מה בדבר שקיפות ופתיחות….

אני כבר מיואש, ניסיתי באמת ובתמים למצוא מה באמת קרה שם, אך לא כלום. על מה אני מדבר? ובכן, על המשט, כן אותו משט ידוע. אני עדיין חסר כל ידע מהותי בדבר ההתרחשויות שאירעו באותו לילה. נושא זה הדיר שינה מעיני במשך כמה ימים, אך ככל שהנושא שקע והתקבע והדיס-אינפורמציה עפה לה מכול כיוון, ניסיתי לעצור ולבחון את המצב.

השאלות שעלו בראשי היו רבות והמרכזיות היו אלו: למה אני לא יודע מה קרה שם?אני מבי את ריבוי הגרסאות והמלחמה על הסיפור, או הנרטיב, אך האם נחשפנו לכל אותן תימות שונות? לאחר סיום המבצע מדוע לא יודענו בכול הפרטים? והאם יש כאן נסיון "לטייח" דברים, או שיש כאן נושא של בטחון לאומי? וכמובן – החשוב ביותר, האם מתקבע במדינת ישראל דפוס "הסתרה" רחב יותר?

ובכן כל תינוק בן יומו יודע, שכאשר יש צו איסור פרסום בישראל, ניתן לגשת לאינטרנט לפתוח דף של כל עיתן מוביל בינלאומי ולראות בדיוק במה מדובר. צו איסור הפרסום חל בישראל, אך אינו חל העיתונים בחו"ל, על כן בעצם, נושא זה אינו בר אכיפה. כמובן שמלבד צווי איסור פרסום יש את המשחק הידוע בין הרשויות לבין התקשורת; הראשונה, מצדה, מנסה לשמור כמה שיותר מידע רלוונטי קרוב לחזה, ואילו השינה, מאידך, מנסה לחשוף כמה שיותר מידע ליידע את הציבור במתרחש. אך לי יש הרגשה שזה אינו המצב באחרונה. במקרים מסוימים בישראל של השנים האחרונות, הסיקור הופך ליותר מוטה ממסד ופחות מוטה ציבור.

והדוגמא אינה מוגבלת רק לנושא המשט, אלא גם בנושאים של פרשות שונות ומעצרים של פעילים כאלה ואחרים. אך הפעם, ברשותכם, אבקש להתמקד בנושא המשט. בימים הראשונים נראה היה שכולם בהלם: הצבא, הממסד והתקשורת. האינפורמציה זרמה מכיוונים שונים ללא פיקוח, או בקרה, למרות שנושאים רבים נשארו די מוסתרים מעין הציבור.

עם עלייתם של שערות, אם לא אות, סרטוני וידאו לאתר יו-טיוב, הבינו בממסד כי עליהם להשיב מלחמה שערה ונערכו בהתאם. דבר זה יצר בלבול מוחלט; לא היה ברור מה באמת התרחש. העיתונאים הוסיפו על האנדרלמוסיה, הם ראיינו אנשים מכל הבא ליד והראיונות היו – בלשון המעטה – מוטים, משני הצדדים.

מה באמת קרה שם?

הציבור עמד מבולבל, מנסה להבין מה התרחש. תחושת בלבול זו גרמה להתפרצויות שונות של מחאה חברתית, עיקר המחאה החברתית כוון כלפי טורקיה, שנתפסה כרע האולטימטיבי של ההתרחשויות, אולם חלק אחר של המחאה הופנה כלפי הממשלה, בעיקר מטעם אלו שלא קיבלו את החלטת הממשלה – או אולי החלטת חלק מהממשלה – לנסות להשתלט על המשט. קבוצה זו הורכבה מאינרסנטים שונים, כאלה מהשמאל שטענו כי אל לנו למנוע ממשט זה להגיע לעזה, או כאלה שאינם מהשמאל שטענו כי לאחר ההתנתקות מעזה, אין לנו לנהוג באזור זה כבשלנו.

הבעיה הייתה שגם אלה וגם אלה לא ידעו מה בדיוק קרה ולכן, למרות שראינו מחאה חברתית, היא באה ממקום של הדיוטות ולא מציבור מבין.

חלילה שלא ישתמע מדברי כי ניתן באיזשהו מקרה להביא דיווח "אמיתי" על כל אירוע כלשהו מהשטח, אך אני טוען כי ניתן היה לחשוף את המתרחש בצורה ברורה וישירה, ולא באמצעות מסרים מנוגדים ואמת בשלבים. נראה כי מצב זה מפחית את אמונו של הציבור בצה"ל ובממשלה. כמובן, בראש האשמים בדיווח הלקוי עומדים העיתונאים הישראלים, שלא הביאו את ההתרחשויות כמיטב יכולתם.

לסיום, ידועה לי הטענה כי חשיפת מקרים מסוג זה היא עניין בטחוני, ועל כולנו להיות מודעים לעניין זה ולכבד את רצון הממסד כאשר עסקינן בנושאים מסוג זה. לכל אלה אזכיר ואומר שוב: אנחנו חיים בדמוקרטיה. ככזו, עליה להתקיים בשקיפות ופתיחות העלמת נושאים מסוג זה מעין הציבור אינה מחזקת את ביטחון המדינה, נהפוך הוא: היא פוגעת בביטחון המדינה ובעוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית. הירידה באמון בצה"ל ובממשלה אינה תורמת לחיזוק המדינה. ולנו העיתונאים, אני מזכיר, התחרות התקשורתית היא בשיאה, תפקידנו בחברה הישראלית אינו להצטייר כ"פטריוטים" אלא לשמש ככלב שמירה אמיתי של הדמוקרטיה, עם שיניים חדות ולא מנייר.

הטור פורסם לראשונה בירחון סטטוס 09/2010

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  On ספטמבר 3, 2010 at 7:23 pm

    הני הביצה מסריחה ועמוקה הרבה יותר ממה שתיארת

    . לשמחתינו אין כמעט נפגעים בנפש כמו בשנות הפיגועים הגדולים אבל לפלסטינים יש הרבה הצלחות. הפלסטינים הבינו שמאבק לא אלים כאשר יש להם קייס מוצק ביד ,יעיל הרבה יותר ממתאבדים. לא סתם נאמר בתורה שהעם היהודי הוא קשה עורף. הישראלי המצוי לא מבחין בין מתאבד של האחים המוסלמים,לבין פעילים מוסלמים שאנשי השייטת שהיו בידיהם יצאו ללא פגע. בלוגר ברשימות הגדיר הפגנות נגד מכירת תוצרת חקלאית שמקורה בהתנחלויות במערב אירופה כפעולת טירור . בפני אותו בלוגר הטענה שטיהור אתני של 20000 פלסטינים בחברון ע"י 400 כהניסטים היא הסיבה למאבק הלא אלים נגד ישראל. אותו בלוגר הפך אותי באופן אישי מהר מאוד לנושא הדיוןוטען בגלגול עיניים שמה שמתבצע בחברון הוא פעולה חוקית של ממשלת ישראל.

    • hani24  On ספטמבר 3, 2010 at 8:37 pm

      שאול, הדיון הוא אכן עמוק הרבה יותר, והבעיה היא מאוד אקוטית. אני כולי תקווה שפוסטים מסוג זה יעוררו את הדיון הראוי….
      בברכה
      הני

  • אזרח.  On ספטמבר 3, 2010 at 7:25 pm

    אין שקיפות ,אין פתיחות,ולכן אין דמו(ס)קרטיה.המשחק ה"דמו(ס)קרטי " מכור.שמת פתק? זהו.פיפי ולישון, עד לפעם הבאה בה תשים עוד פתק.

    http://cafe.themarker.com/post/1423658/

    חובת הציבור לדעת.

    • hani24  On ספטמבר 3, 2010 at 8:36 pm

      אזרח יקר, אכן כן, הכול הצטמצם לבחירה אחת וחוצמזה הכול שטויות…חבל…היה יכול להיות אחרת, יכול להיות אחרת…מי יודע?

  • יונתן שחם  On ספטמבר 3, 2010 at 9:11 pm

    "הציבור עמד מבולבל, מנסה להבין מה התרחש"

    זהו שלא, מבחינת הרוב המוחלט של הציבור היהודי מה שדובר צהל אומר שקרה זו האמת ואין בלתה.

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s