התחרות ניצחה את מתעניינים והקוראים

מזה זמן מה "משתוללות" להן כמה פרשיות בתקשורת הישראלית: מינוי גלנט לרמטכ"ל, החשיפות של ויקיליקס בדבר הויתורים שהציעו הפלשתינאים במו"מ לשלום, פרוק מפלגת העבודה, השינויים המרכזיים במפת העיתונות הישראלית והשריפה בכרמל. המדהים הוא שלא כל תושבי המדינה קוראים על הדברים הללו באותה רמה של כיסוי וניתוח, חלק מאיתנו אף לא מודעים למה שקורה, למה? אנסה מיד לעמוד על הבעייתיות.

 

הייתה לי הזדמנות לכתוב על פרשת גלנט מספר פעמים, אך לתומי חשבתי כי הפרשה כבר גוועת לה, מדוע? ובכן באנשי צבא עסקינן, ואלו כידוע בישראל הם קצת מעל לביקורת. תמיד בכותבי על אנשי צבא אני נזכר בציטוט של הרמטכ"ל השני של ישראל יגאל ידין, אותו איש מלא סתירות, ארכיאולוג ואיש צבא, אינטלקטואל ומצביא. הסיפור כך עובר מדור לדור נעוץ בשנאתו של ידין למשה דיין, אותו דיין היה "גנב" עתיקות ידוע בחוגים מסוימים, אך באותה עת הוא נחשב לגיבור, זאת כאמור עוד לפני שפורסמו הפרוטוקולים של מלחמת יום כיפור. אך ידין איש ספר וארכיאולוג ידע על פשעיו של האיש וניסה לחשוף אותם, אך ללא הצלחה, בהבינו כי את העיתונות והממסד הוא לא יעבור בדרך הישירה בחר ידין דרך עקיפה ונשמע אומר את המשפט הבא: "אם אמצא את מי שגונב עתיקות בישראל, אעקור לו את עינו הבריאה…"
וכך נשתמרה לה ההילה הייחודית של אותם אנשי צבא. בשנים האחרונות עם זאת הילה זו נפרצת, החל מאותו מהלך של אותו אהוד ברק בצאלים שזיכה אותו בכינוי אהוד ברח וכלה במכירת תיק ההשקעות של הרמטכ"ל בזמנו של צה"ל, דן חלוץ. עם זאת מינוי הרמטכ"ל הפעם פתח לראשונה את הפוליטיקה הפנימית הצהלית, אך באופן מדהים בעוד הנושא מעסיק את מעריב והארץ האופן כמעט מוחלט, בידיעות וישראל היום שקט…מדוע? ובכן, היות ומעריב העלו את החשיפה הראשונית, בידיעות כנראה חשבו שזה לא מספיק חשוב, כמו גם הצורך לאזכר את המתחרים כראשונים לחשיפה כנראה לא עשה להם טוב.
ואם סתירה זו אינה מספיקה, הרי שבאו להן החשיפות של ויקיליקס בדבר הוויתורים שהציעו הפלשתינאים. אלו העסיקו אותנו אולי כיום, בעיקר כותרת ראשית בעיתון הארץ, לאחרים זו הייתה ידיעה לא כך חשובה. מעניין, הסיכוי לשלום, השקרים של הפוליטיקאים כמו גם של הנושאים והנותנים הישראלים, הכול כלא היה. מה כן מעניין אותנו? ובכן העובדה שברק החליט שוב פעם לאשרר את כינויו "אהוד ברח" ולהקים את סיעתו החדשה עצמאות (אולי חירות היה שם מתאים יותר?). וזה כמובן גם השכיח מאיתנו פחות מחודשיים לאחר האסון האקולוגי/אנושי/כלכלי הגדול ביותר של ישראל ב- 30 שנים האחרונות, השריפה בכרמל. מדהים כמה קל לנו לעבור פאזה ולשכוח את ההרוגים, ההרס וההזנחה, הכול שב למסלולו.
אך מאחורי כל אלו, בישראל של תחילת המילניום החדש מתחוללת מלחמה שיש לה קורבנות רבים, ושדה הקרב הוא כל אחת ואחד מאיתנו, זוהי מלחמת העיתונאות הכתובה. אני מאמין כי זוהי מלחמת מאסף, אך עם זאת זוהי מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה הכול הולך, אז מה היה לנו שם? היה לנו עיתון של המדינה, ידיעות אחרונות, שהוא כבר לא. היה לנו את הלוזר הנצחי, מעריב, שקיבל סופסוף בעלים חדשים ותקווה, או שלא. היה לנו את זה של האינטלקטואלים והאליטה, הארץ, אך הוא קטן מידי מכדי להשתתף. וכאן הטויסט בעלילה, נכנס לנו גיבור חדש, ה"חינמון", ישראל היום, קטן חצוץ, צבוע בגוון ברור לפי חלק, אך בחינם! אותו קטן, הפך לגדול, למרות נסיונות שונים לחסום אותו כיום הוא הפך לעיתון היומי הנקרא ביותר במדינה, ואת זה אנו רואים מעל דפיו ובפרסומים שונים מלבד המתחרים.
מה שמפחיד אותי, ואני חלילה וחס לא מתנגד לעיתון חינמי, הוא שאי השוויון בתחום הכלכלי עומד להפוך אותנו למדינה לא של עיתון אחד, אלא למדינה בה חלק מהאזרחים חשופים לחדשות מסוימות ולא אחרות ואילו חלק אחר חשוף לחלק אחר של החדשות. כאמור אין דרך לכפות על העיתונים דיווח מסוים או סיקור כזה או אחר, אך כפי שבמשך שנים עיתונים היו בעלי יכולת "לחנוק" סיפור כיום עולה השאלה איזה עיתון את קוראת ומכך ניתן לדעת מהן החדשות אליהן נחשפת, ואלו לא בהכרח אחידות.

הטור פורסם לראשונה בגליון מרץ של הירחון סטטוס