התקשורת "נגנבת" – האמנם?

משהו קורה, כולם ממתינים הצפייה מרקיעת שחקים ואז מגיע האביר להציל את היום – נוחי דנקנר קנה את מעריב, לפי מנכ"ל של דיסקונט השקעות, החלק בקונגלומרט של אי.די. בי. שביצע את הרכישה, הקנייה נעשתה "במחיר רצפה". מאה וארבעים מיליון שקלים חדשים טבין ותקילין בעבור 60% מהעיתון שאף אחד לא מצליח להרים, נהפוך הוא, כל הכסף מוזרם לעיתון שבכמה עשורים האחרונים הצליח יותר להפיל מאשר להרים את בעליו, החל ממקסוול (קנה אותי) וכלה בזכי רכיב שמהר מאוד הבין את אכזריותו של שוק העיתונאות היומית.

אז הנה, ככה פתאום יש לנו בעלים חדשים לעיתוטן, אלא שהפעם זה שונה, הפעם הבעלים הוא נוחי דנקנר, אחד מהאנשים החזקים ביותר במשק הישראלי. נכון, הוא אינו העשיר ביניהם אך, חברת האחזקות שלו שמהווה את גרעין השליטה שלו על הפירמידה העסקית שלו נוגעת כמעט בכול אספקט בחיינו, אינטרנט (נטויז'ן), מוצרי צריכה בסיסיים (שופרסל), סלולר (סלקום), ביטוח (כלל), תעשייה (כור תעשיות ומכתשים אגן), בנייה ועוד רבים ואחרים. אין כמעט אספקט מחיינו שנוחי דנקנר אינו נוגע בו, וכעת הוא גם יחליט מה נקרא ומה נדע, זה נראה תמים אך הבה וננסה להבין אילו השלכות יכולות להיות למהלך מסוג זה.

ליבו של העיתון הוא הכתבים שלו, בעלי טור הדעה והתחקירנים. הראשונים, משהו די זהה לעמודים אלו בגיליון, יושבים בביתם ועובדים יומית על מנת לחשוב כיצד לשתף את כלל הציבור בדעות שלהם, התחקירנים לעומתם עושים עבודה שונה לגמרי, הם עובדים במרץ רב להשיג את הסקופים, דברים פיקנטיים כאלו שיכולים לשנות סדרי עולם (אני מניח שכולם מכירים את הסיפור של ווטרגייט שנחשף על ידי שני עיתונאים אמריקאים). סצנריו לא תלוש מהמציאות יכול לתאר מצב בו עיתונאי תחקירן עולה על סיפור פיקנטי נגד אחת מהחברות בתאגיד אי די בי, מה עושה במצב זה אותו תחקירן? האם הוא "קובר" את הסיפור? או אולי כל עיתונאי תחקירים במעריב מעתה ואילך לא "יחפש" כלל סיפורים הקשורים לתאגיד ומעתה ואילך יתור אך ורק אחר סיפורים על חברות מתחרות לאלו שבתאגיד אי די בי, האם זוהו מצב תלוש מהמציאות? לא לדידי כל אחד מאיתנו רוצה לשמור על פרנסתו, אני מעריך שעיתונאים אינם שונים בתחום זה.

אספקט מרכזי נוסף הוא תחום הפרסומות. מזה שנים רבות ידוע כי ערוצי המדיה, ובתוכם עיתונים מודפסים אינם חיים ממכירות, חלק ארי של ההכנסות מגיע מפרסומות. די לפתוח את העיתון היומי ולד]דף בעמודים הראשונים על מנת להבין כמה מרכזית היא תעשיית הפרסום בעיתונאות הכתובה. תאגיד אי די בי הוא אחד התאגידי המפרסמים המרכזיים במשק התקשורת הישראלי, מה יהא מעתה ואילך? האם נקרא על מבצעי סלקום אך ורק במעריב? איזה נתח מהפרסום של אי די בי יעבור לידיעות וישראל היום? האם במעריב יהיו שני מחירי פרסומות, אחד לחברות "הבית" ושני למתחרים וחברות "חיצוניות"? האם ניתן לבקר את מדיניות הפרסום של חברות כלכליות?

ואם זה לא מספיק, ישנה כמובן שאלת המיליארד שקל, אחת מהנחות העבודה בקניית השליטה במעריב היא העבודה כי למתחרות האחרות בשוק התקשורת יש ערוצי מדיה לתוכן, לבזק יש את יס ולהוט יש את הכבלים וכמובן לנוני מוזס יש את ידיעות וגם חלק מערוץ שתיים. לסלקום כיום חברת הסלולר הגדולה בישראל, וכנראה גם הרווחית ביותר חסרה פלטפורמת התוכן, ותוכן הוא מילת מפתח להכנסות רבות חדשות. עם זאת בתוכן יש להשקיע, עולות השאלות מהו התוכן אותו יעלו למעריב? האם זה יהא תוכן ריאליטי זול להפקה או משהו חדש? האם אנו הולכים לאבד עיתון אקטואליה לטובת משהו קליל עם תוכן בידורי? ומעל לכל, האם נראה זליגה מתמדת של תכנית עיתונאיים לכיוון הסלולר? היינו, האם מעריב יהפוך לחטיבת התוכן של סלקום?

ומעל לכל אלו, עומדת עדיין השאלה! האם על ידי רכישת השליטה על מעריב מכריז נוחי דנקנר על עידן חדש בישראל? האם אנו עומדים בפתיחה של עידן בו נראה תחרות שליטה בשוק התקשורת הישראלי? שהרי די ברור לכולם כי עיתון אינו עסק רווחי כלכלית, ראו את מקרה שוקן ונמרודי, אך עם זאת איש עסקים מפולפל כנוחי דנקנר רואה פלטפורמה אחרת בעיתון, מהי? האם זוהי המציאות החדשה של מדינת ישראל? האם יש לנוחי דנקנר רצון להפוך לשחקן יותר משפיע ברמה הלאומית, לפסוע בשביל שסלל שלדון אדלסון? האם אנו על סף עידן בו לכל קונגלומרט כלכלי יש ערוץ מדיה? שהרי זהו מעבר די מסוכן, משום שכפי הידוע לכל ישנם בישראל מעט מאוד ערוצי מדיה, ועוד פחות טייקונים, אלו שולטים בחיינו הכלכליים חברתיים בצורה די משמעותית, ומה יהא עלינו כעת האם תעבור אליהם גם השליטה של מה נדע ומה לא?

כן אני יודע, עוד חזון למועד וזה רק קרה, אך אלו הן שאלות שחייבים לשאול לפני שמאשרים עסקאות מסוג זה, וגם אם אין חשש שתרחישים מסוג  אלו יהפכו למציאות כעת חשוב להערך למקרים שבהם נופתע, שהרי אם ננסה לפעול לאחר מעשה יכול להיות שזה יהא מאוחר מידי….

הטור פורסם לראשונה בירחון סטטוס מאי 2011.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עתונאי בדימוס  On מאי 4, 2011 at 10:52 pm

    מה חדש בכך שבעל הון קונה עתון?
    האם השם יהודה מוזס אומר לך משהו? הוא היה איש עסקים שהקים את ידיעות אחרונות. נכדו מנהל את העתון ביד רמה והגדיל אותו לרמה של קונגלומרט תקשורת. אליעזר פישמן, איש עסקים, הוא בעל גלובס ושותף בידיעות אחרונות.
    את מעריב קנה עופר נמרודי, איש עסקים. לא עתונאי.
    זלמן שוקן, אם זכור לך, היה איש עסקים וקנה את עתון הארץ. נכדו מנהל את העתון.
    יוסי מימן הוא בעל ערוץ 10 בטלוויזיה. איש עסקים.
    ואפשר להמשיך עוד כהנה וכהנה ברשימה.
    נוחי דנקנר איננו הראשון ואיננו האחרון.
    כתבתי זאת כדי להאיר את הבהלה שתקפה את המתעניינים באי תלותה של התקשורת. תמיד היתה שייכת לאנשי עסקים (או למפלגות, בזמנן) ותמיד היתה התערבות בעבודת העתונאים.
    החופש מתבטא בתחרות בין גופי התקשורת והיום נוסף האינטרנט על הגורמים לחופש העתונות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s