הכול בוער! מוצא, עדתיות, שד עדתי הכול הולך ל….

בפוסט די חלבי, לפחות בעיני, העלתי שאלה של היחס של האליטה האשכנזית למהגרים מארצות האיסלם, המזרחים דרך ניתוח משנתו של ארתור רופין ממובילי האידיאולוגיה של התנועה הציונית מסקטור תנועת העבודה. הפוסט הציף רגשות ותגובות כה יצריות שלראשונה הייתי מחוייב לצנזר יותר מתגובה אחת. העניין די התמיה אותי וכתוצאה מכך החלטתי לפתוח בחיפוש של דעות מאמרים ועבודות מחקריות שנוגעות לתחום המוצא, הזהות, אליטות ודיכוי.

 

הפעם אני מעלה מאמר של מני מאוטנר תחת הכותרת "העושים לביתם דיוקנה של האליטה הישראלית" המאמר פורסם בגליון מספר 52 של הארץ אחרת

אלו מכם שמכירים אותי מודעים לעובדה כי בתחום זה אינני זקוק לתובנותיו של מאוטנר – אך אני מביא כאן מגוון של דעות בתחום על מנת לנסות ולחשוף את "השד העדתי" לראות מה מסתתר בקבוק, כמה דעות יש בתחום? האם ניתן להגיע לאיזושהיא מסגרת עבודה משותפת? מה הם הפרמטרים? האם יש איזו תובנה שמקובלת על כולם?

 

מאוטנר לדעתי אינו הולך את כל המסע הוא מפסיק מוקדם מידי, אינו מנסה לראות מהם השלכות – הוא אנקדוטלי מידי, אך יכול להיות שזהו המדיום וזה המרחב.

 

בכול מקרה לשיפוטתכם, אשמח לשמוע דעות, אך אנא גם אם בוערת בכם האש, נסו להיות נחמדים אחד לשני, בלי חרפות בלי קללות ובלי 'ברכות' מיותרות.

 

שלכם

הני

 

הנה התחלת המאמר ההמשך באתר ארץ אחרת (זכויות יוצרים וכאלו…)

 

 

העושים לביתם: דיוקנה של האליטה הישראלית מאת: מני מאוטנר  |  23/09/2009

 

 

 

 

 

 

"פיזור אוכלוסיה": ההפרדה הגיאוגרפית של המזרחים  דנה אותם להפרדה מהזרם המרכזי, האשכנזי.  צילום: בנו רוזנברג. עולים מעירק עוברים חיטוי בנמל התעופה,  אפריל, 1951

 

ההפקרה והנטישה
האם התהליך של בניית העם לא הוחלף מוקדם מדי בחתירה של יחידים אחר קידום אישי? האם האשכנזים של ישראל לא הפנו את האנרגיות שלהם מוקדם מדי מיעדים קולקטיביים, כגון קליטת העלייה וסגירת הפערים בינם לבין העולים החדשים, ליעדים אישיים? ובעיקר: מי הרוויח ומי הפסיד מהמעבר מהקולקטיביזם אל הנורמליות האינדיבידואליסטית? פרופ' מני מאוטנר בא חשבון עם ישראל האשכנזית                            

 

 

 

מאז קום המדינה לא השתנה כמעט הרכבן של האליטות הישראליות. חבריהן באים בעיקר מהקבוצה האשכנזית – של מי שבאו מאירופה לפני קום המדינה וצאצאיהם. הספרות על החברה הישראלית מנגידה קבוצה זו לשתי קבוצות אחרות: המזרחים, שבאו ממדינות האיסלאם לאחר קום המדינה, והערבים. נכון, ניתן למצוא מזרחים באליטה הפוליטית ובאליטה הצבאית, אבל שיעורם אינו מתקרב לשיעורם באוכלוסייה (כמחצית); וכשמדובר באליטה העסקית, המשפטית, התקשורתית, האקדמית והאמנותית, מקומם נפקד כמעט לגמרי.

 

בקיץ 2009 התפרסמו כתבות על חתונתו של מיליארדר ישראלי. רשימת המוזמנים הורכבה רובה ככולה מאשכנזים. בקיץ 2009 התפרסמה גם רשימת עשרים המועמדים לבית המשפט העליון. הרשימה הורכבה במשך שנים אחדות על ידי גורמים שונים: שרי משפטים, נשיאת בית המשפט העליון וחברי הוועדה למינוי שופטים. ברשימה לא נמצא אפילו מזרחי אחד, וגם לא ערבי אחד. לא היתה כאן קונספירציה כמובן, וגם לא כוונה רעה של קובעי הרשימה. רק הליך מקומי אחד, המלמד על תהליכי עומק ארוכי שנים ורחבי היקף בהרבה.

 

בהשוואה לשתי הקבוצות האחרות, של המזרחים והערבים, הקבוצה האשכנזית נהנית מעליונות ברורה בכל תחום כלכלי וחברתי.

 

ההכנסה לנפש (מעבודה ומהון) של הקבוצה גבוהה משמעותית מזו של הקבוצה המזרחית והערבית. פערי ההכנסה האלה הולכים ומתרחבים מאז שנות השבעים, והם שגרמו לרמת אי-השוויון בהכנסה בישראל, שהיא אחת הגבוהות בעולם המערבי. רמת אי-השוויון בישראל גבוהה אפילו מזו של ארצות הברית, וקרובה לזו הקיימת במדינות הבלתי שוויוניות ביותר באמריקה הדרומית.

 

גורם חשוב לפערי ההכנסה הוא הפערים ברמת ההשכלה בין הקבוצות. ישראל היא המקוטבת שבמדינות המערב בהישגים של תלמידיה. רמת ההשכלה של האשכנזים לאורך כל שנות קיומה של המדינה גבוהה בהרבה מזו של המזרחים והערבים. פערי ההשכלה בין האשכנזים בני הדור השלישי למזרחים והערבים בני דור זה דומים לאלה שהתקיימו בקרב בני הדור הראשון. זהו כישלון נורא של המדינה. חוסר השוויון בהכנסות הוחרף מאז שנות התשעים, כאשר הכלכלה הישראלית נעשתה מוטת כישורים אישיים ומתגמלת בכסף רב את מי שהונו האנושי רב.

 

אחת הסיבות לפערי ההשכלה בין הקבוצות היא פערים חריפים בתקצוב הממשלתי לתלמיד. למשל, מנתונים שפורסמו לפני שנים אחדות עלה שההקצבה הממוצעת של משרד החינוך לתלמיד יהודי גדולה כמעט פי שישה מההקצבה לתלמיד ערבי. סיבה נוספת היא השתרשותו של החינוך האפור מאז המחצית השנייה של שנות השמונים, והפיכתו לחלק מובנה, בבחינת המובן מאליו, במערכת החינוך. נתונים שנאספו לפני שנים אחדות מצאו שמשפחה בעשירון העליון מוציאה על שירותי חינוך למעלה מפי שניים וחצי ממשפחה בעשירון החמישי, ופי עשרה ממשפחה בעשירון התחתון. בשנים האחרונות מזרחים וערבים רבים יותר זוכים להשכלה גבוהה, אבל רובם לומדים במוסדות שאינם נהנים מהמוניטין הגבוה ביותר. צפוי כי בישראל של השנים הבאות תיווצר דיפרנציאציה בערכם של תארים אקדמיים.

 

הקבוצה האשכנזית נהנית גם מרמת בריאות גבוהה יותר מזו של שתי הקבוצות האחרות. הסיבה לכך היא שילוב של אספקת שירותי בריאות משופרים במרכז הארץ והיכולת לרכוש רפואה בשוק. תוחלת החיים קצרה יותר ביישובים שמקומם נמוך במדדים הכלכליים-חברתיים. ביישובים האלה מתגוררים בעיקר מזרחים וערבים. גם תמותת התינוקות עולה ככל שיישוב ממוקם נמוך יותר במדדים האלה. למשל, בכמה מערי הפיתוח בנגב וביישובים הבדואים שם.

 

יש תחום אחד שבו המזרחים מובילים: אוכלוסיית בתי הכלא.

 

סיבה חשובה לפערים בין הקבוצות היא ההפרדה הגיאוגרפית ביניהן. האשכנזים גרים במרכז. המזרחים והערבים גרים בעיקר בדרום ובצפון. שבעים אחוז מתושבי עיירות הפיתוח הם מזרחים. היישובים הנמוכים ביותר במדדים הכלכליים-חברתיים שוכנים בדרום המדינה ובצפונה, לא במרכז.

 

אפשר לקבוע בצורה בוטה, אך לא בלתי מדויקת: האשכנזים גילו את המזרחים רק במחצית השנייה של שנות הארבעים. הם הביאו

	החלוקה בין אשכנזים לבין מזרחים וערבים היא כולה תוצר של מדינת ישראל. החלוקה הזו היא הכישלון המהדהד ביותר של המדינה. לא הצלחנו ליצור טוב משותף לכל אזרחי המדינה. לא הצלחנו ליצור סולידריות מינימלית בין קבוצות שונות של אזרחים. מכיוון שהאשכנזים הם בני האליטות – הם הקבוצה החזקה על פי כל מדד – האחריות לכישלון היא בעיקר שלהם. אבל מי שחי בקבוצה הזאת מתקשה להיות עֵר לגודלו של הכישלון

אותם לארץ בהמוניהם, שיכנו אותם בעיירות הפיתוח בפריפריה, ומייד אחר כך איבדו בהם עניין. באשר לערבים, היחס אליהם הוא בדרך כלל של התעלמות, של טמינת הראש בחול, כאילו אין הם חיים במדינה ומהווים חמישית מאוכלוסייתה.

נכון אמנם שבשנות החמישים הפעילה המדינה תהליכים של "כור היתוך" ו"מיזוג גלויות", אבל באותן שנים עצמן הופעלה גם

מדיניות (סותרת בעליל) של "פיזור אוכלוסייה", והיא הופעלה בעיקר על עולים מזרחים. פיזור האוכלוסייה היה פיזורם של עולי המזרח בעיירות הפיתוח ובמושבים המרוחקים, בשטחים שנתפסו במלחמה. ההפרדה הגיאוגרפית של המזרחים דנה אותם להפרדה מהזרם המרכזי, האשכנזי, של החברה הישראלית. עולי ראשית שנות החמישים, שהגיעו מארצות המזרח התיכון, שוכנו במרכז הארץ, בעיקר בשכונות שבשולי הערים. עולי צפון אפריקה, שהחלו מגיעים בסוף שנות החמישים, פוזרו בעיירות הפיתוח. מידת השתלבותם של עולים אלה בזרם המרכזי של החברה היא הנמוכה ביותר.

 

 

פרופ' מני מאוטנר מלמד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. ספרו האחרון הוא "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת".