זה רק ספורט

עיתונאות הספורט בארץ חווה באחרונה כ"בום"! מימים בהם היה מוסף ספורט אחד ותוכנית ספורט שבועית אחת בערוץ אחד, עברנו לשלשה אתרים מרכזיים לחדשות ספורט, לערוצי ספורט המשדרים לפחות פעמיים ביום מהדורת חדשות עדכנית בנושאי ספורט, תחנות רדיו המקדישות שעות על שעות לתוכניות בנושאי ספורט וכמובן – כל עיתון המכבד את עצמו צייד את דפיו במהדורת ספורט מורחבת עם דפי צבע ופרשנים לרוב. מה נשתנה? עולה השאלה והאם זהו שינוי לטובה?

ובכן חברות וחברים, הספורט הפך לענף "שיקי", וחשוב מכך – את השיקיות הזו ניתן לתרגם לכסף והרבה. החיבור בין השחקנים/שחקניות לבין סלברטאים/סלברטאיות הוא קשר נחשק המצית את דמיונו של כל עורך מדור ספורט ופרסומאי. כאשר קשר מסוג זה הפך למצרך המבוקש ביותר בקרב בני ובנות נוער, שהם קהל הצרכנים המחוזר ביותר בתבל, אותו בום הופך לאפשרי. בכך אין כל רע, נהפוך הוא, בדיוק כפי שאירע בארצנו הקטנטונת לפני מספר שנים כאשר מדורי כלכלה מורחבים צמחו כ"גלובס" לאחר הגשם (ראה ערך כלכליסט, דה-מרקר ועוד) כך גם קרה בענף הספורט. ההבדל היחידי אולי הוא ברמת ההשפעה שיש לכותבי מדור הכלכלה לעומת כותבי מדורי הספורט.

בעוד שבמדורי הכלכלה לכתבים יש טווח השפעה מוגבל מאוד, בחלק מהזמן הם הופכים למכשיר בידי בעלי ההון על ידי דיווח "מטעם" או הפרחת בלון, ולעומת זאת בחלק מן הזמן הם משמשים כאנליסטיים לציבור הרחב — בשני המקרים דבריהם נלקחים בערבון מוגבל. לעיתונאות הספורט יש משקל גדול הרבה יותר בתחומם, הם יכולים להעלות ערך של שחקן או לחבל קשות בקרירה של שחקן או מאמן, יקירי תקשורת הספורט "מאותרגים" ואילו כאלו שאינן נעים לקצבה הופכים לאויבי המדיה. ראו את מקרה ייגר-מאייסטר, שבמשך שנים כתב בלוג אנונימי כנגד אתר הספורט המוביל ונתבע עי ידיו, אותו אתר בשל הפופולאריות הגואה שלו נרכש על ידי ידיעות אחרונות ומהווה היום אחת מחטיבותיו היקרות.

אך מה לכל זאת והמתרחש סביבנו בימים אלו? ובכן עיתונאות חדשות הספורט הפכה לתעשייה, עשרות רבים של פאפארצ'י פזורים בכל הארץ, כתבים ועיתונאים מוכנים ליד אימון של קבוצת כדורגל מעקבים אחר "כוכבי" הענפים השונים ועוד. כל אלו הפכו את העוסקים במלאכה לכוכבי תרבות, אוהדי הקבוצות יודעים כיום יותר על הבעלים של קבוצתם מאשר על כל דבר אחר, אותם בעלים מנצלים את מיתוגם והופכים לחלק משורה של כוכבי תרבות נוצצים.

אך אליה וקוץ בה, עם ההפיכה המתוקשרת לכוכבים מגיעה גם הפלישה לצנעת הפרט, עיתונאות הספורט הופכת לעיתונאות צהובה שעיקרה אינו בתחום הספורט אלא בתחומי הרכילות והפורנוגרפיה העדינה. ראו מקרה אתרי הספורט המובילים, זה מבית ידיעות או זה מבית ערוץ הספורט, חלק "חשוב" מהאתר הינו תמונות של בלבוש מינימאלי של כוכבי או כוכבניות ספורט או לחלופין של בני או בנות זוגם של אותם כוכבים. העימות לרוב נמנע היות וזו תעשיה שמזינה את עצמה, מחד עיתוני ואתרי הספורט זוכים לחשיפה גדולה יותר בעקבות תמונות אלו שבעצם הפכו לעיקר מדורי הספורט, ומאידך אותם מצולמים הופכים לכוכבים ושכרם עולה בהתאם על המגרש ומחוצה לו.

השבר האמיתי מתרחש כאשר ישנה פרשיה לא נעימה כפרשת גומא אגיאר — הספונסר החדש של קבוצת בית"ר ירושלים — שעל פי משפחתו עבר התמוטטות נפשית ובשל כך אושפז בבית החולים אברבנל לשיקום. הסיקור החודרני של אדם בשלבים של התמוטטות נפשית הפך למביש, ראיונות מצולמים עם אדם שללא ספק נראה כצל של עצמו, ראיונות רדיופוניים מתוך בית החולים ללא אישור רופאיו ועוד. כל אלו הגיעו לשיא שהתפרץ עם הפגנת אוהדי הקבוצה אל מול בית החולים בבקשה לשחררו מאשפוז כפוי, כמובן הפגנה שסוקרה על ידי תקשורת הספורט והסתיימה בהכאה ברוטאלית של אחד מהצלמים וכתבים שונים. וכאן עולה השאלה, האם קם הגולם על יוצרו? ומהם הגבולות בסיקור זה? כנראה שאצלנו עוד לא למדו את הלקח, עד למקרה האלימות הבא…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סתם אדם  On פברואר 26, 2010 at 9:17 am

    אתחיל ואומר שאני לא מבין בספורט.
    דבר אחד ששמתי לב אליו הוא נושא האוהדים במיוחד בכדור רגל. הם אוהבים את הקבוצה שלהם בלי שום קשר לכלום. אנשים מת"א אוהדים את הפועל ב"ש, בית"ר י-ם, ואחרות, אנשים מכל הארץ מתים על הפועל ת"א וכו'. מדובר במשהו שמנקודת המבט שלי לא קשור לספורט. ז"א שהאנשים האלה לא אוהדים קבוצה כזאת או אחרת בגלל פרמטר ספורטיבי כזה או אחר ורמת האמוציות של האוהדים היא במקרים רבים קיצונית.

    עכשיו, אני לא קורא עיתוני / מוספי ספורט אבל ספורט כמו כדור-רגל הוא בידור, כמו שעשועון בטלוויזיה. זה שמדובר בספורט פיזי משפיע בעיקר על השחקנים והאוהדים שמתעמתים עם המשטרה, לשאר אני לא חושב שיש הבדל משמעותי ברמת הפעילות הפיזית בינם ובין מעריצי מדונה לדוגמא.

    אם הספורט הוא אכן בידור, הרי שאין כל כך הרבה הבדל בין כוכביו וכוכבי בידור אחרים, ולכן הסיקור בהתאם?

    כמו שבמוסיקה, אוהבים או שונאים זמר/מרת לרוב ללא קשר לאיכויות קוליות או מוסיקאליות, אנשים אוהבים את הקבוצה שלהם בין אם היא תנצח או תפסיד, בין אם השחקנים שיחקו טוב או רע. לעיתים, לצופה מהצד הדיוט שכמוני, עדיף לשחקן להבקיע גול עצמי ובלבד שלא ילך ח"ו לשחק בשביל הקבוצה היריבה (בוגד!!!). כמו שאמרתי, כוכבי בידור שרצים קצת יותר.
    בלי רצון להעליב ספורטאית מצטיינת, אבל אם נציגתינו בטניס היתה נראית יותר כמו מריה שראפובה או בר רפאלי, היו לה ה-ר-ב-ה יותר מעריצים בלי שום קשר לביצועיה במגרש.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s