כבוד השופט כפרשן תקשורת

אשתף אתכם בסוד, אני אדם של הרגלים. אני יודע כולנו רוצים להיות ספונטניים, מרגשים ומלאי הפתעות. אבל מצטער לאכזב, אני אוהב להיות מי שאני. אני אוהב שקט. אני אוהב לעשות את העבודה שלי, ואם אפשר להימנע משינויים רבים מידי. ב"סטטוס" ביקשו ממני לעשות את הדבר שאני הכי, אבל ממש הכי, אוהב. לבקר. במקרה נתנו לי את אחד התחומים האהובים עלי תקשורת.

אני אוהב את הטור שלי, ולא משום שאני חושב שהתקשורת היא "רעה" אלא מפני שאני חושב שבעידן של אטימות ממסדית, שבו המדינה אינה ממלאת את תפקידה כלפי אזרחיה, נבחרי הציבור אינם עומדים בהבטחותיהם תפקידה של התקשורת הופך לחשוב ומורכב יותר. כתוצאה מכך תפקיד מבקרי התקשורת הופך לחשוב ביותר שהרי אנחנו הקו האחרון של הביקורת, אם אנחנו לא עומדים על בעיות הן כלא היו.

עד כה הכול עבד כשורה, התקשורת סיפקה לי מספיק חומרים לבקר את התנהלותה, גם החודש לא שונה משאר החודשים, ולי יש ילקוט מלא ביקורת, אך הפעם אני חש כי עלי לצאת מהנישה הנוחה שלי ובמקום לבקר את התקשורת אני צריך להגן עליה.

וכל כך למה? ובכן עיקרי המקרה שהיה הינם להלן: אילנה דיין ותוכניתה עובדה נתבעו על ידי סרן ר' בעקבות כתבת תחקיר שערכו לפני כשלוש שנים. בתוכנית זו נחקר מותה של הנערה הפלשתינאית אימן אל-האמס. הילד נורתה למוות מאש חיילי צה"ל ובתחקיר שנערך על ידי התוכנית נטען כי סרן ר' ביצע וידוי הריגה בילדה. סרן ר' החליט לתבוע את אילנה דיין והתוכנית עובדה על לשון הרע על סך של 3 מיליוני שקלים.

התיק הובא בפני השופט נעם סולברג מבית המשפט המחוזי בירושלים. בהחלטתו, לקח על עצמו להיות בורר בין תחקירי התוכנית והצגת הדברים לבין מה שאכן התרחש במציאות.

אך למעשה בפסק הדין השופט חורג מכל סמכות הגיונית של בית המשפט, ואינו עוסק בנושא זה כלל ועיקר. סולברג למרבה הפליאה מחליט לעסוק במסר שעולה מהכתבה, ואני לתומי חשבתי שסולברג למד משפטים ולא תקשורת. וכך כתב השופט סולברג: "המסר מהכתבה, אשר אותו קולט הצופה הסביר לגבי התובע, בתמצית, הוא זה: ילדה תמימה מרפיח הלכה לה בבוקר כּמִנהגהּ לבית הספר, מטעמים לא ידועים חרגה מן הדרך והחלה להתקרב אל מוצב גירית. החיילים במוצב היו דרוכים ולחוצים, בשל ההתראות מפני פיגוע נגדם ובשל עומס העבודה. השומרים הופתעו לראותה והגיבו מייד בירי, משום שהילדה הייתה במקום אסור לתנועה. התובע סבר כי מדובר במחבל, ויצא להסתער לעברו. בינתיים הוברר לו כי מדובר בילדה קטנה וכי היא כבר נפגעה. התובע עצר את הג'יפ מטרים אחדים ממנה, וירד לעברה, ירה בה שני כדורים, וצרור נוסף מטווח אפס. לפני שחזר למוצב החליט להורות ולהדגיש לחייליו כי עליהם לירות בכל מה שזז במרחב, גם בפעוטות. התחקיר הצה"לי אשר זיכה את התובע מכל רבב היה שקרי. קצינים וחיילים שיקרו בו, בין היתר משום שחששו מפני התובע".

ובעקבות כך פוסק סולברג: "הדברים הללו ששודרו בכתבה עלולים היו להשפילו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, ואף לפגוע במשרתו, במשלח ידו או במקצועו….אילנה דיין הוסיפה לעמוד מאחורי הכתבה והמסרים העולים ממנה…לנגד עיניה הלכו והתהוו נזקיו של התובע, כשמקהלה שלֵמה של כלי תקשורת הסתמכה על הכתבה כדי להסיק מסקנות ולחרוץ דין, והיא לא עשתה דבר כדי להבהיר, למתן, להדגיש כי יש גם צד שני למטבע, להזכיר כי גירסתו של התובע עודנה נבחנת בבית הדין הצבאי".

השופט סולברג הוסיף שהדברים לא נעשו בזדון, כי אם ברשלנות,"יש לעורר ולהזהיר מפני מכשלות שכאלה את ציבור מוציאי הדיבה הפוטנציאליים, העיתונאים והעורכים". במחי יד הפך סולברג את כלל העיתונאים והעורכים למוציאי דיבה פוטנציאליים, והזהיר אותם מפני עשיית עבודתם נאמנה.

השופט, שימו לב, לא ערער על תחקירי התוכנית שהוגשו, ובהם התראיינו חיילים שהעידו נגד הגרסה הרשמית של התובע הצבאי. העובדה שנמצאו דוברי שקר לא עמדה לנגד עיניו. דיין ועובדה מילאו את חובתם. הם שאלו תיחקרו ועשו כל מה שעלה בידיהם לאמת את הגרסה, הוא מלין על המסר שעולה מהכתבה, מה הלאה? מי שלא ימצא חן בעיניו המסרים שעולים מפרסומת או כתבה יוכל לתבוע? ומי המומחה מספר אחת המדינה לפרוש מסרים אלו? השופט סולברג? ולעניין גזר הדין, מה בעצם מציע השופט סולברג? שהתקשורת תידום עד שבית המשפט, צבאי או אזרחי, יחליט? האם זו הדמוקרטיה אליה אנו שואפים? זו איוולת, זו אינה דמוקרטיה, לפי כל קנה מידה מקובל זהו הצעד הראשון לדיקטטורה במקרה שלנו משפטית, בעצם זה לא כל כך רחוק ממה שקורה במחוזותינו כיום.

בטוחני כי לא נאמרה המילה האחרונה בנושא, עדיין צפוי לנו ערעור לעליון, ודברים רבים יכתבו בנושא. אך לדידי השאלה אינה משפטית אלא ערכית: האם אנו רוצים שדין קו הביצורים האחרון, התקשורת, יחרץ על ידי בית משפט ממונה, אליטיסטי, מנותק מעם ובעל אג'נדה סופר שמרנית או שאנו נחליט בעצמנו? התשובה היא בידינו.

 

נ.ב. הטור נכתב הרבה לפני פרשת הנעליים בבית המשפט העליון. ופורסם בירחון סטטוס בראשית השבוע החולף.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שאול  On ינואר 29, 2010 at 8:34 am

    גם השופט שהשתמש במונח "תת תרבות של הםנתרים השחורים"

  • סתם אדם  On ינואר 29, 2010 at 8:56 am

    ניתוח מעניין אבל יש לי אויתו בעיה. השופט עשה מה שנקרא "קורס בהבנת הנראה והנשמע" מהכתבה ע"מ להבין האם יש פה תחקיר נטול פניות (כשם התוכנית – "עובדה") או שמה יש פה כתבה מגמתית עם אג'נדה ברורה.
    לצערי ולצערם של אחרים, התוכנית המדוברת לקחה על עצמה לחקור באופן מגמתי ואח"כ לשפוט את ה *חשוד* על דעת עצמה וכך לגזור עליו דין ציבורי. כשהתקשורת עושה דברים דומיל לפוליטיקאים כדוגמת קצב, כולם נזעקים אבל פה זה בסדר?

    מחר אני אעשה כתבה עם תמונות המאלבום שלך, מהילדות ועד היום, אני אשתמש בתמונות שלך עם בע"ח ברקע בלבד ובפס הקול אספר עובדות מחייך על חויות שהיו לך עם, בקרבת ובנושא חיות, כמובן שאכניס לשם לא מעט איטמים על חוויותיך המיניות לאורך השנים וכמה ראיונות ערוכים עם אקסיות שלך. בסופו של דבר, רבים מן הצופים יקבלו תחושה חזקה שאתה חובב סקס עם חיות.
    אם כל זה לא מספיק, אני אקרא לתוכנית שלי – "עובדה!", נכון מגניב שחבל"ז?

  • עידו לם  On ינואר 29, 2010 at 12:21 pm

    קשה לי להאמין שיש בן אדם כול כך מטומטם וגזען שככה מתבטא.

  • הני  On ינואר 29, 2010 at 1:42 pm

    1. שאול לא זה לא אותו שופט
    2. סתם — אתה ממש נודניק לא מקשיב לא קורא סתם מגיב על מנת לשמוע את עמצך אני על הסף של להתעלם ממך לחלוטין. אנא קרא שוב בעיון לפני שאתה מגיב שטויות, זה קצת נמאס לקרוא שטויות כל פעם ששמך מופיע וחבל…

    3. עידו — אני חושב שאתה צודק…

    הני

  • סתם אדם  On ינואר 29, 2010 at 4:25 pm

    אם אין אור בחוץ, ניתן לדווח שמעונן, שלילה, שיש ליקוי חמה או שכולנו הפכנו לעיוורים.
    יש דיווח עובדתי ויש דיווח מגמתי.
    תפקיד השופט במקרה זה היה להפריד בין מגמות ובין עובדות כשמסקנתו היתה שהתוכנית הנ"ל תחת אמתלה של "עובדות" חרצה את דינו של התובע באופן סובייקטיבי.
    זאת לא הפעם הראשונה שהתיקשורת עושה לינץ' במישהו טרם המשפט.

    אם מחר תעליל עליך סטודנטית עלילת שווא על הטרדות ואונס, היית רוצה לינץ' תקשורתי טרם המשפט עם דיווח כה מגמתי?

    האם גם אז היית מבקר כך את השופט?

  • סתם אדם  On ינואר 29, 2010 at 4:50 pm

    אתה טוען שאני לא קורא, אז הנה תגובה מלומדת ל "קו הביצורים האחרון, התקשורת":

    http://tinyurl.com/ygcbhl3
    http://tinyurl.com/yfwscvq

    גם כן קו וגם כן ביצורים. כשתהיה תקשורת נטולת פניות ואינטרסים, נדבר.

  • הני  On ינואר 29, 2010 at 5:38 pm

    אתה שוב סתם עונה מנפח בלונים ללא שום קשר. אני האחרון שבא לגונן על התקשורת בנטולת פניות ואמרתי זאת מייד עם פתיחת המאמר — היות ואתה ממש לא בכיוון לא אמשיך להתדיין עימך. אתה פשוט לא יודע לקרוא, זה לא לעניין הדיון הזה אתה מוזמן להמשיך לכתוב ולהתדיין עם אחרים אני לא מוצא טעם בויכוח.

    אתה מעוניין בדיון עם תוכן קרא והגב לדברים…

    שבת שלום לכולם
    הני

  • יוסי דר  On ינואר 29, 2010 at 7:08 pm

    הני, אני מתקשה לרדת לסוף דעתך.
    בלי קשר לשאלה אם השופט צודק או לא – במה אתה רוצה שהוא יעסוק אם לא במסר שעולה מהכתבה?

    חוק איסור לשון הרע קובע כך:

    "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

    כלומר, גם אם לשון הרע משתמעת מן הפירסום, או אפילו מנסיבות חיצוניות לו, זהו לשון הרע, ועל השופט לדון בכך.

  • נוי  On ינואר 29, 2010 at 10:49 pm

    התובע הצבאי העמיד לדין את סרן ר'. סרן ר' זוכה בדין.
    האם העתונאים צריכים לדייק יותר מאשר התביעה הצבאית. המידע שעמד לרשות התביעה יותר מלא מאשר המידע שיש לעתונאים, והתביעה החליטה להעמיד את סרן ר' לדין. כלומר גם התביעה טעתה בעובדות שהיו בידיה.
    מכאן, שעורכי עובדה טעו, אבל טעותם היתה סבירה כמו הטעות של התובע.
    שורה אחרונה: השופט סולברג דן מאד מאד בחומרה.

  • הני  On ינואר 30, 2010 at 1:44 am

    שלום, השופט אינו אמור לבחון את המסרים העולים מהכתבה! השופט אמור לבחון האם יש בכתבה הוצאת לשון הרע! אני מסכים עם נוי שגם התביעה טעתה, אך גם לדברי סולברג נאמר כי התוכנית ועובדיה לא עשו את המעשים בדון אם כי ברשלנות, מכן שיש דיון האם הייתה רשלנות.

    לדעתי לא, הרי אותה רשלנות ניתן לייחס גם לתביעה הצבאית שעמדיה לדין ולא השיגה הרשעה, וזו כבר טיפשות! לאנשי התוכנית היו עדיות מחיילים כמו גם עדויות מהשטח, ותפקידם כפי שאני רואה אותו הוא להביא את הדברים לידיעת הציבור ולתת לציבור לשפוט, ואני חושב שזה בדיוק היה המקרה.

    בטוחני שבערעור פסק דין זה ימחק, אך ללא שום קשר זהו תקדים מסוכן ביותר — עם כל הכבוד לאנשי במפשט אינני מוכן לשים את גורלי בידיהם — ואינני מוכן לשים אותם מפקחים על המסרים מהתקשורת. הם אינם ישובים בקרב עמם ומסתבר כי לא רק אני חושב כך….

    שבת שלום
    הני

  • 2220046  On ינואר 31, 2010 at 4:47 am

    איך בודקים אם יש בכתבה לשון הרע בלי לבדוק את המסר שצופה סביר קולט מצפיה בה? זה טריק משפטי שלא שמעתי עליו.

    אולי השופט לא מבין תקשורת אבל איך המומחיות המשפטית שלך?

    הייתי רוצה שתענה לסתם אחד, נדמה לי שהוא קרא אותך ואתה לא קראת אותו

  • הני  On ינואר 31, 2010 at 7:12 am

    ראה יוסי בטובו הביא לנו את חוק לשון הרע שקובע:
    "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

    היינו, לשון הטקסט נפגע בה מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות — לא מרוח הדברים כי את אלו ניתן לפרש לכאן ולכן — כי אם מן הפרסום או נגררות שלט!

    היות וגם השופט מסכים כי נעשתה עבודת תחקיר במקרה זה(!!!) אם כי רשלנית לדבריו — הרי שניתן לתבוע גם את התביעה הצבאית שהחליטה להעמדיד לדין ולא כך הוא…

    אני מקווה שכעת אתה מבין — מומחה משפטי שלי…

  • סתם אדם  On פברואר 2, 2010 at 10:14 am

    "הובעה במישרין ובשלמות" למה להתעלם מהנקודה ה"זניחה" הזאת?

    את התביעה הצבאית אין לתבוע מכיוון שהיא הלכה לפתחו של בית המשפט ע"מ שנהל (המוסמך לכך!) יחרוץ דין. "עובדה" פנתה אל הציבור שיחרוץ דין. הבדל קטן ומפגר, אני יודע…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: