בתי המשפט לא מסוגלים לטפל במחדלים של הרשויות

במסגרת טורי האורח שום מתארח כאן ידידי יונתן שחם. יונתן מעלה עוד אספקט שבו נכשלו בתי המשפט בישראל, חוסר היכולת לספק סעד לאוכלוסיות מוחלשות…אז יונתן בבקשה.

 

רבות נכתב כאן על יכולתם או רצונם החסרים של בתי המשפט להגן ולסייע לשכבות המוחלשות בחברה. ברצוני להאיר פן נוסף של תופעה זו.

 

אחד התפקידים של בית המשפט הוא להעניק סעד לאזרחים אל מול רשויות השלטון, כאשר אלה פוגעות בהם בניגוד לצדק. אפשר לחלק את הפגיעות, בגדול, לשתיים: הרשויות עושות מעשה אסור או שאינן עושות מעשה שהן מחויבות לעשותו – כלומר מבצעות מחדל. מספר מקרים מהעת האחרונה מגלים שכאשר האזרח החלש צריך להתמודד מול מחדלים של הרשויות ובוחר להסתייע בבתי המשפט – בתי המשפט פשוט אינם מסוגלים לכפות על הרשויות לסיים את מחדליהן ולעשות את המוטל עליהן, את חובתן החוקית.

 

המקרה הראשון שאגע בו הוא תלאותיה של העתירה נגד הסדר הכבילה של מהגרי העבודה (או עובדים זרים בלשון העם). הסדר הכבילה הוא הדרך הרווחת בה מועסקים מהגרי עבודה בישראל. במסגרת ההסדר "נכבל" העובד למעסיק מסוים ורישיון העבודה שלו בישראל מותנה בעבודתו אצל המעסיק. אם ירצה לעזוב את המעסיק, ולא משנה מאיזו סיבה – אפילו הלנת שכר, התעללות או פגיעה מינית – יהפוך העובד מיד לשוהה בלתי חוקי שמועמד לגירוש.

בשנת 2006 הגישו ארגוני סיוע רבים עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל את הסדר הכבילה מכיוון שהוא פוגע בזכויות האדם של המהגרים.  שופטי בג"ץ היו נחרצים ביותר בעמדתם: פסלו את הסדר הכבילה והורו למדינה לגבש הסדרים חלופיים.

השופט לוי כותב בפסק הדין:

"הסדר הכבילה למעסיק פוגע בזכויות-היסוד של העובדים הזרים. הוא פוגע בזכות הטבועה לחירות. הוא פוגע בחופש הפעולה של האדם. הוא מאיין את האוטונומיה של הרצון החופשי. הוא רומס את הזכות היסודית להשתחרר מחוזה-עבודה. הוא שולל כוח-מיקוח כלכלי בסיסי מצד חלש ממילא ליחסי-העבודה. בעשותו את כל אלו, פוגע הסדר הכבילה למעסיק בכבודו ובחירותו של האדם במובנם היסודי ביותר."

השופט חשין הוסיף:

"אכן, אין להימנע ממסקנה – מסקנה כואבת ומבישה – כי העובד הזר הפך צמית של מעסיקו; כי הסדר הכבילה על כל שלוחותיו סגר על העובד הזר סביב-סביב; כי הסדר הכבילה יצר מעין-עבדות בגירסה מודרנית."

אחרי מילים נחרצות שכאלה היינו מצפים שהמדינה ובמיוחד משרד הפנים יממשו את הפסיקה. אבל המדינה החליטה שלא מעניין אותה מה בית המשפט החליט והיא לא תבטל את הסדר הכבילה אלא תכניס שינויים מינוריים, תשנה את שמות הנהלים וכך יהיה בסדר.

בשנת 2008 פנו הארגונים שוב לבית המשפט בבקשה לקבוע שהמדינה ביזתה את פסק הדין, ובית המשפט קיבל את טענת הארגונים. האם עכשיו תיאות המדינה לקיים את הפסיקה? לא ממש.

ממש לאחרונה, בעקבות פניה נוספת לבית המשפט בנושא בזיון הפסיקה, החליט בית המשפט כי העסק מסובך מידי ואין לו מה לעשות יותר, אפילו שהמדינה לא קיימה את הפסיקה. בקיצור, בית המשפט החליט להרים ידיים.

(אפשר לקרוא עוד כל הנושא בבלוג לסה פסה: http://www.mehagrim.org/2009/12/blog-post_12.html)

 

מקרה שני עוסק במלכוד הבניה בפרדס דכה ביפו. במקומותינו, מי שרוצה לעשות שינויים בנכס נדל"ן שברשותו צריך לקבל את אישור הרשות המקומית, במקרה זה תל-אביב – יפו. האישורים ניתנים רק בהתאם לתוכנית הבניה (המכונה תב"ע) החלה על הנכס. אם תבקשו לבנות רפת ברחוב אבן גבירול תקבלו מהעירייה תשובה שלילית.

מוסא דכה בנה, ללא היתר, חדר נוסף מעל בית הוריו. ביפו רווח המצב בו העירייה אינה מקדמת תוכניות בניה או שאינה מממשת במשך שנים תוכניות שאושרו. כך התושבים הופכים בני ערובה בידי העירייה מכיוון שאינם יכולים לקבל היתר לשום שינוי בנכס שלהם. במקרה של דכה קיימת על השטח תוכנית פינוי בינוי בת 13 שנים (!) שלא מתקדמת לשום מקום. העירייה תבעה את דכה ושני הצדדים הגיעו לפשרה לפיה העירייה תעכב את ביצוע ההריסה ותיתן לדכה ארכה של שנתיים להסדיר את ההיתר.

אבל, כלום לא קרה לתוכנית הפינוי בינוי והעירייה פשוט סירבה להעניק לדכה היתר. בשנת 2008 פסק בית המשפט המחוזי כי בגלל התנהגות העירייה יש לתת לדכה עוד שנה להסדיר את ההיתר ובזמן זה לקדם את התוכנית. העירייה ערערה לבית המשפט העליון וזה הפך את החלטת המחוזי. גם הפעם בית המשפט העליון השתמש במילים יפות וחריפות – אבל לא כפה על הרשויות לממש את חובותיהן ולקדם את התוכניות שהן עצמן אישרו:

"אין עדיין התקדמות ראויה בתהליך הפינוי-בינוי שבו מדובר, דבר שחרף כל מורכבותו קשה להשלים עמו, וזו לשון המעטה שבהמעטה. בשפה פשוטה, הגיעה עת. השכל הישר מתקומם כנגד הימשכותם של הליכי תכנון וביצוע במשך שנים כה רבות"

(למידע נוסף: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1133796.html)

 

אם אתם חושדים שבתי המשפט לא פועלים כנגד מחדלי הרשויות רק במקרים של האוכלוסיות החביבות על "סמולנים ופעילי זכויות אדם", אז טעיתם.  לפני כשנה וחצי עתרו תושבי שדרות לבג"ץ שיורה לממשלה לממש את התוכניות וההחלטות שלה עצמה ולמגן את בתי הספר בשדרות. הנה, יש פסיקה שאומרת שהמדינה צריכה לעשות משהו – אז מה?

שנה וחצי אחרי קבלת העתירה וחיוב המדינה למגן, בהתאם להחלטות שלה עצמה, אף אחד (חוץ מהתושבים כמובן) לא ממש מתרגש (ושר האוצר אפילו ממש מתעצבן, אבל על בתי המשפט ולא על הממשלה ומחדליה): http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3817937,00.html

 

ומה למדנו?

במדינת ישראל, גם אם רשויות המדינה ישתמטו מחובותיהם במשך שנים, לא יבצעו את ההחלטות שהן עצמן קיבלו, ויגרמו סבל רב לתושבים ולאזרחים – בית המשפט יעשה להם נו-נו-נו (אבל במילים הרבה יותר יפות) יגיד להן שהן צריכות לתקן את המחדלים, הרשויות לא יעשו כלום, ו-? זהו.

והנפגעים? שיסתדרו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אזרח.  On דצמבר 18, 2009 at 6:15 pm

    מצביעה בבירור על זיקתה של "המהפכה
    החוקתית" למשטר ההפרטה. לצד המחלוקת בשאלה איך יש להגדיר פסיקה זו — "ליברטריאנית",
    "נאו–ליברלית" או "ליברלית" 28 — מצביעים חוקרים על "הנטייה האנטי–חלוקתית" המאפיינת
    את "המהפכה החוקתית". 29 זו באה לידי ביטוי באקטיביזם שנקט בית המשפט בהבטחת
    האינטרסים של בעלי ההון ופעולת השוק החופשי, לעומת הפאסיביזם שהוא גילה בהבטחת
    הזכויות החברתיות והצדק החלוקתי ובהגנה על היסודות החלשים שבחברה. 30 לברק היה תפקיד
    מרכזי בעשיית "המהפכה החוקתית" לזרוע של מהפכת ההפרטה ולמגן האינטרסים המגזריים
    של "הציבור הנאור", ופסיקתו וכתיבתו האקדמית שיקפה את הניגוד בין האקטיביזם הליברלי
    לפאסיביזם החברתי."

    מן ההיגיון ש"הכול שפיט" נבע גם ש"כולם עותרים". באמצעות הרחבת זכות העמידה —
    שהיא אחד מיסודותיה של "מהפכת האקטיביזם" — איפשר בית המשפט יצירת זירה חלופית
    לפוליטיקה, ואפשרות זו נוצלה בעיקר בידי ארגוני "המגזר השלישי" שקיבלו במה כ"עותרים
    ציבוריים". ארגוני "המגזר השלישי" — שרבים מהם ממומנים בידי קרנות המצויות בשליטת ההון
    — הם אחד הגילויים הבולטים של מהפכת ההפרטה. בעוד שאלו מהם שסיפקו שירותים, דוגמת
    בתי התמחוי, סייעו לתהליך שחיקת אחריותה של המדינה לשירותים החברתיים, הארגונים לסנגור ולשינוי חברתי — "הארגונים החברתיים" במינוח הרווח — העבירו את המאבק החברתי, שרודד
    לכדי מחאה חברתית, מן הפוליטיקה אל בית המשפט. 60 הארגונים החברתיים ניצלו את הרחבת
    זכות העמידה ועתרו כנגד שורה של עוולות חברתיות ושלטוניות. עד מהרה החליפה העתירה
    לבג"ץ את המאבק הפוליטי. ההתדיינות המשפטית אמנם הפכה למוקד של עניין תקשורתי
    ודיון ציבורי ויצרה הד למחאה החברתית, אך כאמצעי לתיקון היא התגלתה על פי רוב כאשליה.
    כהשתקפות של הטייתו הנאו–ליברלית נמנע כאמור בדרך כלל בית המשפט מלקדם את הזכויות
    החברתיות, וכך למעשה פעלו פסיקותיו לאשרור העוול שכנגדו הוגשה העתירה.
    "מהפכת האקטיביזם" אמנם העצימה את הארגונים החברתיים, אך גם חשפה את חדלונם;
    זירת המאבק הכוזבת שייצר בג"ץ ניתקה את המאבק החברתי מן הפוליטיקה — שהיא השדה
    הממשי שבו ניתן לנהל מאבק לשינוי המדיניות — וכך החלישה גם אותה. מראית העין הלעומתית
    שייצרה "מהפכת האקטיביזם" כלפי השלטון הסיטה את המאבק החברתי מן הפוליטיקה וניתבה
    אותו לבית המשפט, שהתגלה כאמצעי לסיכול המאבק החברתי יותר מאשר ככלי לניהולו. כזרוע
    של משטר ההפרטה תרמה אפוא "מהפכת האקטיביזם" לאכזבה המצטברת מן הפוליטיקה, אכזבה
    שפילסה את הדרך להחלפתם בידי הפילנתרופיה הישירה של ההון כחלק מהשתלטותו על החברה
    והשלטון.

    http://www.law.tau.ac.il/Heb/_Uploads/dbsAttachedFiles/gutwein.pdf

    מ"מהפכה חוקתית" ל"הפיכת נגד":
    ההיגיון המשפטי של משטר
    ההפרטה הישראלי
    דני גוטוויין

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On דצמבר 19, 2009 at 5:56 pm

    הבלמים שבין שלוש הרשויות השתחררו והדמוקרטיה עלולה להדרדר לתהום.

  • הני  On דצמבר 20, 2009 at 11:26 am

    ההבנה מהתגובה היא שפעם היו בלמים…האם זה נכון? אם כן, לדעתי מעולם לא היו…
    הני

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s