השילוש הקדוש שמחלל את התקשורת המערבית

מי שמכיר אותי יודע שאני לא כל כך אוהב ממסד, ולעתים קרובות אני אוהב לנגח בעוצמה. לעתים זה קצת מאולץ, אך במקרה התקשורת העולמית והמקומית אין לי שום בעיה, זה כמו הרמה ל"וולה", ככה היו קוראים לזה בשכונה שבה אני גדלתי. את דעתי על "התשקורת הישראלית" העליתי על הכתב בטור נפרד, אך היום ברצוני לדון בנושא שאינו מקבל די חשיפה – הסחר-מכר בין עיתונאים ל"מקורות", בעיקר אנשי ממשל, והמחיר שאנו משלמים על נוהג קלוקל זה.

מעקב לאורך זמן רב אחר התקשורת העולמית מגלה שרוב הדברים שמתרחשים בסביבה החברתית-פוליטית לא זוכים לביקורת ציבורית בזמן אמת, ולעתים נדירות בדיעבד. מדוע זה כך? ובכן, רובנו חיים בעולם של הדיוטות, נסמכים על ערוצי חדשות ממסדיים כדי לקבל את מרבית האינפורמציה שברשותנו. מה הבעיה אתם שואלים? ובכן, הבעיה היא עם מקורות המידע שלכם ונובעת משלוש סיבות, שהן עיקר הטיעון שלי: פרקטיקה עיתונאית ששולטת בה עצלות, כסף ובעלות, ואינטרסים פוליטיים. אלו הן המחלות של העיתונות המודרנית. פירוט מיד.

ללמוד ממורו

נתחיל בפרקטיקה העיתונאית. לפני כמה עשורים היה מקצוע העיתונות אחד המקצועות החשובים במארג הסוציו-פוליטי-כלכלי. העיתונאים היוו קו ביצורים כנגד שחיתויות, מעשים אסורים ופשעים. חשיפות של אנשי ממון ועצמה היו לחם חוקה של העיתונות.

אחת הדוגמאות החקוקות בראשו של הציבור העולמי בכלל והאמריקאי בפרט, היא מלחמתו של אדוארד ר. מורו בסנאטור מקארתי בשנות החמישים של ארה"ב. באותה תקופה ניסה מקארתי, שהיה סנאטור כושל, לבצע ציד מכשפות כנגד קומוניסטים. האווירה היתה מתאימה לאחר מלחמת העולם השנייה ותחילתה של המלחמה הקרה, והניסיון כמעט הצליח להפוך את ארה"ב למדינה פשיסטית. אך עיתונאי אמיץ אחד עמד בפרץ. אדוארד ר. מורו נסע לסרביה ולמקומות אחרים על מנת לראיין מקורות, וחזר עם סיפור שלא נעם למקארתי, מה שסייע לסיים את הפרק האפל ההוא בארה"ב. להתייצבות על פי צו מצפונו היה מחיר – מורו הפך לטענת מנהליו בסי.בי.אס לשנוי מדי במחלוקת, ועל כן איבד את משרתו ברשת.

רוב העיתונאים כיום הם עצלים, אינם יוצאים לשטח, ועבודתם נעשית משולחן הכתיבה. אלו שעדיין מנסים בכל כוחם להמשיך את עבודת העיתונות התקינה, נתקלים בחומה של עורכים ואינטרסים. די אם נזכיר את מקרה מיקי רוזנטל וסרטו "שיטת השקשוקה", שצונזר על ידי הערוצים המסחריים בטלוויזיה תחת לחץ איומים בתביעות המשפטיות. גם מרשות השידור לא באה עד כה ישועה, על רקע דרישה לשנות חלקים בסרט. ככל שאני זוכר, את רשות השידור ממנים אתם ואני, וזכותנו לראות כל חומר ולשפוט האם הדברים שנעשים בחסות הממשל הקיים הם תקינים או לא. אך למרבה הצער, כאן נכנסות שתי הצלעות הנותרות של המשולש: כסף ובעלות ואינטרסים פוליטיים.

תיאטרון בובות

לפני שארחיב קמעה על הנושא, ברצוני לשתף אתכם במשפט ששמעתי מאחד ממורי האהובים ביותר. לטענתו, "הכל בחיים הוא פוליטי ואישי", ולדידו העלבון הגדול ביותר לאדם לאחר שפוגעים בו, הוא לנסות ולנחמו באמירת "זה לא אישי" או "זה לא פוליטי". ובכן, אני יוצא מנקודת הנחה שהכול הוא אישי ופוליטי, ושהאינפורמציה שאנו מקבלים היא תוצאה של שיקולים אישיים ופוליטיים. יש אנשים שעושים הרבה מאוד כסף מהתקשורת, וגם מהעובדה שבתקשורת לא מפרסמים דברים רבים.

נתחיל בבעלי המדיה. אלו מעדיפים להתרחק מעין הציבור והם כאוחזים בתיאטרון בובות, ממליכי מלכים וחורצים דין מוות בהינף קולמוס. עם זאת, רובם פיקחים מספיק לשמור על אינטרסי המפרסמים שלהם, בין אם הם אנשים שעוברים על החוק (סוחרים בנשים, למשל), מואשמים בעבירות שונות ומשונות, או "סתם" חשודים בעבירות פליליות. כאן החרב הדמוקרטית עובדת עלינו כבומרנג – אדם הוא זכאי עד שלא הוכח אחרת, אך היות שהוא מועלם מעין הציבור, אין שום סיכוי שאפילו תיפתח חקירה בעניין, ואת זה רובנו לא לוקחים בחשבון. בישראל מוזס ובארה"ב רופרט מרדוק – המודל הבסיסי ברור, רק השם משתנה. רופרט מרדוק קונה תחנת טלוויזיה ועיתונים על מנת לשכנע את הציבור להצביע לשמרנים, ושלדון אדיסון מתחיל עיתון בישראל בהשקעה עצומה – במונחים ישראליים, לא אלה שלו – וכולם עומדים ומתבוננים כאילו זהו תהליך נורמאלי. זוהי שטיפת מוח וקניית שלטון בכסף. מה שמעביר אותנו לנקודה האחרונה: אינטרסים פוליטיים.

סם הרדמה להמונים

זהו נושא כאוב. עם כניסת המאה ה-21 הגיע עידן של פחד קמאי מטרור, שגרר חקיקה נרחבת במקומות רבים וחדירה מוגברת לרשות הפרט. אם היה חשש מעידן המקרתיזם, הרי שכיום, עם הטכנולוגיה והפחד מהפיגוע הבא, אנו נמצאים במצב גרוע עשרות מונים. אם בעידן המקרתיזם היה לנו את מורו, כקרן של אור באפילה, כיום, למגינת הלב, אנו מוצאים את רוב העיתונות מגויסת באופן עיוור לאחד משני הצדדים: המדינה או הטרור. אין לנו שום מוצא, ואנו האזרחים הפשוטים מוצאים את עצמנו ללא זכויות פרט, חיים בפחד מתמיד, והכל בשל אינטרסים פוליטיים כלכליים.

אכן, רבות נכתב על התקשורת ורמות החופש השונות שהיא עברה מתקופת התקשורת המגויסת ועד להיותה חופשית ומאושרת, אך למרבה הצער אין זה ניכר בה כיום. בעיני מתרחשת רגרסיה מדאיגה של התקשורת, כאשר השיקולים העיקריים הם שיקולים כלכליים ויתרונות יחסיים שמתקבלים מעמידה לצד הממסד. עמידה זו מקנה חסות של הממשל, מה שמבטיח לאותם ערוצים גישה מתמדת למידע – שלא בהכרח ייחשף לציבור – וכמו כן גישה אל משאבים של מקורבי השלטון ואל כספי ציבור שמוזרמים לאותם ערוצים. כל זה לא מקנה לנו תקשורת טובה או אמינה יותר. התקשורת נקנית בכספים שלנו ומשמשת כסם הרדמה להמונים, על מנת שכל העוולות שנעשות יוכלו להימשך תחת חסותה. כלב השמירה של הדמוקרטיה נדם ואיננו.

אז מה אתם אומרים, אם המצב כה גרוע מה נשאר, לסגור את הבסטה וללכת הביתה? ברור שלא, חס וחלילה. הרמת ידיים היא הדבר האחרון שאנו צריכים לעשות. עלינו לשנס מותניים ולפעול למען תקשורת חדשה, עצמאית, המתוקצבת לא מכספי פרסום כי אם מתרומות אזרחים, שבה יגדל דור חדש של עיתונאים לוחמים בעלי ערכים של צדק ומוסר חברתיים, ולקוות שהטובים ינצחו, ממש כמו בקומיקס.

שנת תקשורת חופשית.

 

המאמר פורסם לראשונה באתר שקוף 17-10-2008

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ג  On אוקטובר 18, 2008 at 1:11 am

    לא ממש קשור אבל איךשהוא מזכיר – המאמר המתלהם של שטרסלר נגד שלי יחימוביץ בעיתון הארץ השבוע

  • שוקי  On אוקטובר 18, 2008 at 3:14 am

    א. כמי שמכיר את המציאות במערכות העיתונים, אני יכול לומר לך שרוב העיתונאים אינם עצלנים. הבעיה עמוקה יותר וקשורה להתדרדרות המקצוע ולעובדה שהם נדרשים לעבוד יותר ולהרוויח פחות כל הזמן.

    ב. לגבי חשיפות מהסוג של "שיטת השקשוקה" – הייתי מחדד ואומר שלדעתי אין היום מערכת עיתון בישראל שיש בה חופש עיתונאי אמיתי. האינטרסים העסקיים של המו"ל מכתיבים על מי מותר לכתוב ומה מותר לחשוף.

    כלומר, הסרט של מיקי רוזנטל הוא יוצא דופן בזה שצולם מלכתחילה – הרבה סיפורים פשוט נקברים כי לעיתונאי אין חשק ללכת לחפש עבודה.

  • אזרח.  On אוקטובר 18, 2008 at 7:22 am

    המאבק יהיה קשה מאוד.כפי שהסביר רענן שקד,כאן
    :

    ואחר,הסביר כאן:

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=18852

    עיתונאי כלכלי קטן שלי – סצינה מתוך פראבדה

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=660382

    עיתונאי כלכלי קטן שלי – צנזורה והמשבר הפיננסי

    וכפי שהסברת ב… על "התשקורת הישראלית ",והעולה מהכתוב בתגובות לטור ההוא.נעשים מאמצים .במיוחד באינטרנט.

    http://www.shakoof.org.il/

    זו אמנם טיפה באוקיינוס,אבל היא טיפה בכיוון הנכון.ואם הציבור ירים ידיים,נקבל את זה:

    A nation of sheep, begets a government of wolves.

    Edward R. Murrow.

  • הני  On אוקטובר 18, 2008 at 10:41 am

    ג' לא קראתי לא יכול להגיב. רק אומר דבר מה קטן, בזמן האחרון אני מוצא את עצמי קורא פחות ופחות הארץ, נראה לי מיותר…

    שוקי, מסכים איתך העיתונאים אכן עובדים יותר מידי ומקבלים פחות מידי. יש לי פתרונות: 1. איגוד חזק יותר שלא ימומן על ידי בעלי העיתונים אלא על ידי העיתונאים! אולי אז הוא יהיה לוחמני יותר כשזה יגיע לנואי יחסי עבודה וכשר. 2. כפי שראינו גם בהסטוריה הקצרה של ישראל יש אלטרנטיבות: העולם הזה, הפטיש (העיתון שישבור לך את הראש) וגם שקוף. אולי הגיע הזמן להחזיר את הגאווה למקוצע על ידי נטישת הממסד ומעבר לעיתונאות לא ממוסדת. אולי יהיו הפסדים בטווח הקצר אך הרווחים בעיקר החברתיים בארוך יפצו על הכול. אני מוכן לעזור ולעבוד!

    לגבי הצנזורה, הבעיה שלי היא שאני ואתה יודעים, אך רוב הציבור מאמין שמה שהם קוראים בעיתון זו האמת הצרופה, בדיחה טובה, לא….

    אזרח, הבעיה היא לדעתי שאנחנו כבר הרמנו ידים ונתנו לעורכים ולבעלים להשתלט על התקשורת ודעת הקהל. ואני חוזר ואומר אני מוכן להתנדב בלי תשלום ובלי כלום לעיתון אלטרנטיבי, אני בטוח שאפשר לעשות משהו כמו הפטיש ולנגח את המערכת, האינטרנט (שקוף והטלויזיה החברתית) זה גדול אך לא מספיק צריך מלחמה בכל החזיתות.

    עצוב לאללה….

    שבת שלום
    הני

  • הני  On אוקטובר 18, 2008 at 12:51 pm

    כזאת חולצה אבל בקונטקסט ישראלי….
    הני
    נ.ב. אתה יודע אזרח זה עוד לא מאוחר תמיד אפשר להתעורר ולעשות שינוי….

  • מוני יקים אנטיציוני  On אוקטובר 18, 2008 at 7:11 pm

    המודפסת תהיה בבחינת הכרח לא יגונה
    משום שקיימת חפיפה של הבעלות והניהול של עתונות זו עם המעמד של החונטה האשכנזית הגזענית השלטת שמבצעת צנזורע מטעם עצמה, גם במגמתיות בחירת הנושאים שבטיפול ואופן הטיפול שהוא תמיד מוטה לצד האשכנזים.
    העתון הארץ במיוחד הפך ל "פראבדה" של התקשורת
    המודפסת והאינטרנטית, הוא למעשה הכלי להפצת דעות והדרכה גזענית לאשכנזים חושבים איך לדכא את עדר הבבונים של האספסוף הישראלי.
    מתוך כתבי העתון כמה הם מזרחיים וערבים ???
    איך זה שישראל היא המדינה היחידה בעולם עם אחוז הכי קטן של עתונאים מזרחים ???
    בחורבן הציונות הכוזרו/אשכנזית ננוחם.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s