סמול במה – והבן יקירי לי אוהדי

אומרים שילדים מושפעים מאוד מהוריהם ומהתנהגותם הפוליטית, אצלנו בבית זה מתחיל להיות הפוך…..

יש לי שני בנים, אוהדי, בכורי, ועידו בן הזקונים, לכל אחד יש תואר ואני חי את חיי עם ודרך שניהם. אני אוהב את אימם, אביבה ואיכשהו הצלחנו שנינו להקים משפחה שעושה דברים ביחד ולחוד. כמו כולם אנחנו אוהבים, רבים מתפייסים ונהנים מנכחותו של האחר. אביבה ואני תמיד היינו מאוד פוליטיים, מפגינים מנהלים ויכוחים, חלק מאיתנו מופיעים במדיה על בסיס קבוע, אנחנו דעתנים ומכירים אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית.

אוהדי גדל באוירה זו, אך לא בישראל! אוהדי גדל בארה"ב, ובלי ששמתי לב והוא התחיל את החינוך הפוליטי שלו כבר שם. אבל זה היה חינוך אחר, יותר שיח של זכויות אדם ופחות שלום, והיום הוא מכיל את השיח הזה על החברה הישראלית. אוהד, ילד מקסים וסקרן, מאז ומעולם ראה את הדברים אחרת, היה לנו קל מאוד לשוחח עימו על דיכוי מזרחים בישראל, על דיכוי נשים, פלשתינים וכעת כאשר אני עורך את המחקר על מהגרי עבודה, הוא מתעניין קורא שואל ומאתגר. מה אומר, חוויה קשה ומפרכת אבל חוויה.

אוהדי החל את קריירת המשחק שלו בגיל מאוד מוקדם, ההצגה הראשונה שלו הייתה בגיל 4, עד היום יש לי הוידאו, למרבה תדהמתי לכשהגענו לגן הגננת סיפרה שהוא אף השתתף בכתיבת הטקסט בניית התפאורה והתלבושות. ישבנו בין קהל אמריקאי, וצפינו בהצגות על מלכים נסיכות, על ברוקלין, שדים וגרוש מהעיר, וכולם התמוגגו ואני חשבתי לעצמי "יא אללה אלו הן נקודות ההתיחסות שלו לעולם…מה עושים?". מאז אוהד שיחק בעוד מספר רב של הצגות בארה"ב הנושאים היו שונים, החל מיוון העתיקה ועד למחזות אמריקאים שעובדו עבור ילדים. נראה היה כי יש לו כישרון לילד הזה, הבעיה שלי הייתה התוכן, ולי אמרו (אביבה) שאני סתם בלחץ…..

אוהדי בהצגה הראשונה שלו - מלך אמיתי!

 

עברו כמה שנים והחלטנו לחזור לישראל, 2006 הייתה השנה, ובדיוק נחתנו על מלחמת לבנון השנייה או השלישית (כבר נמאס לי לספור מלחמות בסדרות או אפילו בבודדות), אוהד התחיל לשאול שאלות, ביום הראשון בדירה בתל אביב, הוא ירד למטה לשחק כדורגל, ושם היה ילד "הוא מקרית שמונה אבא! הוא בא מהקטיושות! מה זה קטיושות אבא?" אוהד בן 9 ושואל על קטיושות השיח השתנה, אני קצת בהלם, אבל חושב בסדר זה מה יש — ואני מנסה להסביר למה יורים עלינו ומה היה וקצת היסטוריה, ואביבה פוקרת ארגזים ומביטה מהצד ומהנהנת בראשה כאילו אומרת "עזוב את הילד הוא רק בן תשע, תן לו גרסה מקוצרת" ואני לא יכול! וזה מוטיב שחוזר על עצמו שנים רבות, אין גרסאות מקוצרות אני מעמיס עליו את הכול, ונותן לו לבחור מתי לקום וללכת ממני, אבא נודניק, מה אני יכול לעשות….

שנת הלימודים הראשונה מתחילה, כמה ימים עוברים ואוהד חוזר עצבני "מה קרה?" אני שואל אוהד עונה "היה שיעור חברה, והמורה קיימה דיון על נושא המלחמה" — נו אני אומר– זה טוב לא? יש פחדים זה עוזר להפיג? אוהד עונה "מה טוב? כולם אמרו שהערבים מסריחים, ושרו שירים מגעילים נגדם, ואז אני עמדתי ואמרתי שלאבא שלי יש חברים ערבים מניו יורק ושקרולין (חברה מהדוקטורט, עד היום) לא מסריחה היא מאוד יפה, ושבעלה וואל הוא מדהים, ושהוא רופא ילדים מומחה!!! ושהוא יודע על הארי פוטר יותר מכל הילדים שאני מכיר ושאני הכי אוהב לשבת איתו בחדר שלי ולקרוא ולדבר על הארי" "נו, עניתי, אז הסברת להם לא ככה?" "אוף אתה לא מבין כלום!!!" למה אני שואל? "כי אז חלק קראו לי ערבי מסריח וחלק אחר קראו לי אוהב ערבים מסריח ושרו לי שירים מגעילים אחרי השיעור…." ואני עמדתי שם רועד מעצבים מנסה להבין מה עשיתי לאוהדי שלי, למה בכלל הבאתי אותו למדינה הזאת? למה?!@#

עברו ארבע שנים! מאז אוהדי הפך לאיש אשכולות, הוא כותב מידי פעם לעיתון העיר, הוא שיחק בבית הספר למשחק של אורנה פורת שלוש שנים, שיחק בהצגות בית ספר, עזב את היסודי ועבר לחטיבה, עירוני א' מגמת תיאטרון, ובשיעורי חברה הוא מוציא למורה וגם לילדים האחרים את המיץ בויכוחים פוליטיים ואף פעם, אבל אף פעם לא מוותר. הוא נראה כישראלי לכל דבר, יש לו מוהק כעת, הוא עוד שנה עוקף אותי בגובה, הוא יותר חכם משאני אהיה אי פעם, הוא מדהים אותי כל יום מחדש ביכולות שלו לראות דברים בצורה רגישה ומיוחדת, ונותן לי לחוש מעט גאווה על כי יען הצלחתי במשהו חשוב בחיי.

הוא גם שיחק בהצגה אחת גדולה הסנדלרית המופלאה, וכעת הוא עובר לתיאטרון יותר מאתגר ויותר פוליטי.

השבוע מהיום מתקיים באוניברסיטת תל אביב פסטיבל סמול במה (small במה) הפסטיבל ייערך בתאריכים 18-21/10 (תחילת הסמסטר), בשעות 18:00-23:00, בבניין מקסיקו, אוני' תל אביב. סמול במה הוא פסטיבל סטודנטים ייחודי המציע במה ליצירה עצמאית של סטודנטים בתחום התיאטרון ואמנויות אחרות ומספק הצצה מרתקת לעולמם של יוצרים בראשית דרכם. השנה אנו מרחיבים את גבולות הפסטיבל ומציעים, פרט לאפשרות של הגשת מחזות, אפיק עבודה נוסף, של יצירה קבוצתית, רב תחומית, שמתהווה תוך דיאלוג חוקר בין יוצרים מתחומים שונים.

אוהדי שלי משחק בהצגה מניין מפרי עטו של רן בכור וגם בבימויו. הצגה שדנה במתח בין הממסד ובין הביקורת שמותח עליו התיאטרון. ההרמוניה שנוצרת בין השניים מטשטשת את הגבול ביניהם, מקשה על ההבחנה ביניהם ונוטלת כל עוקץ מהותי מהאמירה הביקורתית. חמור מכך, הביקורת, במסווה של חתרנות, הופכת בעצמה למכניזם ברוטאלי-ממסדי.  "מניין" מנסה לפרק מנגנוני שליטה ולחשוף את פעולתם הישירה והעקיפה עלינו כחברה וכפרטים. ההצגה מציבה את השחקנים והקהל גם יחד בלב-לבה של מערכת ה"משפיע-מושפע" ומעמתת אותם עם שאלות שונות, בהן מה מקומה של האמנות בתוך מציאות קיצונית? מי בורא מסגרות ומכתיב גבולות? מי משמר אותם? מי רשאי לנפצם, אם בכלל אפשר? ואיפה, לעזאזל, האמת?

מאת ובבימוי רן בכור/ שחקנים אבי איתן, אדי חליפה, אוהד זלצר-זוביידה, איתן כרמלי, ג'ון סריסורין, יוסי בקל, מיטל בן יהודה, ניר וקנין, עינת גור, רועי הרץ-רוסו/ מפיקה ראשית גלית קורטלר/ מפיקה שקד סבג/ ע. בימאי ודרמטורגיה נליה צמחמן/ כוריאוגרפיה דפנה הורנצ'יק/ מוזיקה מקורית וניהול מוזיקלי ליאור רונן/ עיצוב תפאורה וארט הדר להבי וחגי גלימידי/ מוזיקה ליאור רונן (פסנתר), דור בירן (תופים)

אולם 207 ב'/ שעות 20:45, 22:30

כמובן שכולם מוזמנים לפסטיבל ולהצגה בה משתתף אוהדי.

האמירה על גאווה בדור הממשיך נכונה אצלי על בסיס יומי, השונה היום היא העובדה שאני שמתף אתכם בגאוותי הפרטית, אוהדי!

כולכם מוזמנים לבוא לראות לחוות ולהתרשם, אולי אני מגזים ואולי לא, לשיקולכם…

יום נעים

הני

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורלי נוי  On אוקטובר 18, 2010 at 1:53 pm

    הני, איזה פוסט מרגש. אשריכם שזכיתם לכזה ילד, ואשריו שאתם הוריו.

    • hani24  On אוקטובר 18, 2010 at 2:43 pm

      אני מסמיק ומודה בעת ובעונה אחת….הני

  • Idan  On אוקטובר 18, 2010 at 2:58 pm

    What can I say, when you write from the hart you write better.
    Just don't say "why did I Bring him here", if you didn't who would have stood up in class.

    • hani24  On אוקטובר 18, 2010 at 3:02 pm

      נראה לי שאני רק אודה לאנשים על תגובות בפוסט הזה, זה חדש לי אבל נחמד.
      תודה עידן…
      נ.ב. מי אתה חוזר?

  • סתם אדם  On אוקטובר 18, 2010 at 5:39 pm

    מזל טוב לאוהד על ההצגה ושימשיכו שניהם לגרום לכם להתגאות כך 🙂

  • מוני יקים אנטיציוני  On אוקטובר 19, 2010 at 11:01 am

    יש לך ילדים ימי ימי ממש האדם הלבן העליון
    ניראה שהם ייצאו יותר מוצלחים ממך ובא לציון גואל.
    עוד חיילים לצבא הכיבוש הכוזרוציוני ולאם תירצו !

    • hani24  On אוקטובר 19, 2010 at 12:06 pm

      תודה מוני, אני מעריך את תגובתך, אתה כרגיל אדם גדול!

  • מוני יקים אנטיציוני  On אוקטובר 19, 2010 at 12:42 pm

    הני ! אתה אתה ואני אני שיהיה לך נחת מהילדים אולי יש סיכוי
    שהם יחלצו אותך מהקיבעון האינטרסנטי שאתה תקוע בו
    צריך תמיד להיות אופטימיסט שעם ישראל הספרדומזרחי יינצל מתוכניות
    ההשמדה וההטמעה של חבריך האשכנזים.

  • שחקנים ישראלים  On אוגוסט 18, 2011 at 12:31 pm

    זה מדהים בטח לשבת ולצפות בילדים שלך מהכיוון של הקהל בהצגה! אומנם אין לי ילדים אבל אני יודעת כמה זה קשה.. את חייבת גם לעבוד, גם להספיק לעשות עבודות בית, לדעת איזה מתנה לקנות ליום הולדת של חבר וגם לזכור מתי יש לילד שלך הצגה .. אבל הכי חשוב הוא למצוא זמן ללכת להצגה הזאת! אז כל הכבוד!

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s