שבוע רע עבר על מדינת ישראל. זה החל בפלישה לעזה של כוחות רגליים, פעולה חסרת משמעות מבחינה אסטרטגית, רק כדור הרגעה לתושבי הדרום המערבי ולדעת הקהל הישראלית. כדור הרגעה זה לא היה זול כלל ועיקר לשני הצדדים: לצד הישראלי הוא עלה בחייהם של שני חיילים ועוד מספר פצועים, ואילו בצד הפלסטיני של המתרס פעולה זו עלתה בעשרות הרוגים, רבים מהם ילדים, כאלו שלא שייכים לסוג זה של חיים, וגם ההסבר של מחבלים המסתתרים בין אוכלוסיה כבר לא עובד כל כך.
סיפור זה היה מספיק למדינה ממוצעת בערך לשנה, אך לא אצלנו. ביום ה' החליט אדם לעשות מעשה: עלא אבו-דהים החליט, עד לרגע כתיבת שורות אלו לא ברור מטעם מי ולמה, לקחת את העניינים לידיו ולצאת לסגור חשבון עם היהודים.
ישנן ספקולציות רבות, זוהי פעולה בגיבוי של חמאס וחיזבאללה, או שזהו בעצם 'זאב בודד' על פי המינוח המקצועי. 'זאב בודד' הינו אדם שלא קשור לשום תשתית ארגונית ופועל בצורה עצמאית, ובכך טמונה הצלחתו וחוסר היכולת של כוחות הביטחון לסכל את פעולתו. מזכיר משהו? ברוך גולדשטיין פעל בשיטה זהה, ולא עזרה ההתנערות של רוב הציבור הישראלי מפעולתו, הנזק היה גדול מדי.
השאלה היא מה כעת? לאן בסוף נגיע? האם כעת אנו אמורים להמתין בחרדה לאדם הבא שייקח את החוק לידיו ויבצע פעולה נפשעת של רצח חפים מפשע? תור מי הפעם לנקום? האם לנדנדת המוות הזו יש סוף?
זו השאלה שנשאלת בקרב המחנות השפויים בקרב הישראלים והפלסטינים. במצב הנוכחי כולנו עומדים על סף של התמוטטות עצבים כללית ואובדן השפיות, שהרי לא ניתן לחיות תחת תחושת איום מתמדת ולהישאר שפוי.
הגרוע מכל הוא שלא נראים באופק מנהיגים שיכולים לקחת את התהליך קדימה ולשבור את מעגל האלימות. לעומת זאת ניתן לראות בבירור כי מנהיגים שונים משני הצדדים מנסים לעשות רווח פוליטי מהמצב הקיים. כבר היום עלו כותרות בעיתון שלא קשורות לצד השני, מתוך ניסיון ליצור איפה ואיפה של דם. גורמים מסוימים בישיבת הרב טענו כי פיגוע בסדר גודל כזה באוניברסיטה היה מזעזע יותר את הציבור.
ללא הבדלי דת, גזע ומין
אני, עם כל הכבוד לדובר, לא יכול להיות יותר מזועזע מרצח כה נתעב, לא אם זה היה קורה באוניברסיטה, בית כנסת, מסגד או כנסיה. הדם שנשפך, דמם של ילדים ומבוגרים הוא אותו דם, והכאב הוא עצום ללא קשר לזהות אידיאולוגית, פוליטית או איזו שהיא השקפת חיים מסוימת.
כאב לשני ילדים, אני חושש, אני חי בחרדה יומיומית לגורלם של ילדיי. אני מעריך כי תחושה זו שלי משותפת לכל ההורים, ללא הבדלי דת, גזע, מין או שייכות פוליטית. ליבי על המשפחות והורי ההרוגים, אינני יודע אם ניתן להתגבר על שברון לב מסוג זה.
ודווקא ממקום זה עולה השאלה שלי, האם לא נמאס לנו? האם לא הגיע הזמן לזנוח את כל הפוליטיקות, כל האידיאולוגיות והאמונות השונות ולחזור לרגש הראשוני שלנו בתור הורים ולאמר משני צידי המתרס, נמאס לנו! רוצים לגדל ילדים בשקט וללא חשש, רוצים לראותם פורחים והופכים להורים.
זאת ניתן להשיג בשתי דרכים שאינן סותרות זו את זו. מחד אפשר להמתין למנהיג הנכון שיעשה את הצעד הראוי, ומאידך אפשר להתחיל ולנסות לקחת את המושכות ולהתחיל בפעולות אזרחיות שיביאו את מנהיגי הצדדים לשבת יחדיו ולהפסיק את האלימות. הסיסמא הראויה היא די לקטל!
המאמר פורסם לראשונה באתר NANA10 בתאריך 10-03-2008
ראיון שנערך עימי בתוכנית הבוקר של רשת בית בנושא הכתבה – שימו לב לדרך ההצגה שלי בתחילת הראיון
ביקורת - ולא בהכרח בונה 
תגובות
ביודעם שהם יהיו המפסידים העיקריים של אותן המלחמות.לכן אין הם דוחפים ליציאה המלחמות.הבעייה היא שרוב בני האדם אינם נמצאים בעמדות ההנהגה.רוב בני האדם מובלים לקראת המלחמה.הדבר נעשה ע"י תעמולה ומניפולציה.זה עבד בעבר,עובד בהווה,ויעבוד בעתיד.
עניין של טבע אנושי דפוק.עניין של חינוך,מקטנות, למשמעת היררכית.
וכמו שאמר אדם זה:
"Why, of course the people don't want war. Why should some poor slob on a farm want to risk his life in a war, when the best he can get out of it is to come back to his farm in one piece? Naturally, the common people don't want war. Neither in Russia, nor in England, nor for that matter in Germany. That is understood. But, after all, it is the leaders of the country who determine the policy, and it is always a simple matter to drag the people along. Whether it is a democracy, or a fascist dictatorship, or a parliament, or a communist dictatorship. Voice ,or no voice, the people can always be brought to the bidding of the leaders. That is easy. All you have to do is tell them they are being attacked, and denounce the peacemakers for lack of patriotism and exposing the country to danger. It works the same in any country."
Hermann Goering .
התעמולה והניפולציה עבדה עבור ארה"ב במלחמת השקר של עירק,ועבדה עבור ישראל במלחמת לבנון האחרונה.בשני המקרים הללו,הצליחו אלה היושבים בהנהגה לגרור את ההמונים למצב שבו הם המפסידים העיקריים.
“Beware of the leader who bangs the drums of war in order to whip the citizenry into patriotic fervor. For patriotism is indeed a double-edged sword. It both emboldens the blood, just as it narrows the mind. And when the drums of war have reached a fever pitch ,and the blood boils with hate, and the mind has closed, the leader will have no need in seizing the rights of the citizenry, [who] infused with fear and blinded by patriotism, will offer up all of their rights unto the leader and gladly so. How will I know? For this I have done. And I am Julius Caesar.”
Julius Caesar.
אז עכשיו,כדי ל"הגן" על הנתינים,הנתינים מתבקשים לתת את החירויות היקרות שנקנו בדם,לידי אלה היושבים בהנהגה.כדי שאלה היושבים בהנהגה יוכלו ל"הגן" עליהם.
http://www.bopsecrets.org/CF/bourne.htm
War Is the Health
of the State .
זו התודעה,הני.
התודעה השבוייה בידי התעמולה והמניפולציה.
לא יהיה שלום בעתיד הקרוב. זה פשוט לא יקרה. אין תשתית להפסקת האלימות. אין נוסחה פוליטית שמאפשרת בכלל שלום, וזאת מכמה טעמים.
1. היעדר מוחלט של קבלה של זכותו של מיעוט להתקיים כישות פוליטית במסגרת המרחב הערבי. ובהיבט הזה אני אתמקד בעיראק (שקרובה ללבי) – כמדינה בעלת עושר אתני ודיכוי אתני שעומד ביחס ישיר לאותו עושר אתני. יהודים כבר אין. הסביאנים (מנדיאנים) בסכנת הכחדה. על הכורדים אני לא חושב שצריך להרחיב, אבל מי שבמקרה חי במערה בעשורים האחרונים, מספיק חיפוש מילת המפתח 'anfal'. טורקמנים עיראקים הינם עוד מיעוט שלא מקבל הכרה פוליטית. האשורים בצפון המדינה הם עוד מיעוט מדוכא ונרדף. וזאת רק מדינה אחת, סקירה שתוביל אותנו ממרוקו ועד לאהווז צריכה לכסות כמה פוסטים שלמים…
2. אי אפשרות לנתק יהודי-פלסטיני: נוסחה של 'שתי מדינות לשני עמים', מבחינת הפלסטינים, משמעותה ויתור של מחצית מהאוכלוסיה (הנמצאת במחנות פליטים מחוץ לגבולות ישראל) על חזונם לשוב אי פעם. הציפייה שהם יקבלו את הדין היא לא פחות מהזיה.
3. אי אפשרות לשיתוף פעולה יהודי-פלסטיני: לפי איזה מודל בדיוק? המודל הבלקני? המודל הלבנוני? מדינה יהודית? מדינה מוסלמית? מדינה קומוניסטית? פשוט אין. לא קיים מודל שיש לו איזשהו סיכוי. לבנון התחילה עם תנאי פתיחה טובים לאין ערוך, ומצבה כיום הוא עצוב ביותר.
הני, אשמח מאוד לתגובתך, במיוחד לסעיף 1 (בתור עיראקי) וסעיף 3 (בתור דר' למדעי המדינה)
ראה אתה מעלה נקודות מצוינות והנה מחשבותי בנושא.
1. הנקטדה הראשונה לך מדברת על מדינה לא דמוקרטית וללא מסורת דמוקרטית. ככלל המדינות במזה"ת הן יציר כלאיים שבא בעקבות התפרקות הקולוניאליזם דבר שייצר גופים לא ברורים ועם שליטה של מיעוטים על מיעוטים אחרים. אין אני מנסה לערוך השוואה בין ישראל למדינות אחרות באזור בעיקר בשל השוני האתני בין הקבוצות בישראל.
2. אני יודע שכולם חושבים על זכות השיבה והבעיתיות שלה, אל לכשתקום מדינה פלשתינאית ריבונית הם יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם בתחומיה כולל אישור זכות שיבה לפליטים רבים. אני לא חושב שלשיקול הישראלי יהיה משקל בהחלטה. מעבר לכך אני לא חושב שהם יוכלו לקלוט את כל הפליטים…
3. מבחינת שיתוף הפעולה, אני מצפה לשיתוף פעולה ברמה של מדינות, ואינני רוצה אהבה ויחסי שכנות חמים אני מסתפק בכך הכל במצב של אי-עוינות, רק ללא טרור והרג הדדי חסר כל תוחלת.
ראה משה, אני לא מפנטז על שלום חם ושיתוף פעולה, כל אשר אני קורא לו הוא מצב של הפסקת הטרור וההרג בקרב שתי האוכלוסיות. את שלב הנורמליזציה אני מוכן לדחות בכמה עשרות שנים לכשיעבור זעם.
שלך
הני
המשטר הקולוניאליסטי כבר פג לפני עשרות שנים… ואף מדינה ערבית לא שינתה פניה. גם ערב הסעודית, שמעולם לא היתה קולוניה, אינה מצטיינת ביחס אוהד למיעוטים או לנשים (למשל).
אני מוצא הרבה טעם בהשוואה, במיוחד עם שכנינו מצפון, על הניסיון הנאצל שלהם להשליט מדינה דמוקרטית רב-עדתית (אני תמיד משתעל כשאני שומע את דוברינו החכמים מדברים על 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון').
2. אז אתה תתמוך בחצי מהפלסטינים מדכאים חצי אחר, גם אם התרחיש הזה יתקיים מסיבה כלשהי? מדוע? 'שיבה' לתחומי הרשות הפלסטינית עבורם אינה שיבה לכפרם. היה בטוח שסוריה לא תוותר על 'הקלף' הזה…
3. סעיף זה מדבר בעיקר על יצורי-כלאיים בלתי אפשריים כגון 'מדינת כל אזרחיה'
כראוי, למרות שהמשטרים הקולוניאליסטים פגו, הייתה להם תרומה משמעותית בעיצוב המדינות באיזורנו. השפעה זו מחלחלת לה עד היום.
אני מבין את נקודתך ללבנון, אך שם יש אינטרסים חיצוניים שמתערבים פיזית במדינה, ראה מקרה סוריה.
שוב אתה חוזר בנקודות 2 ו-3 לשאלת השלום, אני בכלל לא מדבר על שלום, כל שאני רוצה הוא שקט לכמה שנים, נורמליזציה, ורק לאחר מכן אוכל לשוחח על התפתחויות כמדינת כל אזרחיה.
מה ביקשתי, לחיות בשקט בלי חשש למות! זהו…
הני
ומה גורם לך לחשוב שאותם אינטרסים ממש לא יפעלו פיסית במדינה כזו, בשטחי המדינה הפלסטינית או בשתיהן? אני בטח האחרון שצריך להזכיר לך במה דוגלת האידיאולוגיה הבעת'יסטית המודרנית…
ובנוגע לנקודות 2 ו 3… 'שקט' פירושו שהפלסטינים יזנחו את המאבק למוטט את הישות הציונית. ומכיוון שמחצית מהעם הפלסטיני תשאר במצב האומלל בו היא נמצאת, בלא רצון או יכולת להגר לתוך תחומי הרשות הפלסטינית, ובעידוד גורמים חיצוניים שונים, הם ימשיכו למנוע ממך שקט ככל שרק יוכלו. אלו הם הפלסטינים הנעלמים שכולם לא אוהבים לדבר עליהם, בנאהר-אל בארד, בעמאן, בבורג' אל ברג'נה, בראשידייה, בדמשק…
אם חמאס יזנח את המאבק, יקרה לו בדיוק מה שקרה לפתח – הוא יאבד מכוחו, ויבוא כוח חדש להחליפו.
אז כן, עצוב ככל שזה ישמע, הדרך היחידה לחיות בשקט בלי חשש למות הוא להגיע לפתרון קבע יציב שייתן מענה לכלל האוכלוסיה הפלסטינית על כל חלקיה – בישראל, בגדה, בעזה ומחוץ לישראל.
אח, איך הרסת לשדרן רדיו את כל התפאורה שהוא כבר בנה לעצמו – מוסלמי, ערבי, דוקטור… (:
זה הזכיר לי את הדיווחים הראשונים מזירת האירוע כאשר הכתבים מהשטח בשני הערוצים- 10 ו-2 דווחו על המפגע (מילה חדשה- לא מחבל, ולא ערבי) שנכנס לבית הקדוש וירה מטווח קצר בנערים המתפללים. הכתבים הדגישו ובמיוחד הייתה זאת סיוון רהב מאיר שהדגישה כי לא ייתכן שאותו ערבי הכיר את הישיבה וידע כי היא שייכת לזרם הציוני-דתי ובטח שלא ידע כי זו שעת התפילה העמוסה כאשר המתפללים מתאספים יחד, ואני חשבתי לעצמי באותו רגע- מה נראה לכם? איך אתם מניחים בצורה כה בוטחת שאותו ערבי לא ידע? הרי אתם גרים בירושלים, יחד עם הערבים, הם חיים אתכם, אז איך לא יידעו? אבל ההנחה הזאת נובעת לא מבורות כמו מהרצון לא לדעת, לא לראות את הערבים החיים בקרבם, משל היו אינם נראים, אוויר שמהלך ברחובות ירושלים, בוודאי שלא ידעו, הרי אנחנו לא יודעים אותם. אנחנו לא מכירים ולא רוצים להכיר את מנהגיהם, את שעות התפילה שלהם, למה שהם יכירו את שלנו? לי זה היה ברור שאותו ערבי מכיר ויודע היטב את שעות התפילה ואת האג'נדה הציונית של הישיבה. הוא אולי ערבי, אתם יודעים, אבל זה לא אומר שהוא לא חושב, שהוא לא מפותח, שאין לו שכל… עם זאת, מי שמניח הנחות שכאלה…
ועוד מילה אחרונה להאני, כל מילה שלך בשידור- סלע!
הי, הני!
פתיחה גדולה, אינמהלגיד…עשה לי את אחר הצהריים.
בענין הראיון, בתור הורה אני כמובן מסכימה עם הגישה שלך, אבל בלי כמה הערות איפ אפשר:
האחת, מתייחסת לגן העדן שהיה בישראל בזמן הסכמי אוסלו. בתור מי שבדיוק בנתה אז את ביתה חוויתי את זה על בשרי, אבל חוויתי גם את אותה ההתעלמות מאותם תושבי פריפריה שלהם זה לא היה בכלל גן עדן(כלומר, גם אני אכלתי את את התקשורת באופן לא ביקורתי וזה כמעט לא היה קיים בשיח הישראלי או שהייתי במיוחד עסוקה בפופיק שלי?). כמה ימים עברו מיום חתימת ההסכם עם ירדן ליום בו נסגרו מפעלים באופקים והועברו לירדן? מי נהנה מהתיירות הגואה? רמז: לא תושבי קרית שמונה.
ודבר נוסף: אני לא יודעת אם נכון לקרוא למחבלים, כמו זה האחרון או גולדשטיין, מטורפים. הדרך הכי פשוטה היא לקחת להם את המוטיבציה, ההיסטוריה האישית, החברה בה הם גדלו, ולעשות אותם למטורפים שקמו בבוקר לקחו נשק והלכו לרצוח. בן אדם יכול לרצות להתאבד, לדאוג לחבל, מקום לתלות אותו וכולי, ועדיין לא להיות מטורף, אלא לגמרי צלול. נכון שאין שליטה על כך שזה יקרה גם אם יהיו הסכמי שלום, ואני מסכימה עם דרכך שאין לקפוץ לשם, אלא קודם ליצור מצב של שקט (וגם עם זה יש בעיה. מבחינה גישורית זה נכון, אלא ששקט בשדרות אינו כמו שקט בעזה, לפחות לא בתפיסה הישראלית…).
סחטין על האמירה שצריך לפנות את שדרות, כאן לא אמשיך כדי לא לקלקל את חתרנותה.
בברכת הורים שלא משנה אם הם ערבים או מוסלמים או בודהיסטים…
לא מוסלמי אני יודע
לא ערבי חדש בשביחי
חוץ מזה שאין לך את המבטא של מעתוק,חסקאל,אום ניסים,ח'תון,אבו סאלח,סלמאן,גרג'י,לטיף.שפיק
אלהן הני,
האמירה שלך מעניינת אבל יש שאלה אחת מאוד חשובה שלא נשאלה, לא על ידי המראיין, לא על ידך, ולא על ידי שאר התגובות כאן (לפחות אלה שהספקתי לקרוא). אותה 'פעולה אזרחית' שאתה קורא לה היא לא דבר שלא קרה כבר בישראל. תקן אותי אם אני טועה, אבל במה תנועות כמו שלום עכשיו או ארבע אמהות, להבדיל, לא היו ביטוי ממשי ל'פעולה אזרחית' שכזו בדיוק? תנועות אלה לא זו בלבד שתפסו חלק נכבד בציבוריותה ישראלית אלא אף תורגמו לכוח פוליטי משפיע (רוצה לומר, ששלט בממשלה) בחלק ניכר של שנות ה-90, המוקדמות והמאוחרות גם יחד. השאלה העולה כאן היא מדוע זה 60 שנה מאז הקמת המדינה לא זכינו לראות שום תנועה חברתית דומה (לפחות לא בסדר גודל) מן הצד הפלסטיני? האם יש סיכוי למצוא בישראל אותו שיעור של אבות ואמהות שישמחו (אפילו אם זה רק לאור המצלמות) לאור מות בנם או ביתם 'מות קדושים'? ממבנה שלנו את האסלאם לוקה בחסר. אכן, יש בדת הזו דברים יפים, כמו בכל דת אחרת. אבל המקום שהיא תופסת בחיי המוסלמי, גם החילוני, שונה משמעותית מזה שתופסת כל דת אחרת. כמה פעמים ביום, בשעה, במשפט, בדקה, עושה החילוני שימוש במילה אללה, מישהו יודע? עשו על זה מחקר פעם, ואני מודה ומתוודה שאינני זוכר את התוצאות לאשורן, אך המספרים היו מפתיעים אפילו את הסקפטים שביננו. ושלא יהיו טעויות: דעתי אינה משוחדת, במובן זה שאני לא ימני, אפילו לא ליכודניק. אבל המציאות טופחת על פנינו מזה 15 שנה, מאז החל מה שכונה, בתום לב לדעתי – תהליך השלום. אין ספק כי אם כוחות ה'שלום' היו שוים משני הצדדים היה ניתן להצמיח מנהיגים שהיו מביאים להסדר, כי בסופו של דבר, ואחרי כל הציניות, המנהיגים עושים את רצון שולחיהם, בגדול. בהזדמנות הראשונה שניתנה לפלסטינים לקיים בחירות דמוקרטיות (בהנחה שבזמן ערפאת זה לא היה כך) – הם בחרו באופציה המילטריסטית הכי קיצונית שיכלו לבחור בה – בחמאס. אגב, לאור ההתנתקות, קשה להאשים אותם. אבל הקריאה ל'פעולה אזרחית' נופלת על אזניים ערלות בצד הפלסטיני, אמפירית, זה 60 שנה, וכעת, מה לעשות – גם בישראל: הזרם המרכזי בחברה הישראלית, זה שמזמן כבר קיבל את עקרון שתי המדינות והפשרה הטריטוריאלית, לא מצליח להבין דבר אחד פשוט: למה גם אחרי שאנחנו לא שם, האיבה והטרור רודפים אחרנו לתוך גבולות 67'. הפתרון אגב, פשוט: גבולות 67' הם פשוט לא הסיפור; הסיפור זה אנחנו – הישראלים, היהודים, הציונים. זהו טיעון חזק מידי, שטובי המסבירנים הפתלתלים של השמאל הרדיקלי לא יצליחו להשיב כנגדו תשובה ראויה.
הלוואי שאתבדה.. הלוואי שתקום תנועה אזרחית פלסטינית שתאמר 'די לאלימות' בדיוק כפי שקמה בישראל. הפלסטינים לבדם אחראים לשקיעתה, והם לבדם יכולים להביא לפריחתה המחודשת.
זה תפס חזק העניין הזה של התחקירנים הרשלנים והטעות הפטאלית של המראיין אבל אחלה!
הנה לפי הסדר התשובות המאוד טלגרפיות שלי לכל הפוסטים המאוד מאתגרים של כל החברות והחברים בבלוג.
משה ורן, ראו שניכ חוזרים על אותה מנטרה אם כי בגוונים שונים (לפחות בעיני), אתם מתלוננים על הצד השני על דתו על הדפוס ששולט בעולם נערבי ועוד ועוד. אני קצת בא מזוית אחרת 'גנדי' משהו אולי אפילו זן, כזאת שאומרת לא לאלימות בשום מקרה ומחיר. זה עבד בשבילו אז אולי גם לנו? נאיבי, בסדר, זה מה יש כאלו הם החיים צריך גם כמוני!
אדמית, חברתי היקרה, אכן כן, כזה אנטי קלימקס לא היה הרבה זמן ברשת בית! ואכן גם במקרה זה ההצגה והתגובה הינם על בסיס של בורות ושל משקעים שהם בבסיס התגובות שלנו גם לאירועים אחרים.
תודה על התמיכה באמירות.
איריס, המצפון השקט/רועש שלי, שלום גם לך, תודה תודה (דמיינו שאני קד כל פעם שאני מדבר על אותו פתיח אומלל ממש כמו קאסט של הצגה)ראי נושא שנות ה-90 בא על מנת להכניס את השיח לקונטקסט ברור לאזרח הישראלי, ברור לי שבעזה לא עשו חיים בשנות ה-90 אולי היה יותר אוכל…
תודה על ההבנה של נושא פינוי שדרות – מאבא לאמא!
אהרון היקר והרפטטיבי,
דברים משתנים עולם נלחם ואתה בשלך, כפי שאמרתי קודם בתגובותי אומר לך גם עכשיו לא אתה, לא אותו שדרן שלמרבה הצער אינני זוכר את שמו ולא רבים וטובים אחרים יהיו אלו שיגדירו את זהותי, אני ואך ורק אני מופקד על נושא זה!
לגבי המבטא זה עניין יחסי.
תודה לכל אלו שכתבו עשרות מיילים למייל פרטי שלי, היום הזה היה משעשע ועמוס במיוחד.
אם עושרו של אדם נמדד בכמות חבריו אז אני חלק מאותם 17 משפחות – אבל על זה במאמר פובליציסטי אחר (תודה שי)
שלכם
הני
בתור מי שכן תופס את עצמו כיהודי ערבי וכפעיל זכויות אדם, אני דווקא מחוייב לזכויות אדם בעולם הערבי. דווקא משום שעיראק יקרה ללבי ולא מנקודת המבט של ישראלי "שונא ערבים". הצלחה בעיראק או בלבנון או בסוריה היא המתכון לאופטימיות ולרוח חדשה. דווקא יש לי סיבות לאופטימיות, אבל הן ישפיעו עלינו בעקיפין ולא במישרין. למה שלא תכתוב לאילאף כמו שמואל מורה? או אולי לערביי ישראל? (שחבל שהם לא נוכחים ברשימות, דווקא יש לי ציפיות מאוד גדולות מהן ואני די מאוכזב…)
לצערי, רוב פעילי זכויות האדם, מזרחים ואשכנזים כאחד לא נוקטים עמדה בסוגיות אלו או נוקטים עמדה מתוך נקודת הייחוס של הציונות בלבד (ציוני, פוסט, או אנטי – אבל אף פעם לא ערבי וגם לא בינלאומי לצערנו).
היום לאחר שידור הבכתה םנו אלי ממכלה בבקעה אל,ג'רביה ודבריך הם הראשונים שנאמרו בשיחה.
הדוגמאות שלך הם טובות אך יש להם יותר מידי עומק כרגע אני באמת והתמים רוצה רק חופש ומאמין בכל מה שיש לי שנמצא פרטנרים גם בצד השני, את החזון היותר רחוק שלך אני חושב שנוכל להגשים עוד כמה עשרות שנים, אולי…
הני
אתה מכיר את המשל הידוע על הדרך ה"ארוכה וקצרה" מול הדרך ה"קצרה וארוכה"?
התסריט האופטימי שלי – עיראק קמה מחדש כחברה רב-תרבותית ומצליחה להציג דוגמה משגשגת של שוויון בעולם הערבי. ההצלחה מפיחה רוח חדשה בלבנון ובסוריה – הפגנות ענק מפילות את משטר האימים הבעת'יסטי ומעתיקות את המודל העיראקי. הוגי דעות ישראלים ופלסטינים כאחד מייבאים את ההצלחה לכאן ומביאים שקט ללבנט סוף סוף.
רחוק? בהחלט. מעשי – לטעמי, יותר מהתרחיש בו חצי מהפלסטינים נשארים אומללים וחסרי תקווה במחנות פליטים עלובים, שקברניטי ישראל מצאו 'פראייר' פלסטיני ש'ימכור' אותם בעבור קצת שקט.
מעוניין לאמר לך דבר אחד, איננשאללה שהחזון שלך יתקיים.
מתאים לי!
נראה לי שאנחנו מסכימים על הרבה יותר דברים מאשר לא מסכימים, אבל חילופי הדעות נעמו לי מאוד.
מקווה למצוא אותך בבלוג שלי לעיתים תכופות יותר
שלך
הני
השאיפה לשלום היא נכונה ומוכרת, אבל השאלה היא אם היא אפשרית באמת.
כמה נקודות למחשבה:
1. מאז קום המדינה, אנו הושטנו להם יד לשלום כשהם תמיד הצהירו על כוונתם לעקור אותנו מהמפה. באיסלם כתוב (לא במפורש) על קדושת ישראל וירושלים, כשאנו בתור העם הציוני היושב במדינה מפריעים להם (קרי – אחמדיניג'אד בימינו, אהם אהם… סימפוזיון!).
2 הערבים לא יכולים, לא רוצים ולא מסוגלים לעשות שלום. מדוע?
· בקוראן מפורש דרך החרב כהצדקה לקיומם, ושלום יסתור זאת.
· היסטורית האיסלאם (בקוראן) קוראת למלחמות למען הקדושה: בקוראן רשום במפורש כי הם חיים על חרב. ז"א, ערבי שלא נלחם ולא הורג הוא לא עושה את מצוות האל.
· הם לא מכירים בקיום הסכמים ומפרים אותם:
מוחמד הנביא עצמו חתם הסכמים והפר אותם: הדוגמא הקלאסית היא המלחמה שלו נגד קורייש (שבט ערבי שנלחמו נגד המוסלמים). מוחמד חתם איתם הסכם שלום, ולמחורת כבר לא כיבד אותו והפתיע אותם בהתקפה.
3. הערבים מכירים בשיטת כוח וכבוד: הם מוכנים והורגים כל מי שפוגע להם בכבוד (אף בני המשפחה, לדוגמא כשאישה מהמשפחה מדברת עם אחר) ולא סולחים על השפלות. באסלם ארבע כיתות גדולות, אחד נגד השני. ז"א, כשאני הורג את הקונטרה שלי אני עולה למעלה. סיפורי נקמת דם במשך דורי דורות. משפחה א הורגת גבר במשפחה ב, ואחרי כמה שנים ב מחזיר ל א' ונקמת הדם ממשיכה שנים על שנים על בסיסים שונים.
4. הערבים ככלל מתאחדים, כל זרמי האיסלם כנגד האויב הציוני. כאשר, בינם לבין עצמם יש הריגות וויכוחים והפרת הסכמים מידי יום (עקב וויכוחים שורשיים דתיים ערכיים) כדוגמא חיה – היום ממש, נהרגו 60 ערבים בעירק על ידי ערבים אחרים, מה שנהיה כנוהג מזעזע בעירק.. ובכלל המלחמה בין עירק לאיראן למשל.
5. הערבים פעלו פועלים ע"בסיס שיטות הפחדה: הם חייבו והפחידו עמים שלמים בכל צפון אפריקה, כולל את הטורקים של היום, "או שתקבלו את דת האיסלם או שנחסל אתכם" וכך האיסלם התרחב עד צפון אפריקה כולל ספרד של היום, דרך טורקיה לחצי אירופה. התפשטותם על בסיס חרב מלחמות, נקמות, ולעולם לא שלום.
6. הם עד עצורים בסתימות מפעימה כי הדת לא מאפשרת להם לעשות שלום.
7. הערבים תמיד כיבדו את מי שהכוח בידם: הם מכבדים רק את האנשים החזקים יותר מהם. ברגע שאתה נותן להם שוויון הם יודעים שאתה מפחד מהם, והם מחזירים קונטרה בכוח הזרוע. אם אתה תנחית את הכוח הם יכבדו אותך כי אתה יותר חזק בהם. בכל מלחמות ישראל בהיסטוריה כשניצחנו אותפ הם וויתרו, וכשוויתרנו להם – הם נלחמו בנו.
8. לצערי, לפי המצב כיום, עם המוסלמים צריך לדבר בשפתם שהיא המלחמה. יש מלחמות שנקראות "מסעי צלב" שנמשכו יותר מ 300 שנה: כשהערבים מתחזקים הם הורגים את הנוצרים, וההפך (1900-1200) סתם עקב היותם שונים, ועקב כך שהראשונים חזקים מהם. כוח האיסלם עלה ב- 1200 אחרי הספירה, ואחכ שקעה כשהנצרות עלתה במקומה, ועכשיו האיסלם עולה בשנית. הם מתפשטים, ועושים את מה שבא להם, והנצרות עד היום לא הצליחה להתלכד ולהילחם נגדם. דוגמאות: לבנון, עירק, איראן ומצרים.
9. כדי לגרום להם (לא לבקש מהם) לשבת איתנו לשלום אנחנו צריכים להראות ולהוכיח להם שאנו חזקים. אם ניתן להם את הכבוד זה לא יעבוד, "חלום בהיספניה".. לא היה בהיסטוריה העולמית במהלך 1400שנות הערבים פעם אחת שהם באו ובכוחות עצמם ישבו לדבר על שלום בלי מלחמה לפני. אם ישראל תושיט שוב יד, הם יראו זאת כחולשה ויתנקמו. רק אחרי הפעלת כוח נוכל לדבר (דוגמא: כמו שעשינו עם המצרים והירדנים).
10. הערבים ע"פ ההיסטוריה ("אין חדש תחת השמש") ימשיכו לנסות לצאת עם ידם על העליונה, כמו שניסו ב- 48, 56, 67, 73 ועדיין מנסים.. כל עוד שהם מפסידים הם יושבים בשקט, תמיד עם המחשבה יום יבוא ולנצח. אנחנו בתקופה שדור שהאיסלם עולה, בכל העולם, ולישראל אין שום קיום אם היא לא תנצח אותם. כשנשב איתם ישראל מחוסלת.
אני אשמח לשמוע את תגובתך
דעה חזקה? מופתעים? גם אנחנו……………..
אתחיל מהסוף, זו אינה בהכרח דעה חזקה, אלא דעה שמשוקעת בסטיגמות וחשיבה מאוד אגוצנטירת.
1. אנחנו (לא שאני יודע מי זה אנחנו) לא הגשנו יד לשלום לאף אחד, נהפוך הוא באנו לכאן לפני קום המדינה היו נטע זר וכפינו את מקומנו על תושבי המקום.
2. אני מניח שניתן לפרש את הקוראן כפי שאת עשית אך יש עוד פרושים רבים בדיוק כמו לתנך, לטעמי זהו פירוש מוטעה ומגמתי. מעבר לעובדה שלא כל הערבים הם מוסלמים, אח נניח לנקודה זו שהרי אינך רואה אותה כרלונטית.
3. זו הינה חלק מתרבות אחרת – וקודים אלו למרות שלא מקובלים על חלק מאיתנו עלי להזכיר (חלק מן היהודים השתמשו בנקמת דם( אני מפנה אותך לספרו הידוע של אדורד סעיד אורינטלים על מנת ללמוד מעט יותר על היחסיות התרבות וכשליה של התפיסה הערכית הניתוח תרבויות בעיקר של המערב את המזרח.
4. האירנים אינם ערבים! ובעירק יש מלחמה בין פלגים דתיים ללא שוםפ קשר לדתיותם.
לידיעתך ביוגוסלביה לשעבר נוצרים טבחו אנסו ובזזו מוסלמים בקוסובו, ולא להיפך. הדוגמא שלך הינה מוטת קונטקס וחסרת דפוס והובאה רק מתוך אי-ידיעה או חוסר רצון להסתכל על התמונה הרחבה, וכך לא עובדים טיעונים! אולי ניתן להכליל את נושא ההריגה על כלל המין האנושי אך תהיה זו טעות ממדרגה ראשונה לעשות זאת רק על הערבים. מעבר לכך בוא לא נשכח ששדות הקטל הגדולים ביותר בסטוריה התרחשו בין מדינות אירופאיות ואסיתיות (לא ערביות) במהלך שתי מלחמות העולם.
5. הצלבנים!
6. חסר כל שחר!
7. אני מצפה למשהו קצת יותר מדיעה קדומה וסטיגמות ללא כל ביסוס.
8. שוב אני לא מבין מה הביסוס לנקודה זו? שהרי מלחמות דת היו ועדיין מתקימות ללא שום קשר לאיסלם, נוצרים והינדים יצאו ללא פחות מלמות דת עקובות מדם. מהו הדפוס? האם יש אחד? לא לדעתי.
9. אז מה את מציעה, להרוג את כולם? להמשיך לחיות על חרבנו?
דנה, תגובתך הינה בלילה של דעות קדומות, דברים מנותקים מקונטקס, בדיוק הדברים שלדעתי מאפילים על שיקול הדעת וגורמים לנו לא לנסות לישר את ההדורים, וחבל. מעט יותר פתיחות קריאה והבנה היו יכולים להביא אותנו הרבה יותר רחוק.
בעיקר אם היינו מכבדים את שיכנינו לומדים את תרבותם,ולא מנסים להידמות לתרבות רחוקה ומנותקת המאיזור שאינה רואה בנו חלק ממנה.
קצת נקודות למחשבה, ללא יומרות.
הני
קבלו את הגיבורה של איריס חפץ ושירה אוחיון
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3517864,00.html
הני, אני נפעמת מהסבלנות שאתה מגלה, כל הכבוד! מאמינה בכנות שיש ערך ממשי לעמלך.
מה זה משנה אם אתה ערבי
תמשיך להלחם כל הכבוד לך,
אתה עושה חסד לכולנו.
תודה רבה
יהודי יקר שלנו
ובכן הימים עוברים שנה חולפת אבל אהרון שלנו תקוע בפיקסציה שיש לו עם אנשי הקשת. "צא מזה, מה איתך? אמא מבשלת בשבילך…"
אהרון תתחיל לחשוב עצמאית ללא קשר לאחרים, חשבו תיאורטית נקי תנסה זה נחמד מדי פעם.
פזית ושרה, תודה ויום נעים
הני
הני היקר,
אמרת שאתה חותם על החזון שלי – בכיף. אבל להגיד לך ת'אמת, אני מרגיש נורא בודד בפורומים העיראקים/הלבנוניים/המצרים שאני מדבר בהם מדי פעם. אין ישראלים כמעט. אין מזרחים כמעט. זה לא מעניין פעילי זכויות אדם אצלנו, זה לא מעניין מזרחים מתעוררים אצלנו… זה לא מעניין כי זה לא מתייחס במישרין לישראל ולציונות (כביכול). איפה האחריות של יהודי שרואה את עצמו כערבי, להצטרף לדיונים על עתיד העולם הערבי ולקחת עמדה???
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/862/013.html
(שאלה אישית דרך אגב, אתה הצבעת?)
ואם כבר מדברים על זהות מזרחית מתעוררת, אז הבורות שמפגינים רבים מהפעילים לגבי מצב פוליטי אצל שכנינו היא מעציבה.
(ואגב, אני מנצל את הבמה להזכיר לכולם שבזמן שאנחנו מדברים, המנדעים פשוט נמחקים מן העולם כקהילה. זה אובדן שאין חזור ממנו. פשוט טרגדיה נוראית. גם אלו שמצליחים להימלט למערב, לא מצליחים לקיים את המנהגים המיוחדים שלהם, לשמור על השפה הארמית שלהם והתרבות שלהם. אבל הסיכוי שמישהו יפגין פה בארץ לטובתם, או (רחמנא ליצלן) יציע להם פה מקלט…)
ראה זו שאלה מאוד רגישה בייחוד פה בארץ, אני חושב שרוב האנשים כאן לא יודעים מי זה אדוארד סעיד ברמה האינטלקטואלית, הם רק יודעים שהוא זרק אבנים (התמונה המפורסמת שלו…) החשיבה היא מאוד אנטי ערבית, כולל התרבות שיטת המשטר ועוד.
אני לא הצבעתי למרות שהייתי בארה"ב ואני יליד עירק עם זכויות מלאות להצבעה כולל השבת רכוש ביום מן הימים!
אני מסכים חלקית יש המון חברה שיצאו מפה ומאוד מעורבים בשיח שמתרחש במדינות ערב (בלי שמות על מנת לא ליצור אנטי אבל אתה יכול לשלוח לי למייל הפרטי ואני אקשר אם אתה עדיין לא מכיר מה שאני מעריך שלא יכול להיות).
וכמובן, לגבי הפסקה האחרונה שלך, התשובה היא לא! למה מה קרה? תהייה התשובה בדרך כלל….
עצוב.
יומטוב
הני
א. עדיין לא נמצא הערבי-מוסלמי שידבר ויגיד את מה שאומר היהודי האני זביידה.
ב. בני האדם ממשיכים באותה תופעה המוכרת והמתמידה ביותר מאז שחר ההיסטוריה – מלחמה והרג אנשים. אין עם שלא חי על חרבו.
ג. הירא ורך הלבב (היהודי) נמצא תמיד בנסיגה ויללה ומדבר על כמה המלחמה היא דבר רע ועד כמה צריך לפייס את האויב, והאמיץ והאכזר (הערבי) גוזר קופונים וקוצר דיוידנטים למעשי הרצח והאלימות שלו – דבר שמעודד אותו להמשיך עוד ועוד – מה שגורם בסוף יותר ויותר נזק ליללן והפחדן (היהודי) וגם לאמיץ והאכזר (הערבי) עצמו…
אכן כן, אתה צודק לחלוטין, עכשיו אני ממש רואה את האור.
תודה!
הני זובידה.
א. מי שלא מחפש, ודאי שלא מוצא. בקצרה, טעות בידך. ואם עליי להאריך, אז טעעעעעעוווווווווווווותתתתתתתתתתתת ביייייייייידדדדדדדדדדדככככככככככככךךך. יש כאלה. יש לא מעט. לא בעמדות כוח אמנם, אבל יש.
ב. מתי לאחרונה סייפת עם שבדי? היית בדו קרב עם קנדי?
ג. לא כל היהודים רכי לבב, לא כל הערבים אמיצים ואכזרים. גם בקרב הערבים ישנם לא מעט המבינים את גודל האסונות שהמיטו על עצמם וחושקים בחיים יותר מוצלחים. חשוב למצוא ולחזק את הגורמים הללו, ובטח ובטח שלא להתעלם מקיומם
(ע"ע סעיף א'…)
להני
לא רק את האור צריך לראות נכוחה. לפעמים גם צריך לראות את החושך.
המלחמות, מה לעשות, היו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האנושית ולמיטב זכרוני אין עם שאין לו איזה שלב של הרג בהיסטוריה שלו – ורוב העמים נתונים/מעורבים עד היום בסכסוך מזוין כזה או אחר.
הפנטזיה על שלום עולמי – עוד יגור זאב עם כבש וגו' – היא אמנם מורשת אבותינו מתקופת התנ"ך, אבל בכל זאת כדאי לשים לב גם לעובדה שמאז שנכתבו המילים הללו חלפו יותר מאלפיים וחמש מאות שנה וכלום לא השתנה…
האמן לי הני, לאורך כל ה-1400 שנים האחרונות לערבים ולמוסלמים היו ילדים שהם נורא אהבו, ובכל זאת הם כבשו שליש משטח היבשות של כדור הארץ – והם לא עשו זאת על-ידי חלוקת סוכריות… למעשה, במסגרת הבשורה הראשונה בקוראן (ראה שם עמוד 3 או ארבע) הם לועגים ליהודים "אשר אין כמותם אוהבים את החיים ויראים מן המוות", ומציגים כאנטי-תזה לאמונה והדרך שהם רואים כאידיאלית (הקרבה במסגרת הג'יהאד) עבור המאמינים האמיתיים… זה שאתה מציג עמדה של חולשה והתבכיינות מסויימת (סלח לי על הבוטות – אני מנסה לשקף לך איך זה נתפס בצד השני) ומציע לפנות יהודים מכל מקום שיורים עליו זה ממש לא מקדם את השקט שאתה שואף אליו – אלא להפך. זה רק ממריץ את הצד התוקפן להכניס לטווח האש עוד ועוד מקומות שהם רוצים שתפנה…
אם אתה ומשה רוצים לחזק ולהגדיל את אותו מיעוט (כך זה כרגע) בצד השני שלא הצביע לחמאס ושאינו תומך בחיסול המדינה היהודית, עליך להראות שאתה מוכן להלחם על חייך ללא פשרות ואף מוכן להכות בהם ללא רחם – ואז הם יהיו אלו שיתבכיינו ויבקשו את השלום והפשרה (כן, אגב, אני מסכים איתך: פשרה של שתי מדינות לשני העמים)…
זה לא נעים שזה ככה – אבל ככה זה מאז שחר ההיסטוריה. אין מה לעשות.
למשה.
אני מסכים איתך, אבל תשאל את הני איזה מדינאי אמריקאי אמר "דבר במתיקות אבל נופף במקל גדול"… מזכרוני זה פרח…
עם כל הכבוד אני לא מדבר על שלום, אני רוצה רק שקט.
אתה תביט בחושך ואני באור. נסכים שלא להסכים.
אתה תחפש מנהיגים אמריקאים לדמות להם ואני הודים, אלו הם החיים לא כולנו זהים ולא כולנו דומים. אין אני מנסה להביא את כולם להאמין בדרכי.
זהו הבלוג שלי ואני משתף בדעות, אני שמח שאנשים רואים גוונים שונים, חלק נעימים פחות חלק יותר.
לא מעוניין להיכנס לפרטי הויכוח ועד כמה אני חושב שאתה מדבר מתוך חושך של ידע, משום שזו בעיה של קונטקסט.
הייתי מציע שתקרא שוב את הפוסט המקורי ותראה מה אני מבקש.
הני
הני,
ממשיך להנות מהבלוג….
תודה
הני
ומה תגיד על האדישות הכללית הרווחת בעם? ועל ניכוס מיותר של עדה שמרנית מרוחקת שמוצאת לעצמה עוד 8 סיבות להתנכר עוד יותר?
ומה תגיד על מהלך האימים בעניין גופתו של המחבל ועל ההתנהגות המזעזעת של כל הגורמים הקשורים בדבר?
את האמת, לעיתים אני מתביישת. לא רק בעצמי, שאני לא עושה שום דבר ולא מעוררת שום צעקה על ידי כתיבת בלוג נהדר, אלא גם באחרים ובמי שאמור לייצג אותי בשלטון ובעם.
ויחד עם הבושה הזו, אני ישנה לא רע בלילה.
מה תגיד על זה?
שאין לי מה לומר….
את יודעת מה הלאווי ואני אצליח לישון טוב בלילה, בסופשבוע האחרון בקהיר ישנתי מצוין
הני
מבלי להתייחס לשאר הרעות החולות שכתבת, רק שאלה קצרה לי אליך: "חלום בהיספניה", זאת מעין מטאפורה משעשעת לכיבוש הערבי של ספרד?
זה דווקא מצחיק… ובכל מקרה זה יכול להיות מונח לא רע לאלו שחולמים להחזיר את הכיבוש המוסלמי לספרד… או לחלופין, שם שיכול להעניק מחשב השמות הצה"לי למבצע כיבוש שכזה…
הייתי שמח לשמוע ממך התיחסות ענינית לתשובה שלי. שהרי את צריכה להבין שזהו בלוג רעיוני, המשתתפים מאתגרים אותי ואני עושה מאמצים אדירים לענות לכולם (בעצמי- ולא על ידי עוזרים). נראה לי שאת רוב דברייך כתבת ללא ביסוס של נתונים והייתי שמח להבין מדוע? מעבר לכך היית מאוד שמח לדעת מניין באות כל הדעות הללו ואיך הן עוברות אצל חלקנו כאמת…
תודה
הני
מצאתי מחדש את כתובת הבלוג שלך שהוא נקודת אור למרות מבול הנודניקים איתם אתה מתמודד בכבוד הראוי לציון. אני מזמן הייתי שולח אותם לכל הרוחות .
המצב הקיים קשה מאד כי החונטה האשכנזית דוחה את כל הנסיונות של העולם הערבי לפתוח חלון של הידברות כדי להגיע להסדר שלום שיהיה מקובל על הפלסטינים והציונים.
תתמקד בשימת אצבע על נקודות היסוד בעימות הפוליטי/כלכלי/תרבותי שמעכיר כבר 60 שנה את החיים במזה'ת ללא מורא וללא משוא פנים כדרכך עד כה.
בחורבן הציונות האשכנזית ננוחם.
דנה התחלתי לקרוא ונעצרתי במשפט הראשון שלך כי הבנתי שאין טעם להמשיך.
אם המשפט הראשון הוא משפט שקר המציג את הקמת המדינה הציונית הפולשת כצעד של חיפוש שלום מול העולם הערבי הרע והעוקר מה טעם יש בלקרוא את שאר הגרפומניה.
את כנראה מצאת חוברת תעמולה ישנה של קק'ל על הערבים הרעים והיהודים הטובים המסכנים שכל העולם שונא אותם.
הייתי בסרט הזה ויצאתי באמצע הגיע הזמן שתפסיקי לדקלם שקרים בלויים ומשומשים העולם התקדם מאז האגדות של האחים גרים .
בחורבן הציונות ומפיצי שקריה ננוחם.