בצאתך לעמל יומך זכור: על נמלים דורכים (או בכותרת המקורית: כולנו זונות!)

יש הרבה דברים גרועים בהלך המחשבה של העולם התעשייתי המודרני. אנו הופכים למין מכונות שנמדדות ביכולות שלנו לייצר, לעבוד, להמשיך לתפקד והכי חשוב להרוויח פחות, הרבה פחות, ממה שמגיע לנו על עבודתנו. לא אכנס לנושא של ניכוס הערך העודף, היינו איך בזכות העבודה שלנו חלק מהאנשים הופכים לעשירים כקורח ואילו רבים, רבים מדי, הופכים לעניים מרודים. אומר רק עובדה אחת ברורה בוטה וכואבת, הפכנו להיות מדינה רעה. מדינה רעה בעיקר לתושביה.אנחנו בתחתית הסולם ואין יותר לאן להתדרדר. אנחנו המדינה עם פערי ההכנסות הגדולים ביותר בעולם המתועש! מנגנון ההגנה היחידי שיש לי כנגד מצב כזה הוא לומר לעצמי פעמים רבות ככול האפשר במשך היום שזו פיקציה, אנחנו לא מדינה מתועשת מערבית, אנחנו עדיין חלק מהעולם השלישי! אך המציאות לא מניחה ויש להתמודד איתה, ולשאול איך הגענו למצב הזה?

ובכן, אמונה רבה בבית המשפט אין לי, כמו במערכת החוק הישראלית בכללותה. לא שאני חושב שמדינת חוק היא רעיון רע, אך בדבר אחד אני בטוח מעבר לכל ספק: היישום בישראל הוא קלוקל, בלשון עדינה, והגרוע מכל, זה פוגע בתושבי המדינה. מזה שנים שאני טוען כי מערכת המשפט הישראלית אינה משרתת את התושבים באופן שיוויוני. ישנה אפליה מובנית מגדרית, לאומית, אתנית, גזעית ומעל לכל כלכלית. למרות שלכולם ברורה הנוסחה כי אדם שעבר עבירה חמורה ויכול להרשות לעצמו את עורכי הדין הטובים ביותר בסופו של יום הוא או יצא נקי מכל רבב, או לחילופין יורשע אך לא ירצה שום עונש. המדינה, למרות יכולתה לכונן מנגנוני רגולציה על הנושא, אינה עושה דבר. בסופו של יום, רוב תושבי המדינה מאבדים את אמונם במערכת וזה משתקף באופן ברור מסקרים בקרב הציבור בישראל.

 

אם כל האמור לעיל היה ברור לכולנו כי ישנם קוים אדומים שאותם לא חוצים וכי התעללות בילדים, או מקרים חמורים כמו סחר בבני אדם לא יעברו בשתיקה. אך, וזהו אך גדול מאוד, בשבוע שעבר קמה אחת משופטות בית המשפט המחוזי בתל אביב, דליה גנות, והחליטה לשחרר חמישה נאשמים בסחר בבני אדם. בקביעות מתמיהות, הורידה את בית המשפט הישראלי לשפל חדש שקשה לי להאמין כי יצליח לעלות ממנו. בהחלטתה התמוהה, שלא לומר סהרורית, קבעה השופטת כי "אך טבעי הוא כי מעסיקיהן הלכאוריים (אלו הסרסורים כמובן – מקצוע לא חוקי במדינת ישראל) כעסו עליהן כשלא יכלו או לא רצו לעבוד, הן בשל היותן במחזור חודשי או בשל אי רצונן לעבוד מסיבותיהן". אכן יופי, עידן חדש. קונים אותן, מוכרים אותן, וגופן הוא מכונה למכירה ללא התחשבות בדבר. עידן אחרית הימים: בית המשפט הישראלי "הנאור" מכשיר עבדות חדשה בישראל, מעניין לאן ניתן יהיה למשוך את ההגיון המדהים הזה של השופטת גנות.

מעבר לכך, השופטת קבעה כי משום שהנשים היו חופשיות ללכת "לחנות או לים" ואחד הנאשמים סיפר כי לקח אותן "לגניקולוג ולסופרמרקט, לקנות אוכל ובגדים או לקחת אותן לים או ללונה-פארק" היה להן חופש תנועה. מה שלא סיפרו הוא שדרכון לא היה להן או אם העזו להתלונן או "לברוח" (מושג ידוע מתקופת העבדות בארה"ב) מה היה עונשן.

סיפור נורא, נכון? ובכן רבותי סיפור זה מגלם בתוכו את התבהמותה של כלל החברה הישראלית, את הפיכתנו לחברה של יחידים. כל אחת ואחד מאיתנו הוא זונה, את כולנו מנצלים, על כולנו דורכים. השופטת גנות אינה סרח עודף במערכת המשפט. היא היא מערכת המשפט כולה: אטומה, מנותקת, אליטיסטית, מדכאת ומשפילה.

 

יש כאלו שחווים את המחנק בצורה יותר מזוויעה, אך כמעט כולנו הפכנו לבובות במשחק הסחר האנושי והזזת הפיונים ממקום למקום. רוששו אותנו מכל נכסינו בזמן שחלק מאיתנו, חלק קטנטן במספרים כמעט ואינו קיים, הפך לקבוצה עשירה בצורה מחליאה. גונבים לנו את הפנאי ואת איכות החיים, מצפים מאיתנו להמשיך ולעבוד בכל מחיר ותחת כל תנאי ובעיקר לקחו מאיתנו את חירותנו.

חברות וחברים, מעמד הביניים בישראל ממשיך לקרוס. אנחנו צריכים לעבוד הרבה מאד שעות בשביל מעט מאד שכר ומיסים גבוהים מדי שפוגעים בנו יותר מאשר בעשירים למרות הכל, כי אצל הישראלי הממוצע מדובר על "לגמור את החודש" ולפרנס את עצמנו ואת משפחותינו. ממשלות ישראל לא עושות דבר כדי לצאת בתכניות מקיפות ועקביות להחזרת מקסימום מובטלים למעגל העבודה עם כבוד אנושי והקשבה לצרכי העובד או התחשבות בכישוריו. אקדמאים בורחים מהארץ או מסתפקים בעבודות קטנות על כישוריהם. מבוגרים שיוצאים ממעגל העבודה אחרי שנים של תרומה לחברה בה הם עובדים נותרים חסרי ערך כשכוחם עוד במותניהם. וזה בלי לדבר על העניים. ושוב משלמים הפוליטיקאים מס שפתיים על רגישות חברתית ותשמעו אותם חוזרים על המנטרה שוב ושוב בשבועות שלפני הבחירות. למי להאמין? אתם תחליטו.

הצעות חוק בודדות שעולות בכנסת ומטרתן צמצום הפערים החברתיים ע"י הגבלת או פגיעה בהכנסות העשירים מתמסמסות וכולם מצטדקים מאחורי הערך הכבר ממש לא קדוש של השוק החופשי. הגיע הזמן שתחזור השפיות. אז כאשר אתם קוראים פסקי דין מסוג זה שהובא כאן אל תתעלמו – כולנו זונות, השאלה היא רק מהו ההקשר.

 

המאמר התפרסם לראשונה באתר NANA10 בתאריך 28-10-2008