על עיתונות, אנשי מכירות וסחר בנשים

כמעט כל בר בי דעת יסכים כי סחר בבני אדם הינו עיסוק פסול. היום, לאחר שנים של מחקר, די ברור כי עיסוק הזנות מושתת על יחסי כפיה, מרות ומערב סמים ואלימות פיזית ברמות גבוהות ולעיתים קרובות. כמו כן, על פי חוק העונשין במדינת ישראל, סעיף 199 קובע מאסר של עד חמש שנים "מי שמחייתו, כולה או מקצתה, דרך קבע או בתקופה כלשהי, על רווחי אדם העוסק בזנות" ועל "מי שמקבל ביודעין מה שניתן בעד מעשה זנות של אדם או חלק ממה שניתן כאמור".

המחוקק, לדעתי, באשרו את החוק חשב בעיקר עם אספקט מסוים של מקצוע הזנות – הסרסור, ובהתאם לכך רוחו של החוק. ואני רוצה להעלות פירוש אחר של החוק, דבר מה הקשור לעיתונאות.

די לכל קורא ממוצע להבין לאחר עילעול קצר בדפי המודעות של העיתונים היומיים כמו גם מקומוני סוף השבוע, כי משהו רע מתרחש בתרבות העיתונאית הישראלית. מרחב המודעות הקנויות עבר טרנספורמציה מהותית במהלך העשורים האחרונים, וכיום על חלקים נרחבים ממרחב זה השתלטה תעשיית המין. מעמודים אלו ניבטות אלינו מודעות של רקדניות "אקזוטיות" ומודעות בדבר נערות ונערי ליווי ל"דיטים". כמובן ששפת המודעות הינה מעורפלת, אך התמונות אינן מותירות מקום לדמיון כמו גם הרמיזות הדי ברורות של המודעות.

מלבד לעובדה כי בחברה מודעת שאמורה להיות בעלת מודעות לכבוד האדם, ישנו טעם לפגם גדול מאוד בפרסום מודעות שלתעשיה הידועה בסחר בבני אדם שמתבצע דרכה, ישנו עם אוקסימורן די מדהים בפרסום מודעות מסוג זה. גאוותם של מרבית העיתונים הישראלים, יומיים ומקומיים כאחד, נחה על כתבות התחקיר והחשיפות שהם מציעים בגליונות הסופשבע שלהם (בדרך כלל). חלק ניכר מחשיפות אלו עוסק ב"ברוני פשע" אי מוסריות מסוג כזה או אחר, לדוגמא, התעללות בנשים, סחר בסמים ועוד. לעיתים אף עוסקת עיתונות זו בנושא סחר בנשים ותופעת הזנות.

ואני שואל, על שום מה? משול הדבר לאדם הנואם בראש חוצות נגד אלימות במשפחה ולכשהוא חוזר לדלת אמותיו מתברר כי הוא מכה את בן/בת זוגו. אין די במילים ובהעמדת פנים מוסרית, נאה דורש נאה מקיים.

בעיתונות המודרנית מתקיימת הפרדת רשויות; ישנה ממלכת הכתבים, אלו אמורים להביא את התוכן האקטואלי לעיתון, ומצד שני יש את אנשי השיווק והמכירות, אלו רוצים יותר מכול למלא את מכסת השטח שלהם במודעות, ולעיתים לא משנה כל כך אילו מודעות אלו, כל עוד התשלום הוא לפי סנטימטר מרובע.

וכאן מתרחש אחד הפרדוקסים הגדולים של העיתונאות המודרנית, מחד ישנם הכתבים שמאמצים עמדה מוסרית נגד סחר בנשים, זנות ותעשית המין בכלל, ואילו מהצד השני יש את המוכרנים שממלאים את דפי המודעות בכול אותן מודעות המהוות חלק מהתשתית לתעשיית המין.

ועל כן, ברצוני לחזור למחוקק ולסעיף 199 לחוק העונשין של מדינת ישראל – ממנו עולה השאלה האם חלק ניכר מהעיתונות הישראלית הפך למקדם המכירות של תעשיית המין בישראל? ובכן על פי החוק נראה שהתשובה היא חיובית. חברות וחברים, החוק מבהיר באופן ברור: "מי שמקבל ביודעין מה שניתן בעד מעשה זנות של אדם או חלק ממה שניתן כאמור", ברור כי הטיעון יהא: "לא ידעתי לא שמעתי", אך כמו-כן ברור לכל אדם סביר כי הכסף המממן מודעות אלו בא מקור אחד בלבד: "מעשה זנות של אדם או חלק ממה שניתן כאמור". ופועל יוצא מכך שהעיתונות נוטלת חלק אינטגרלי בתעשיית המין הישראלית ופועלת לאור יום ובאופן חופשי להגדלת הסחר בבני אדם והפצת הזנות, זוהי עבירה על החוק.

ישנם כללים אתיים רבים לעיתונאים, ישנה ועדת משמעת של התאחדות העיתונאים ועוד, לעומתם לאנשי מכירות אין גבולות ואין כללים אתיים, את אלו קבעו חוקי מדינת ישראל, ולדעתי יש לאכוף אתום ויפה שעה אחת קודם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s