שחינכו את הדור המאכזב. ככל הנראה זהו הגורל והדפוס הקוסמי, כל דור מתחיל את חייו בתרועה גדולה עם מאורע אחד מרכזי שמעצב את דמותו ומכתיב את הצפיות ממנו, וכל דור ודור מבטיח הבטחות גדולות ונצורות – רק על מנת לא לעמוד בצפיות ולסיים כקודמו בבית ההבטחות הלא ממומשות.

הייתה אחלה מוזיקה בכיכר, פגשנו את כל החבר'ה וחזרנו הביתה ב-11:30, מחר יש יום עבודה, עד לטקס בשנה הבאה…..החיים נמשכים…

 

הכתבה פורסמה לראשונה האתר NANA10 ב-04-11-2007

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסי סיקורל  On נובמבר 5, 2007 at 6:56 pm

    טוב אתה כותב, וברוך הבא (קצת מאוחר) לרשימות
    אסי

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s