המשטרה הפרטית כבר כאן

חברות וחברים, ישנם המון דברים שקורים ולי אין היכולת לכסות את כולם, אז חבר פנה אלי והעלה רעיון מצוין של "טור אורח". ראשון מתארח יונתן שחם. יונתן הוא קודם כול חבר! אך הוא גם סטודנט לכלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, פעיל בעיר לכולנו, מגמה ירוקה והעמותה לכלכלה בת-קיימא.
אז הנה אני שמח לשתף את כולם בטורו הראשון שעוסק במשטרות פרטיות וזכויות עובדים. כמובן אשמח אם תגבו באתר ויונתן ואנוכי נעשה כמיטב יכולתנו להשיב למתדיינים, כמו כן בסוף הפוסט מצורפף המייל של יונתן לאלו שמעונינים ליצור עימו קשר ישיר ולא דרך הבלוג.

 

המשטרה הפרטית כבר כאן

 

במדינת ישראל יש הרבה מאוד מאבטחים: במוסדות ציבוריים בקניונים, בבתי קפה, בבתי קולנוע, ברכבת וכו'. מאבטחים נדרשים במקומות רבים יחסית בישראל, בהשווה לארצות אחרות, כאשר עיקר הגידול במספר המאבטחים התרחש בתחילת שנות האלפיים, במקביל לאינתיפדה השנייה. באותם ימים, נוכחותו של מאבטח הייתה נחוצה וכמעט חיונית להרחקת מחבלים (וישנם מקומות שזה עדיין המצב).

יחד עם העלייה במספר המאבטחים החלה להתרחש תופעה נוספת: מאבטחים שבמקור נשכרו על מנת לסכל טרור, הפכו לחלק ממערכת שמירת הסדר הציבורי, סדר ציבורי כפי שהמעסיקים של אותם מאבטחים רואים אותו.

 

ביום הראשון ללימודים באוניברסיטאות השנה, ביקשנו אני ועוד פעילים ופעילות לחלק פלאיירים של תנועת "עיר לכולנו" באוניברסיטת תל-אביב. לאחר דקות ספורות ניגש אלינו אחד המאבטחים וניסה לקחת ממני את הפלאיירים. המאבטח טען שאנחנו יודעים שאסור לחלק בתוך האוניברסיטה ואנחנו טענו שלא ידענו (ובאמת לא ידענו). הסכמנו לצאת החוצה. אחרי עוד כשעה של חלוקת פלאיירים הייתי צריך לחזור פנימה לשיעור. כשהראתי למאבטח (אחר) בכניסה את התיק הוא סירב להכניס אותי עם פלאיירים לקמפוס. ניסיתי להסביר לו שפלאיירים הם לא נשק, ושאין לו סמכות לאסור עלי להיכנס; זה לא עזר (בסוף נכנסתי משער אחר).

מאוחר יותר באותו היום קיבלו פעילות של רשימה אחרת אישור להיכנס ולחלק חומרים בתוך הקמפוס. נכנסו בעקבותיהם. כאשר הגיעו שוב מאבטחים, טענתי בפניהם שאני לא יוצא החוצה עד שמוציאים את הרשימה האחרת או מביאים משטרה שתורה לי לצאת (בשלב זה עמדתי בנפרד משאר הפעילים של עיר לכולנו). המאבטחים חזרו שוב לאחר כמה דקות, ודרשו ממני לצאת, ולא – תוגש נגדי תלונה לועדת המשמעת של האוניברסיטה. בשלב זה הגיעו פעילים נוספים מעיר לכולנו והוסכם שאני אצא והאחרים ימשיכו לחלק.

חשוב לציין, שאותו יום היה היום הראשון בשבוע בו התמלאה האוניברסיטה בנוכחות של חברות מסחריות ועסקים ששלמו הרבה כסף כדי לחלק פלאיירים לסטודנטים החדשים, למכור להם בגד או לחלק להם גלידה בתמורה לפתיחת חשבון בנק.

 

בתאריך ה16.11 נכנסו מספר עובדי גן המדע שבמכון ויצמן מלווים בפעילי "כוח לעובדים" לשטח המכון, במטרה למחות על אי ההכרה של הנהלת המכון בהתארגנות העובדים, אי-נכונות לקיים משא ומתן ומניעת עבודה מחלק מהמתארגנים. העובדים והפעילים הותקפו על ידי מאבטחי המכון באלימות, וכתוצאה מכך נגרם שבר בברך שהצריך ניתוח לאחד הפעילים (גילוי נאות: אני מכיר אישית את אותו פעיל).

על ההתארגנות בגן המדע נכתב רבות בבלוג הזה ובמקומות אחרים. באחד מהם, הבלוג "מבט פילוסופי", נעשה ניסיון לזמן את שני הצדדים למשפט ציבורי. התפתח בבלוג דיון ארוך ומרתק בין הנהלת המכון (שטוענת לאי-לגיטימיות של עצם הדיון בבלוג), כותב הבלוג, העובדים ופעילים נוספים. לדברי נשיא המכון, העובדים והפעילים הגיעו על מנת לשבש טקס שהתקיים במכון, והאלימות שהופעלה נגדם הייתה סבירה.

 

הדבר המדאיג והמשותף לשני מקרים אלה הוא שמאבטחים שתפקידם למנוע טרור, הפכו למשליטי סדר ציבורי לטעמם של שוכריהם – ובאמצעים אלימים. חשוב לזכור כי אין למאבטח שום סמכות להורות לאדם לעשות דבר מה אם הוא אינו מהווה סיכון בטחוני. בוודאי שאין למאבטח סמכות להפעיל אלימות כלפי מי שאינו מהווה סיכון בטחוני. אם בעל המקום חושב שמתקיימת הפרעה לסדר – עליו להזמין משטרה. אנו נוטים לשכוח מה אמורה להיות הדרך בה פועלים מאבטחים – אם מאבטח מזהה סיכון בטחוני הוא צריך לנטרל אותו. בדרך כלל הדבר ידרוש שימוש בנשק או אלימות קשה מאוד. לכן, עצם העובדה שבמקרים הנ"ל לא נעשה שימוש בנשק ושבשניהם הופעל כוח המוגדר על ידי בעלי המקום כסביר – מוכיחה שהיה ברור בשעת האירועים שאין מדובר בסיכון בטחוני (ואין בכך להפוך את האלימות שהופעלה למוצדקת משום בחינה).

חשוב לעצור את התופעה הזו לפני שהיא מתפשטת הלאה. אפשר ללמוד מהסרט "שיטת השקשוקה": כאשר צוות הסרט נכנס לצלם בעיריית ת"א-יפו, המאבטח ניסה להוציא אותם החוצה, הם התקעשו שיזמין משטרה. כשבא השוטר, לקח לו שתי דקות לקבוע שמותר להם לצלם ושלמאבטח אין סמכות להוציא אותם.

אם ניגש אליכן מאבטח בטענות שאינן בטחוניות – סרבו לשתף איתו פעולה! הציעו לו להזמין משטרה אם הוא רוצה. אם מתחילה אלימות – נתקו מגע, הגישו תלונה במשטרה ופרסמו את האירוע ככל שניתן.

 

יונתן שחם הוא סטודנט לכלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, פעיל בעיר לכולנו, מגמה ירוקה והעמותה לכלכלה בת-קיימא. מייל – yjonas83@gmail.com

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טל ירון  On דצמבר 3, 2008 at 10:01 pm

    הבעיות שהצגת הן כל כך נכונות. השאלה היא מה הסמכות שהחוק העניק לשומרים בשכר?

    מישהו יודע?.

  • איל זינגר  On דצמבר 3, 2008 at 10:31 pm

    היכון למשטרה הפרטית באמת, לבתי הכלא הפרטיים ובסוף למדינות הפרטיות שבהן המוסר הוא רווח והחוקים נקבעים ע"י האינטרס הכלכלי של בעלי ההון.
    לא ידעתי על המקרה באוניברסיטה, אבל זה פשוט ביזיון.

  • אזרח.  On דצמבר 3, 2008 at 11:00 pm

    הקפיטליזם.

    להפרטת החירות.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3039652,00.html

    בקרוב בראשון לציון: משטרה פרטית.

    http://www.krayot.com/articles/16344.html

    הפקחים העירוניים יקבלו סמכויות מעצר

    המדינה מתכוונת להגדיל את סמכויותיהם של הפקחים העירוניים, ולאפשר להם לבצע מעצרים של אזרחים – כאילו היו שוטרים מן המניין.

    http://ofersitbon.blogli.co.il/archives/62

    כאשר גם החירות הופכת לסחורה – על הפרטת בתי הסוהר במדינת ישראל.

    השתתפתי בהפגנות של עובדי גן המדע,והבעתי את רשמיי,כאן:

    http://talyaron.blogli.co.il/archives/91#comment-526

    http://talyaron.blogli.co.il/archives/91#comment-528

    http://www.notes.co.il/hani/49868.asp

    סרטון מההפגנה.

    http://www.tv.social.org.il/civic/stv-gan-hamada-20-11-08.htm

    כוח לעובדים בגן המדע .

    וכמו שכתב הני בעבר
    ," הבעיה היא במדינה. במחוקק שחוקק את החוקים הטיפשיים שכעת אנו צריכים להילחם נגדם, וברשות המבצעת שהסכימה לאשרר את החוקים הללו".

  • דימה  On דצמבר 3, 2008 at 11:39 pm

    ג'ונס, ניסית ללכת עם זה לעוד מקומות? צריך להסתובב עם מצלמה בימינו… או לפחות עם רשמקול

  • השבלול  On דצמבר 4, 2008 at 10:15 pm

    תעשה לי ילד!

  • הני  On דצמבר 5, 2008 at 9:58 am

    אני או יונתן?
    🙂
    הני
    זה משעשע כל הנושא של טור אורח…לפחות אותי

  • שי כהן  On דצמבר 5, 2008 at 5:08 pm

    אכן כך בכל מקום – הנה שערים ומאבטחים פרטיים בדניה בחיפה:
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/816/005.html

    חמור מעיריית ראשון לציון המפריטה את המשטרה לטובת כל התושבים, בחיפה- שערים ועמדות באדיבות העירייה לשכונת היוקרה בלבד

  • מוני יקים אנטיציוני  On דצמבר 5, 2008 at 7:26 pm

    השכונות העשירות של הכוזרים הלבנים העליונים
    שואפות להנציח את עליונתן המעמדית ועדיפותן הגיזעית ולשם כך יפריטו עד מוות את כל מערכות השליטה .זה בדיוק האפרטהייד המזרח תיכוני שמיישם הקולקטיב הכוזרו/אשכנזי ומזה מתעלם כותב המאמר שהוא עצמו חלק מאותו קולקטיב גזעני וחבר בתנועה של לבנים שכל מטרתם למנוע התקוממות נגד הגזענות הלבנה…בחורבן הציונות ומשככי זעזועיה ננוחם.

  • למוני יקים  On דצמבר 6, 2008 at 5:33 pm

    הגלובליזציה הקפיטליסטית הנוכחית מאופיינת במספר תהליכים מרכזיים. הבולט שבהם הוא השתלטות גוברת של המעצמות האימפריאליסטיות ושל התאגידים הרב-לאומיים על הכלכלה העולמית, תוך נקיטת אמצעים תוקפניים בוטים יותר ויותר, לרבות שימוש גובר באמצעים צבאיים ובהתערבויות צבאיות ישירות. למעשה, אנו רואים חזרה לשימוש בשיטות של קולוניאליזם קלאסי ישיר, לאחר שבמשך עשרות שנים נאלצו האימפריאליסטים "להסתפק" בדרך כלל בניאו-קולוניאליזם, כתוצאה מהמצב הבינלאומי ששרר עד לקריסת הארצות הסוציאליסטיות. כיבוש עיראק בידי ארה"ב ובריטניה הנו הדוגמה הבולטת האחרונה, כאשר שמץ של תירוץ לא היה כדי להצדיק את פתיחת מלחמה זו, שנועדה להשתלטות על מקורות הנפט באיזור, להצבת בסיסים אסטרטגיים צבאיים נוספים בו ולהפחדה של כל מי שעומד מול הסדר האימפריאליסטי החדש במזרח התיכון ואף בעולם כולו.

    ארה"ב עדיין מוסיפה להיות המעצמה האימפריאליסטית החזקה ביותר בתחום הכלכלי, ובאופן מיוחד בתחום הצבאי. עם זאת, ההתפתחות המואצת של מרכזים אימפריאליסטיים אחרים, כגון מערב אירופה ויפן, יכולה ליצור שינויים בעתיד. קיימים גם ניגודים בין המרכזים הנ"ל, שבאו לביטוי מסוים גם ביחס למלחמה בעיראק. עם זאת, יש לזכור כי גם אלה שהסתייגו מהמלחמה בעיראק עשו זאת בעיקר עקב ניגוד אינטרסים, ולא מתוך עמדה עקרונית שונה. מקרים אחרים, כמו למשל במלחמה נגד יוגוסלביה ב- 1999 (ובפירוקה המוחלט כמעט של מדינה זו עוד לפני המלחמה), הם (כולל גרמניה וצרפת) תמכו במלחמה ונטלו בה חלק פעיל, והם בהחלט עלולים לעשות זאת שוב במקרים נוספים בעתיד.

    העדר משקל הנגד שהיה בעבר, של ברה"מ ושל הארצות הסוציאליסטיות האחרות לשעבר, הוא שמאפשר למעצמות האימפריאליסטיות לנקוט במדיניות התוקפנית הזאת, לפתוח במלחמות, לכבוש ארצות ולכפות יותר מתמיד את תכתיביהן הפוליטיים והכלכליים על ארצות ועמים בכל רחבי העולם.

    הגלובליזציה האימפריאליסטית מאופיינת בניצול גובר של עמי הארצות המתפתחות, כאשר מיליונים רבים של תושביהן סובלים מתת-תזונה, מרעב, מבורות וממגפות חדשות וישנות, שגובות חיים של רבים מתושביהן. הפערים בין הארצות המפותחות לארצות המתפתחות גדולים מתמיד.

    מאפיין נוסף של הגלובליזציה הוא התערבות בוטה של המוסדות הבינלאומיים של ההון הבינלאומי ושל התאגידים הרב-לאומיים, אשר מרוקנים את החלטות המוסדות הלאומיים של הארצות השונות מתוכן, וכופים עליהן צעדים כלכליים אנטי-חברתיים קיצוניים, המנוגדים לאינטרסים של תושביהן.

    גם בארצות המפותחות מתנהלת הסתערות חסרת תקדים על כל ההישגים הסוציאליים. אנו עדים להורדות שכר, לפגיעה בתנאים הסוציאליים של העובדים, למעבר של עובדים קבועים לסטטוס של ל"עובדים זמניים", ושל עובדים מאורגנים לעובדים בחוזים אישיים. מתבצעת הפחתה ניכרת של דמי האבטלה, של הפנסיות ושל יתר ההקצבות הסוציאליות. מערכות החינוך והבריאות הציבוריות הולכות ונחלשות ועלות השימוש בשירותיהן הולכת וגדלה. יש פגיעות גוברות באיגודים המקצועיים ומוטלות עוד ועוד הגבלות על השימוש בנשק השביתה ובאמצעי המאבק האחרים של העובדים.

    גם בישראל אנו עדים כיום לכל התופעות הנ"ל. בחודשים האחרונים הועברו בכנסת גזירות חסרות תקדים נגד העובדים ונגד השכבות החלשות, לרבות הקטנה ניכרת של קצבאות הילדים (בישראל יש הרבה משפחות ברוכת ילדים), קיצוץ בפנסיה והארכת גיל היציאה לפנסיה בשנתיים לגברים ובשבע שנים לנשים, קיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה, קיצוץ בדמי האבטלה והורדת שכר כוללת לכל העובדים. בימים אלה מועברים בכנסת חוקים שנועדו להגביל את השימוש בזכות השביתה. חמורה במיוחד הפגיעה באוכלוסיה הערבית בישראל, הממשיכה לסבול מאפליה בכל התחומים.

    אין ספק שמה שקורה בישראל הוא חלק מהתופעה הכללית של הגלובליזציה ומהיבטה האנטי-חברתי הבוטה גם בארצות מפותחות. עם זאת בישראל העובדים משלמים גם את מחיר מדיניות המלחמה והכיבושים של הממשלה, שנוסף למחיר הדמים, גובה גם מחיר כלכלי כבד. מיליארדי דולרים מועברים מתקציבי הבריאות, החינוך והרווחה לתקציבי הצבאיים, להחזקת התנחלויות ולרכישת עוד ועוד מערכות נשק למיניהן בעלויות עצומות.

    לאחר המלחמה בעיראק, היו כאלה שהשלו את עצמם שהממשל האמריקאי "ילחץ" על ישראל כדי למתן את הזעם בעולם הערבי. במציאות עד כה ארה"ב אינה מפעילה כל מאמץ רציני כדי להביא לקץ הכיבוש ולסיום הסכסוך, והיא ממשיכה לתת גיבוי לתוקפנות ולכיבוש של ממשלת שרון, שמנצלת את המצב לביצוע פשעים חדשים נגד העם הפלסטיני.

    בישראל עצמה מתנהלות פעולות מחאה נגד מדיניות המלחמה והכיבוש וגם נגד הגזירות הכלכליות, אך אלה עדיין קטנות מההיקף הנדרש במצב זה. ישנם גם התארגנויות ראשוניות נגד הגלובליזציה, שהן חשובות גם אם עדיין רחוקות מאד מממדי הפעולות שראינו בשנים האחרונות בארה"ב, באירופה ובאזורים אחרים בעולם.

    תנועת המחאה החזקה נגד הגלובליזציה ברחבי העולם מבטאת מגמה חיובית של התנגדות לגלובליזציה הקפיטליסטית, או לפחות לחלק מהיבטיה הקשים ביותר. לכן אנו סבורים, כי על הקומוניסטים להשתתף באופן פעיל בפעולות המחאה, וזאת גם אם אין מועלות בהן אותן הסיסמאות שאנו היינו מעדיפים לראות וגם כאשר בקרב המארגנים שלהן יש חולשות פוליטיות וארגוניות רבות. עם זאת, ההשתתפות בפעולות אלו אינה אמורה להיות היטמעות בתוך תנועת המחאה הכללית הרחבה. אנו סבורים שעל הקומוניסטים לפעול כדי להשפיע על תוכן המחאה ועל צורת ארגונה. כמו-כן, בו-זמנית עם הפעולה המשותפת עלינו לפעול כדי לשכנע כמה שיותר מבין המשתתפים בפעולות המחאה, בכך שבסופו של דבר פתרון יסודי לבעיות היסודיות שהאנושות מתמודדת אתן יוכל יהיה להיות מושג רק עם שינוי יסודי של המשטר מקפיטליסטי לסוציאליסטי. עלינו לשוב ולהבהיר כי במסגרת המערכת הקפיטליסטית נוכל אולי להתמודד מול היבט זה או אחר של הגלובליזציה, להגיע להישגים מסוימים בדרג ארצי, אזורי ולעתים נדירות אולי אפילו כלל עולמי. אך לא נוכל לשחרר את העולם ממלחמות נוספות, מהגברת הפערים ומהמשך הרחבת הניצול של עמי הארצות המתפתחות ושל העובדים בכל הארצות ושל זכויותיהם.

    נוכח העובדה שההון הגדול פועל במתואם ברמה כלל-עולמית ומפעיל מוסדות רב-לאומיים כמו ארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי, וקרו המטבע הבינלאומי, וכן איחודים יבשתיים ואזוריים שונים, וגם מרכזים בינלאומיים של המפלגות המייצגות אותו – חשוב במיוחד שהקומוניסטים, כמתנגדים העקביים ביותר של הגלובליזציה הקפיטליסטית, ישתפו ביניהם פעולה בכל צורה אפשרית הן ברמה האזורית והן ברמה הכלל-עולמית. אנו סבורים כי יש להרבות במפגשים בינלאומיים, בהשתתפות רחבה יותר, בהם יהיו חילופי ניסיון וחילופי עמדות, ולבסוף תיאום של שיתוף במאבקים. כל זאת במאמץ להגביר את תנועת המאבק נגד הגלובליזציה ולשוות לה אופי מאורגן יותר, בעל מסרים ברורים, שיהיו מכוונים יותר ויותר לא רק נגד היבטים שונים של הגלובליזציה הקפיטליסטית , אלא גם נגד השיטה החברתית המצמיחה אותה.

  • מוני יקים אנטיציוני  On דצמבר 6, 2008 at 6:08 pm

    בהקשר של מדינת הגזע הציונית הוא יישום גזעני המקנה זכויות ע'ס מוצאו האתני של היחיד או הקולקטיב.
    הניתוח של מר אלמוני הוא ניתוח מבריק במישור העולמי עד שזה מגיע למזה'ת ומתעלם מהאספקטים הגזעניים שהם הם הבסיס של הרעיון הציוני אשכנזן/כוזרי.
    הייתי שמח מאד מר אלמוני אילו השתמשת בכלי הניתוח המבריקים שלך ומיישם אותם על המציאות
    בה מדובר כי גלובליזציה של המצב תוך התעלמות
    מהספציפציות של המצב בו מדובר יש בה אלמנט של גרימת נזק לטוהר הדיון ולהסטת הדיון למחוזות של
    חוסר רלוונטיות …עד אז ננוחם בחורבן הציונות המתממש לנגד עינינו.

  • למוני יקים  On דצמבר 6, 2008 at 6:17 pm

    עקירתו של הסרטן הקפיטליסטי האמריקאי וגרורותיו יביא לאיחוד בין פועלי כל הארצות ולהעברת הנכסים לפרולטריון. כאשר תקום פדרציה סוציאליסטת כלל עולמית לפי חזונם של מרקס ונגלס לא תהיה ללאומיות כל משמעות.

  • מוני יקים אנטיציוני  On דצמבר 6, 2008 at 6:54 pm

    אבל ארה'ב הקפיטליסטית היא לא רק מעצמה היא גם חצי יבשת ותשאר אחת מהמדינות החזקות בעולם.
    המשבר הכלכלי הוריד למרבית האמריקאים את האסימון
    והם מבינים שלא ניתן לשמור על רמת חיים גבוהה ובו זמנית לנהל מלחמות מיותרות ברחבי העולם, כי מלחמות עולות ביוקר מבחינה כלכלית וכי מלחמות מביאות ילדים בני 18 בארונות עץ לקבורה .
    מבחינתנו החשוב הוא שערעור הכלכלה הקפיטליסטית החזירית יחליש את הקשר הציוני אמריקאי וכי ההכרה
    שהציונים גררו את האמריקאים למלחמה בעיראק תחלחל
    ותשליט את הדעה כי אל לה למדינתם להשלט לא ע'י הלובי הציוני ולא ע'י אינטרסים ציוניים מופרעים.
    ובסופו של דבר ההויה תיצור הכרה חדשה וארה'ב
    תיסוג חזרה למדיניות של בדלנות ודאגה לעיניניה ללא תחיבת אפה לכל מקום מרוחק לפי האינטרסים של בנקאים חמדנים בוול סטריט.
    עד שתקום פדרציה סוציאליסטית כלל עולמית שתחסל את הלאומיות על העמים הערבים והמזרחים השוכנים בפלסטין להתמודד עם שאלת חיסול השליטה הפוליטית כיבושית שמתבצעת ע'י הכוזרו/אשכנזים באמתלת היותם יהודים מצאצאי אברהם אבינו.
    בחורבן הציונות הפוגרומיסטית ננוחם.

  • השבלול  On דצמבר 6, 2008 at 8:31 pm

    ברור שיונתן

  • למוני יקים  On דצמבר 6, 2008 at 8:49 pm

    אנו רואים כיצד עמל של שנים עומד בסכנה. בשנים האחרונות, בעיקר מאז גזרותיו של נתניהו, עלה בארץ גל של "ארגונים חברתיים". הארגונים הללו התנגדו ברובם לגזרות, לקיצוצים ולפגיעה בזכויות העובדים, אך טיעוניהם התמקדו באופן חלוקת העוגה:

    יש צמיחה, והשאלה הנותרת היא איך לחלק את התוצר.

    כעת הצמיחה נבלמת, ומיד בעלי ההון ופקידי האוצר חוזרים למתקפה: יש האטה כלכלית – מוכרחים לקצץ.

    הקביעה חסרת השחר הזאת נותרת בלא מענה, כי הארגונים החברתיים לא ערערו על כללי ה"כלכלה החופשית" המוצגים כאמת מדעית שאין לערער עליה. רק המשבר הכלכלי הקשה האחרון הביא לסדיקה מסוימת באמונה בכוחם הכל-יכול של כוחות השוק.

    במקומות רבים בעולם שקע המרכסיזם בתרבות העממית. ניתוחים תיאורטיים של המציאות הכלכלית, והזיקה הדיאלקטית בין תחומים שונים רווחת בקרב ציבורי עובדים נרחבים, ואנשים מושפעים מהם כמעט בהיסח הדעת. אבל אצלנו יש "כלכלה" ויש "חברה". יש "חברתי" ויש "מדיני". כשאתה מדבר על שלום אתה בעולם אחד, וכשאתה עוסק בזכויות עובדים אתה בעולם אחר.

    לפני מהפכת אוקטובר היו אלה אותן מועצות של פועלים וחיילים שקראו: "בתי חרושת לפועלים, אדמה לאיכרים ושלום." בנסיבות מתונות יותר – המאבק בארצות הברית נגד מלחמת וייטנאם מזוהה עם "ילדי הפרחים", אך למעשה גם ארגוני עובדים נטלו בו חלק חשוב, והיו מקרים שבהם עובדים סירבו לייצר או להעמיס מוצרים שנועדו ל"מאמץ המלחמתי" בווייטנאם.

    לא רק בארץ, אלא בכל העולם למד המעמד השליט לעשות שימוש מהופך בכוחו של המעמד. כלומר: להשתמש בסמלים, בניסיון ובתודעה שנזרעו ונבטו במעמד הפועלים ומתוך ההוויה שלו, כדי לגייסו נגד עצמו. אפשר היה לראות זאת כאשר נפלו הקסאמים בשדרות וביישובים הסמוכים לה: התושבים קראו לצבא לעשות מעשי רצח בעזה, אבל בין השורות נקל היה לשמוע ניכור מעמדי בעל מאפיינים ייחודיים לחברה הישראלית.

    כל התנועות הפשיסטיות והריאקציוניות השתמשו בטקטיקה הזאת.

    בארץ היא בולטת באופן מיוחד: כשהמדינה הזאת נולדה הדגל האדום התנופף לצד הדגל הציוני, כפי שה-1 במאי היה צמוד ליום העצמאות (לא רק בתאריכים, אלא גם במסרים). לכן, בין הייתר, היה כה קשה לארגן בארץ את מאבק הפועלים, כי הוא בעצם כבר "מאורגן", אבל מאורגן נגד האינטרסים האמִתיים שלו.

    זו לא בדיוק "תודעה כוזבת", אלא "תודעה מוּטֵית". ביטוי של תודעה כוזבת הוא, למשל, מצב שבו עובדים מריעים בשמחה כאשר נודע להם שהחברה שהם מועסקים בה הגדילה בשנה האחרונה את רווחיה. "תודעה מוטית" היא שהמסורת והתודעה הפועלית גופה מופנית לכיוון ההפוך.

    אבל תחת התודעה יש מציאות, ובמציאות – בלא קשר להצהרותיהם ועמדותיהם של העובדים – מאבקי עובדים מסייעים לסיום הכיבוש, ולהפך. מדובר בכלים שלובים.

    די שבין הכלים הזקופים – כה שונים בצורתם – משולב כלי אחד אופקי – וכל נוזל שיימזג לאחד הכלים, מפלסו ישתווה בכולם.

    עד כאן הדימוי. מכאן ואילך יש הבדל בין הפיזיקה לחברה. לכלים שבתמונה אין תודעה ואין אינטרסים. או שהם שלובים, או שלא. בחברה האנושית השילוב הוא שאיפה ולא עובדה. יש לחתור אליו, זה תפקידה של ההנהגה הפוליטית המהפכנית, או ה"אוואנגרד":ללכת מ"כלי" ל"כלי": שלום, עובדים, נשים, איכות הסביבה – ולהטביע את חותמו הייחודי.

    לא להימנע מהשתתפות ב"וועידת העשוקים", אלא להדגיש את אחריותם של בעלי ההון (ולא רק של פקידי האוצר) לפערים החברתיים ולעוני.

    לא להימנע ממאבקי שלום, אבל להדגיש את ההקשר המעמדי של המלחמה.

    מבחינה ויזואלית – לא לוותר על הנפת הדגל האדום בהפגנות נגד הכיבוש והמצור – כי הארגונים והיחידים שמארגנים אותן צריכים להתארגן בחזית ולא במסגרת מונוליתית.

    היות שה"ריצה" הזאת בין "כלי" ל"כלי" היא לא פעם מתישה ומתסכלת, יש לה שתי סטיות היסטוריות: התבטלות ובדלנות.

    יש המכנים אותן "סטייה ימנית" ו"סטייה שמאלית", אבל לדעתי כינויים אלה אינם מדויקים, כי הסטיות הללו אינן נובעות רק ממניעים אידיאולוגיים (לפחות בשלביהן הראשונים), אלא גם ממניעים אסטרטגיים/טקטיים.

    התבטלות היא ויתור הדרגתי על האידיאולוגיה הכוללת לטובת הישגים נקודתיים וקצרי טווח. מאז מהפכת אוקטובר הפכו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות במערב אירופה למעין לובי איגוד מקצועי, שנאבק על רשימת דרישות במסגרת השיטה הקיימת, ומאוחר יותר – גם על כך הן ויתרו.

    בעשורים האחרונים ניתן לתופעת התבטלות ביטוי חדש: "פוליטיקה של זהויות" או "פוסט מודרניזם". אלו הם שני מושגים שונים, אך קיימת ביניהם זיקה הדוקה. פוסט מודרניזם הוא הצהרה שהכול מקוטע. אין מציאות כוללת, יש רק כמה מקטעים – ומה שנותר זה לסייע לקבוצות מדוכאות: שחורים, נשים, קשישים, הומוסקסואלים וכו'. מובן שבמצב זה אין צורך במפלגות אידיאולוגיות, כי נשים, שחורים וכו' יכולים להיות חברים בכל מיני מפלגות ולהתארגן יחד בעמותות ובקבוצות ייצוג אחרות.

    בדלנות פירושה ויתור הדרגתי על מאבקים נפרדים, והסתגרות במעין "בועה רדיקאלית". החרמת בחירות היא ביטוי קיצוני של בדלנות. ביטויים אחרים שלה הם כל מיני "התניות" לתמיכה במאבקים שונים.

    "אני אתמוך בשביתת המורים, אם המורים יפסיקו לחנך לציונות".

    "אני לא אתמוך בזכויות המאבטחים, כי בהרבה מקומות מאבטח התנכל ללקוח ערבי שעמד בכניסה."וכו' וכו'.

    הבדלן תולה כל כישלון בצווארה של ההנהגה או של הארגון הפוליטי.

    למה מאבק המורים נכשל? בגלל רן ארז.

    למה מאבק הסטודנטים נכשל? בגלל איתי שונשיין.

    הציבור הרחב, לעומת זאת, הוא תמיד עקבי ורדיקלי. זהו "פולחן ההמונים".

    נכון, מנהיגים נושאים באחריות לכל תוצאה, אבל הם גם תמונת ראי של הציבור שהם מייצגים. חלק ניכר מהסטודנטים לא רצו כלל בשביתה. ראיתי זאת במו עיניי כשחסמתי שערים בקמפוס, וסטודנטים מצדו האחר של השער ראו בי כגדול אויביהם.

    שימו לב לכך שגם אנשי ימין מובהקים, כמו בנימין נתניהו, וגם אנשי שמאל בדלנים דוגלים ב"דמוקרטיזציה" של איגודים מקצועיים, אם כי כל אחד מהצדדים צופה תוצאות הפוכות למהלך כזה…

    ביטוי מובהק לבדלנות הוא הניסיון לשבור את מחנה השלום. מאז 1948, ובמיוחד מאז 1967, עמלה המפלגה הקומוניסטית על גיבוש מחנה רחב ככל האפשר של אנשים השואפים לשלום, ומתנגדים למדיניות המלחמה ולמגמת הכיבושים (שלא החלה ב-4 ביוני 1967!).

    התנגדות לכיבוש נובעת מכל מיני מניעים. במלחמת העולם הראשונה ובמקרים רבים אחרים הוטתה תודעת מעמד הפועלים לעבר תמיכה במלחמה ואף להתלהבות ממנה. לא היה זה גורם ש"דיבר בשם הפועלים", אלא ביטוי אותנטי ומובהק של רצונם הם (אם כי לא של האינטרס שלהם). לעומת זאת, דווקא גורמים מסוימים מחוץ למעמד הפועלים ראו את האיוולת שבמלחמה.

    בשעה שעיתוני פועלים בגרמניה הריעו לצבא, לקיסר ולמלחמה, קמו גורמים בקרב האינטליגנציה שפעלו נגדם בדרכם. במהלך מלחמת העולם הראשונה ואחריה התפתח גל ספרותי עצום שהביע התנגדות מפורשת למלחמה. אחד מביטוייה הבולטים הוא הספר "במערב אין כל חדש", מאת רמארק.

    גם בארץ קמה בשולי היצירה התרבותית תופעה כזאת: חנוך לוין ויוצרים אחרים ביטאו התנגדות לכיבוש ולמלחמה מנקודת מבטן של האינטליגנציה ושל הזעיר-בורגנות. למותר לציין את הפעילות הפוליטית הענפה שנבטה בקרקע זו במשך 40 שנות כיבוש. וכשמעמד הפועלים, סמליו וארגוניו שבויים בידי הריאקציה – אנו נזקקים לשותפים מחוצה לו.

    יש סיבות לא מעטות להתנגד ל"מדינה אחת" שלא אפרטן כאן. אציין רק שסיסמה זו מונעת אפשרות להקמת חזית שלום ממשית, ובפועל עלולה להוליך להנצחת הכיבוש.

    לצד מגמת ה"מדינה אחת" קמה במקומותינו אופנה חדשה: להשתלח ברשות הפלסטינית, בעיקר בארגון פת"ח. בעלי טורים באתר "הגדה השמאלית" ובמקומות אחרים, בצד ביקורת מוצדקת על מהלכים שונים של הנהגת הראשות הפלסטינית, הרחיקו לכת עד הכרזה על כך שאבו מאזן נעתר להסכם כניעה לישראל. יש כאלה שאפילו כבר מכנים אותו "תואם צד"ל", והאמירות מתקבעות, משתרשות ובהדרגה הופכות ל"מובן מאליו".

    אם כך היה הדבר – כבר היה "הסכם". בפועל מתנהל כיום משא ומתן עקר לחלוטין, וזאת בעיקר מפני שהרשות הפלסטינית עדיין עומדת על הדרישות הבסיסיות של העם הפלסטיני, שאותם הדגישה שוב ושוב:

    נסיגה לקווי 67', הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בקווים אלה ופתרון בעיית הפליטים על פי החלטות האו"ם.

    אין להימנע מביקורת על פתח ולא על החמאס, אבל את האחריות למצב הקיים יש להפנות לכתובת אחת: הכובש. התנגדות לכיבוש מחייבת אחדות בשורות הנכבש, ואת הקריאה לאחדות יש להפנות לכל הזרמים, בלא קשר לתוצאות מערכת בחירות שנכפו על ידי ג'ורג' בוש דרך ממשלת ישראל…

    בנוסף אין להחביא בארון או להקפיא במקרר את המחלוקות האידיאולוגיות שיש לנו אם גורמים כמו החמאס.

    עד כאן לגבי בדלנות, כעת להתבטלות מסוג מיוחד: התבטלות במסווה של עקביות אידיאולוגית. אפשר לקרוא לזה "טהרנות". לא פעם פתחו אופורטוניסטים את הספרים בשביל להתנגד למהפכה.

    ככל שרבו הדיבורים על מרכס, במציאות החלו כבר לחתור להטמעתן של מק"י ושל חד"ש בתוך המאבקים הנקודתיים השונים. כל ניסיון לחבור לגורם ציוני (יחד-מרצ בהסתדרות, עלה ירוק בתל אביב-יפו בבחירות המוניציפאליות הקודמות וחלק מהגורמים המרכיבים את "עיר לכולנו" בבחירות המוניציפאליות בשנה זו) התקבל על ידי הגורבצ'וביסטים בברכה.

    לעומת זאת כמעט כל ניסיון לשתף פעולה עם גופים פוליטיים מהאוכלוסיה הערבית על בסיס התנגדות לציונות ולאימפריאליזם האמריקני הביא לשליפת הטהרנות ה"מרכסיסטית": "מה לנו ולבל"ד?" "מה לנו ולחזון העתידי של ועדת המעקב?"

    בשם המרכסיזם האמורפי הזה מועלית התביעה לוויתור על ביטויו הבולט של הלניניזם בתקופתנו: המאבק באימפריאליזם.

    הביטוי "מאבק מעמדי" מצטמצם למאבק איגוד מקצועי, כאילו אין כל הבדל בין השניים.

    לא שינון טקסט, אלא הטקסט בתוספת הניסיון ההיסטורי, המהווה מעין "תורה שבעל פה", הם התרופה לבדלנות, להתבטלות ולטהרנות.

    מחנה השלום לא מת.

    ההסתדרות לא מתה.

    הפורומים נגד האבטלה ולביטול חוק ההסדרים – גם הם עדיין רלוונטיים.

    אבל בשנים הבאות יעבור בהדרגה הדגש לשאלת הציונות. המעמד השליט רואה שעמודי הטווח של האידיאולוגיה שלו נופלים בזה אחר זה, ומה שנותר לו הוא לשריין את שלטונו באמצעות החייאת האתוס הציוני.

    ראינו זאת ב"חגיגות ה-60 למדינה", ולא פחות נבחין בכך ב"חגיגות לציון 100 שנה לתל אביב".

    היכן תהיה חד"ש כשהמציאות הדמוגרפית והתקדמות אפשרית במשא ומתן המדיני יחלו לערער את אמות הסִפין של בניין העל הציוני?

    האם היא תניח למאבק בציונות להתנהל בעמותות? באקדמיה? באינטרנט?

    האם היא תסתפק בהקמת עוד ועד עובדים ותכריז שזהו המאבק המעמדי ואין בלתו?

    שאלת הציונות – הן בביטויה המקומי (אפרטהייד) והן בביטויה העולמי (תלות טוטאלית במעצמה האימפריאליסטית החזקה ביותר) – היא לא "יותר חשובה" מכל דבר אחר, אבל היא זו שעלולה לפלח את מוסדות הייצוג העליונים: הכנסת, הרשויות המקומיות, ההסתדרות ועוד.

    מאבק למען השלום, נגד גדר האפרטהייד והרחבת ההתנחלויות, ימשיך להתנהל ברחובות. בפרלמנט ובנגזרותיו הכול יתמקד בהדרגה בביצור הציונות מזה, ולמאבק בה מזה, מאבק שלשמו נחוצה הקמת חזית אנטי-ציונית.

  • מוני יקים אנטיציוני  On דצמבר 6, 2008 at 9:22 pm

    אבל מאופיום לא משתחררים בהקשי מקלדת ויקח דורות עד שנהפוך לחיות אוניברסליות חסרות מאפיינים לוקל פטריוטיים ואחרים.
    בינתים אנחנו עצים בתבנית הנוף בו אנו חיים והסבל שלנו נובע מהכיבוש הכוזרי שמשתמש בעובדת התגיירות הכוזרים כתרוץ לכיבוש קולוניאליסטי
    ולשיעבוד מעמדי בקנה מידה חסר תקדים.
    מסכים איתך שעל המאבק לכלול ברית המשועבדים תוך התעלמות מהרקע הלאומי הדתי והאתני , אבל לא ניתן להתעלם מהעובדה שברית זו תהעיה ברית בין ערבים ומזרחים וכמה אשכנזים בעלי מודעות גבוהה כיוצאים מן הכלל.
    הקולקטיב הכוזרו/אשכנזי משועבד לפריבילגיות הגזעניות מהן הוא נהנה ואינו מראה כל נכונות
    לאיזשהו מאבק שבמסגרתו יפגעו הפריבילגיות ובכך קולקטיב היסטורי זה מגשים גם את הקוד הגנטי המנחה אותו זה אלף שנה.
    כל התעלמות מהחלוקות הלאומיות על החפיפות המעמדיות הנובעות מהמצב רק מרחיקות ומסלילות את הציבור הפרענקי והערבי מראיה נכונה של המצב
    ובלבול זה משרת את מפלגות הימין הכוזרו/אשכנזיות המחלקות בינהן את השלל האלקטוראלי ומתרגמות אותו להישגים מעמדיים המתבטאים בהובלת המצב לפערים אדירים ול 750 אלף ילדים מתחת לקו העוני כשאינם מוכנים לכל פתרון באופק…בחורבן הציונות מרחיבת האופקים ננוחם.

  • למוני יקים  On דצמבר 6, 2008 at 9:39 pm

    הדרך לאחווה ערבית יהודית.

    מעצרו של תאופיק ג'מל בידי כוחות המשטרה מעיד כאלף עדים כי המשטרה והמתפרעים היהודים שעשו את הפוגרום בעכו נמצאים באותו צד.מסיבה זו יכלו הפורעים להמשיך ולזרוק אבנים ולהצית בתים במשך חמישה ימים בחסות כוחות משטרה גדולים.
    כך אותם מנהיגים ואישי ציבור שדרשו מג'מל להתנצל לפני חבורה של בריונים אלימים בתקווה כי המשטרה תגן על בני העם הפלסטיני אזרחי מדינת ישראל טעו והטעו בגדול התנצלות זו שהטילה את האשמה לפריצת הפוגרום על בני העם הפלסטיני רק סייעה למעצר זה.
    זאת אותה משטרה אשר ביצעה את הרצח של 13 אזרחים ערבים באוקטובר שנת 2000. זאת אותה משטרה שבצעה את הרצח ביום האדמה. זאת אותה משטרה שביצעה את טבח בכפר קאסם. זאת אותה משטרה שלא מנעה מהפורעים היהודים להשתולל בכפרים ערבים באזור ירושלים.
    לא רק חברי כנסת של הימין הציוני אחראים לשיסוי הגזעני, ובמיוחד זו של אביגדור ליברמן .לא רק רשימות פוליטיות שרצות לבחירות המוניציפאליות בדרישה הגזענית "ייהוד עכו" אחראים לפוגרום זה. לא רק לראש העיר המסית כנגד הערבים יש אחריות. לשר ביטחון הפנים דיכטר אשר הפקיר את חיי הערבים והסית כנגד המסגדים שקראו לערבים להגו על עצמם אחריות המעידה כי הממשלה עצמה נושאת באחריות לפוגרום זה. ציוצי דו קיום השלום שנשמעו מהגברת ציפורה ליבנה , לא היו יותר מצביעות לשמה. המעצר של ג'מל מעיד על כך.

    פוגרום זה המזכיר את הפוגרומים שהאנטישמים ברוסיה "המאות השחורות" המקבילים של ליברמן ישיבת ההסדר והמתנחלים שיושבו בעכו בתקופה האחרונה ערכו ביהודים , הכה גלים בכל האזור . המוני האזור יודעים כי הפרוגראמה שעמדה מאחורי הפוגרום היא המשך הטיהור האתני של 1947-8.
    מסיבה זו ארגונים שונים כחיזבאללה והחזית העממית לשחרור פלסטין הביעו ביקורת נחרצת על ממשלת ישראל האחראית לאירועים אלו. מסיבה זו החזית העממית לשחרור פלסטין הודיעה כי תתנקש בחיי ליברמן בהמשך לאותה מדיניות משל חיסולו של רחבעם זאבי שקרא לטרנספר.

    אנו כמרקסיסטים לא נזיל ולו דמעה אחת אם אכן יחוסל ליברמן. אולם בכך אין שום פתרון. זאבי אחד הולך וליברמן אחר שב וחוזר חלילה. פעולה מסוג זה רק תשמש את שליטי ישראל להסתה יותר חריפה כנגד הערבים אזרחים ישראל ותסיע לה להכין הרקע לפוגרום נוסף. הדרך היחידה למאבק במבצעי פוגרומים ובאלו העומדים מאחוריהם, היא .התארגנות להגנה עצמית על בסיס העובדים והעצמאים הזעירים הערבים, אליהם יצטרפו יהודים המתנגדים לפוגרומים ולטיהורים אתניים חדשים.

    ברוסיה הצארית מול הפרעות שערכו המאות השחורות בחסות המשטרה ובארגונו של השר לביטחון הפנים הרוסי פלבה, המהפכנים של לנין יחד עם אחרים יהודים ולא יהודים ארגנו הכנה עצמית כנגד הפורעים. הסיבה לכך היא כי רק ההמונים הוא כוח היכול לשנות את ההיסטוריה בניגוד לאלו המאמינים כי פעולות גבורה של יחידים יכולה לשנות

    הדרך היא להקים בכל כפר ובכל שכונה ובכל מפעל בכל הארץ וועדי פעולה עממים להגנה עצמית.דים נבחרים המתארגנים לכדי כוח כלל ארצי.

    אנו מפנים דרישה זו למנהיגי הציבור הערבי והיהודי "השמאלי" כמנהיגי חד"ש, מק"י, התנועה האסלאמית, תע"ל, בל"ד ואבנא אל בלד. תפקידכם הוא לא רק לדבר אלא לארגן הגנה עצמית. אין אנו מאמינים כי תיקחו על עצמכם תפקיד הכרחי זה. משום הפחד שלכם מההמונים. אולם מאחר וההמונים מאמינים בכם אנו מפנים דרישה זאת אליכם. אם תעשו כן מה טוב. אם לא תעשו כן עדיין יש הכרח לארגן הגנה עצמית ואחרים יעשו זאת.

    מה שאירע בעכו הוא אות לבאות. במיוחד עם החרפת המשבר של השיטה הקפיטליסטית כאשר לשלטון יהיה את האינטרס בהסתה לאומנית גזענית כדי להסיר מעצמו את האחריות לסבל ההמונים.

    בסופו של יום רק מהפכה של מעמד הפועלים הערבי בתמיכת חלק מפועלים היהודים אשר תקים בארץ רפובליקת פועלים ערבית מהים ועד הירדן, במסגרת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון תביא לפתרון. רק במסגרת המאבק להקמת רפובליקת הפועלים ובמסגרתה לאחר שתקום ישררו יחסי אחווה ערבית יהודית
    .

  • מוני יקים אנטיציוני  On דצמבר 6, 2008 at 9:59 pm

    אלמוני יקר ! נכון שאתה מתקרב בנתוח שלך לתחום הרלוונטיות אבל לפני שתמשיך צריך להבהיר מושג חשוב שאתה משתמש בו באופן גורף.
    "אחווה יהודית ערבית" ברור לי שכל אלו שחיו במרחב המזרח תיכוני ללא הבדל דת הם בני התרבות הלאומית הערבית ובזה כלולים יהודי המזרח צאצאי יהודי בית שני.
    לעומת זאת היהודים האשכנזים צאצאי הכוזרים מעולם לא חיו במרחב זה , פלישתם לאזור בטעון שאימוצם את הדת היהודית מקנה להם זכויות היסטוריות כלשהן היא שאלה רצינית שיש להתמודד איתה ולא לפול למלכודת הקלישאות המקובלת.
    אני מבין היטב שלמלכודת זו נפלו קורבן גם יהודים מזרחים קורבנות שטיפת המוח של הממסד הכוזרי השליט וגם הערבים עצמם שאולצו לראות שכביכול קיים קולקטיב יהודי אחד מונוליטי.
    כדי לפצח את הפלונטר צריך קודם כל "פרוד לפני איחוד" שבמסגרתו הציבור המופלה ביותר מבחינת חוסר ייצוגו הפוליטי העצמאי יגיע לקונסולידציה של הפוטנציאל הפוליטי של בכל קנה מידה דמוקרטי.
    כלומר מצב שבו המגזר הערבי יקבל את ייצוגו הפוליטי בהתאם לחלקו היחסי באוכולסיה וכך גם הפרענקים יקבלו את ייצוגם העצמאי היחסי ,וייוצר מצב בו הפרלמנט יהיה שליש ערבי שליש מזרחי ושליש אשכנזי , זו דמוקרטיה אמיתית ולא המצב המזוייף של היום שבו יש מצג שווא דמוקרטי
    שמוביל לאנרכיה שלטונית אפרטהייד ודיקטטורה של המיעוט האשכנזי …בחורבן הציונות ננוחם.

  • למוני יקים  On דצמבר 6, 2008 at 10:07 pm

    אתה כותב בפרוש שליש ערבי ,שליש מזרחי ושליש אשכנזי

    לאחר חזרתם של עקורי הנכבה יהיה רוב ערבי מוחלט ברפובליקת פועלים ערבים שבה לא יהיה מקום לבורגנות ולבעלי ההון

  • מוני יקים אנטיציוני  On דצמבר 6, 2008 at 10:38 pm

    אין ספק שזכות השיבה היא אלמנט עקרוני חשוב בכל הסדר וזה כולל את עקרון זכות השיבה לכוזרו/אשכנזים שהנני מאמין שיבחרו לחזור לארצותיהם המקוריות ולא לחיות עם ערבים.
    השליש שאמרתי זה בערך וכמובן שאני מתייחס לייצוג פרופורציונלי בהתאם ליחס המספרי הרלוונטי…
    בחורבן הציונות ננוחם

  • האידיאולוג  On דצמבר 7, 2008 at 3:13 pm

    מגיע לפועלים המדכאים ממכון וייצמן הבנויה על אדמה ערבית כבושה של שבט אבו-קישק חרבת דוראן ועקרון הערבית. מגיע להם! ולא איכפת לי מי או מה הכלי בעזרתו מושתת הצדק – גם אם זה כוזרו-אשכנזים לבנבני-עיניים ורודי-עור עם לחיים כחולות!
    הרי ממילא הקומוניזם ימוטט את הישות הציונית וגם ככה צריך לסלק מפה את הכובשים, שוורץ, יקים וריבלין כאחד, פשוט לטרנספר אותם. ואת הני להחזיר לעיראק (אגב, הבינתחומי לא בנוי על אדמות איג'ליל? קבר חסקל אל נבי מחכה לך!!!)

    ולכן הפתרון המבריק – עשירי המפרץ יקנו להם צבא פרטי של מאבטחים כוזרים ובעזרתו יבצעו את הפינוי וההתנתקות המורחבת (מלשון 'דוד מרחב').

    כל זה כמובן אחרי שנסיים את ההתנתקות מהאתר…

  • מוני יקים אנטיציוני  On דצמבר 21, 2008 at 5:59 pm

    הרסו את עיראק. אתה רוצה להחזיר את הני לעירק אחרי שהכוזרואשכנזים .
    הכוזרואשכנזים שגיורם גיור שבספק וגם אם היה גיור כשר שבכשרים שייכותם למזה'ת היא בעלת אלמנט שיקרי כי מדובר בציבור שאבות אבותיו מעולם לא חיו במזה'ת ועובדת היתגירותם אינה מקנה להם כל זכות לגרום עוול לאדוני הארץ העם הפלסטיני.
    לעומת זאת העם הספרדומזרחי הוא עם מזרח תיכוני שאבות אבותיו היו אברהם יצחק ויעקב ולא איזה שודדי דרכים כוזריים בערבות אסיה המרכזית.כך שלמעשה העם הספרדומזרחי והעם הפלסטיני זה עם אחד שחלקו התאסלם וחלקו שמר על דתו היהודית והינו חלק אינטגרלי מהמרחב השמי הים תיכוני
    זה שהעם הכוזרואשכנזי השתלט בכוח הזרוע על פלסטינה וכפה על האזור יישות מדינית מלאכותית
    של כובשים כוזרים מוזרים אינו אומר שזה לעד וזה מקנה את החובה המוסרית לסלקם מן האזור בחזרה לארצות אבותיהם שהרי זו היא טענתם העיקרית שהם רוצים ושואפים לחזור לארץ אבותיהם רק שהם עשו טעות בנווט וארץ אבותיהם אינה כלל במזה'ת…בחורבן הציונות ננוחם

Trackbacks

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s