תמיד מאוחר מדי

נראה לי שהחשיבה לטווח ארוך הפכה לנחלת העבר במדינת ישראל והזלזול והחשיבה קצרת המועד לעניין שבשגרה. גם לאחר היקיצה, וההחלטה לעשות דברים כראוי, נראה כי הדברים נעשים לפי שיר ישן וטוב אחד שאני אוהב נורא לפזם לעצמי – "הכי קרוב שאתה מגיע זה תמיד יותר מדי רחוק" – דני רובס, למי שמתעניין.


אז על מה אני מדבר, על הכל בעצם. בואו וננסה לחשוב אילו אירועים שקרו במהלך החצי שנה האחרונות היו יכולים להיפתר לפני הידרדרות המצב, אם חלק ממקבלי ההחלטות היו חושבים על השתלשלות העניינים בראייה ארוכת טווח.


ישנן מספר בעיות, לאותם נציגי העם, מקבלי ההחלטות, יש צוות שלם של יועצים ומסייעים "שעוזרים" להם. לדוגמא, לשר האוצר יש את נערי האוצר, והם חושבים במונחי שוק ולא במונחים חברתיים – התוצאה בעיה בפתרון בעיות.


כעת כמה דוגמאות קונקרטיות: שביתת המורים, כן אותה שביתה שהיתה הארוכה ביותר בתולדות המורים בישראל. הנזק שנגרם עקב שביתה זו הינו עצום, ימי עבודה שירדו לטמיון בשל הצורך לדאוג לילדים, שעות רבות של לימודים שהועברו בקניונים ומרכזי ערים, כאשר המטרה המרכזית הינה העברת הזמן על ידי בזבוז כספי ההורים. וכמובן, הפגיעה בכבוד המורים, אי-תשלום שכרם, יצירת מרמור בקרב האוכלוסיה המשפיעה ביותר במדינת ישראל ועוד.


ובכן, ראייה לטווח ארוך היתה יכולה לפתור את הבעיה ההתחלתית והיא השביתה, הבטחה של ראש הממשלה למו"מ חיובי היתה יכולה לפתור בעיה זו. אך לא, ראש הממשלה החליט להשאיר זאת בידי האוצר ולהמתין עד שהצרה תגיע לפתח דלתו, וכך קרה.

 

עד לפיצוץ הבא

מה עוד היה לנו שם, היתה לנו שביתת המרצים שכמעט הביאה לאיבוד שנה אקדמית ובזבוז מאות מיליונים של שקלים לכלכלת מדינת ישראל. יש לנו את מצוקת הקשישים בכלל וניצולי השואה בפרט וגם את נושא הפליטים האפריקאים.


בכל אלו נראה שההתמודדות של מקבלי ההחלטות היא ניסיון להעביר את האחריות לגוף אחר עד לפיצוץ. ועם הפיצוץ, ממהרים ראשי המדינה לפתור את הנושא, אך בשלב זה ישנם כבר משקעים רבים ואת הנעשה אין להשיב. אפילו ההיגיון הכלכלי בשלב זה כבר נפגם מעבר לכל נקודת תיקון.


אך יש עוד נושא אחד שאינו נוגע רק לכבודם של אנשים, שכר או תנאי תעסוקה, נושא זה נוגע ישירות לזכות אזרחי מדינת ישראל לחיות! כן נושא מיגון שדרות עבר מיד ליד ונדחק לפינות חשוכות מתוך ניסיון להמשיך להשכיח או לשכוח נושא זה.


אך לא עוד, תושבי שדרות דרשו את זכותם האלמנטרית לחיות בהפגנות ומחאה חברתית לגיטימית, אכן למגן עולה הרבה כסף, אך האם לחיי אדם יש ערך כספי? מה ערכה של רגלו של הילד בן ה-9 שנכרתה? מה ערכם של הילדות והנעורים האבודים של ילדי וילדות שדרות? האם את אלו ניתן לחשב לתוך חישובי נערי האוצר או לחישובי מקבלי ההחלטות.

 

המאמר פורסם לראשונה באתר NANA10 בתאריך 19-02-2008

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אזרח.  On פברואר 19, 2008 at 9:04 pm

    הנתין נותן יותר ויותר,אבל מקבל פחות ופחות.כך מאלפים את הנתין להסתדר ולשרוד לבד.עם פחות ופחות.כמו במשל העגלון והסוס.הני,אתה יודע מהו ה"הישג" הגדול ביותר של האוצר ב20 השנים האחרונות?
    שבירת העבודה המאורגנת.הנה הדברים.ישר מפי אחד שהיה באוצר.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=423771&contrassID=2&subContrassID=6&sbSubContrassID=0

    שברנו העבודה המאורגנת בישראל"

    אם שואלים את יוגב מהו לדעתו ההישג הגדול ביותר שלו בתפקידו, הוא לא יהסס בבחירתו. יש הישג אחד שהוא לדעתו בבחינת מהפכה היסטורית, שמדינת ישראל תמשיך ותקטוף את פירותיה לאורך שנים. "הצלחנו לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק", הוא אומר, "ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל".

    "שבירת העבודה המאורגנת בישראל", קרא לזה אורי יוגב, בראיון שנתן לעיתון "הארץ" (12/5/04) ובו סיכם את הישגיו כראש אגף התקציבים באוצר – שבירת העבודה המאורגנת הינה ההישג החשוב ביותר, לדבריו, שהוא השיג בשנות עבודתו; "צריך [עוד] לעשות ניתוח שורש לגבי העבודה המאורגנת בחינוך" בכדי להשלים את המלאכה, הוא טען (ורומז לדו"ח דברת). "העבודה המאורגנת ירדה בעשורים האחרונים מ-70% מהמשק ל-20% בלבד. אם נצליח להוציא לפועל רפורמות בחינוך ובבנקאות, הרי שחלקה של העבודה הזו יירד כבר אל מתחת ל-20%"… "אח"כ תתפתח בישראל עבודה מאורגנת מסוג חדש, מודרנית ופתוחה יותר: זאת תהיה עבודה מאורגנת כמו שמקובלת בעולם, שדוגלת בשותפות של העובדים והמעסיקים", כך אורי יוגב – לקרוא ולא להאמין.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=426385&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0

    העובד ייפגע ויגיד תודה

    מאת עמירם גיל

  • הני  On פברואר 20, 2008 at 10:59 am

    אני מסכים, אבל ההשלכות של שבירת העבודה המאורגת הן עמוקות הרבה יותר. זה עובר מזה לזליות בחיי אדם, האלעה של נושא סל התרופות (טירוף), פנסיות מגוכחות לאנשים שעבדו כל ימי חייהם ועוד הרבה בלאגן.

    שוב אני חושב שזו אחת הבעיות שלנו אבל מסוג אחר, אנו נותנים את המושכות לסוג מסוים של אנשים ללא בקרה ופיקוח, ובמקרה של טעות …רחמים!

    הני

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: