דיאטה

אחי הצעיר חיים הופך לכותב כמעט קבוע בבלוג, והשבוע הוא מוסיף לשפוך לעינו מפניניו, את השאר תוכלו למצוא בבלוג המצויין שלו "האזרח זין" הנה חיים בדיאטה! המחלה של המאה ה-20 וכנראה שבכר הודבקנו במאה ה-21….

זה לא אמור להיגמר ככה. שנינו במטבח, שוכבים על הרצפה. סכינים מוטלות לידנו, שלולית אדומה שהתחילה מכתם קטן, אט אט גדלה וחצצה ביננו, זה לא אמור להיגמר ככה.

תגידי, את מוכנה לדבר בבקשה עם העוזרת שלך? אני אומר לה בזמן שאני מוריד ממני עוד זוג מכנסיים. מה קרה? היא שואלת בזמן שהיא מתאפרת. מה שקרה, אני עונה, זה שזה כבר הזוג הרביעי של מכנסיים שהיא מכווצת לי, לא לימדת אותה להשתמש במכונת הכביסה? אני משתחל באיטיות מהבד החונק.  אתה חושב שזאת הבעיה? היא מושכת את העפעף אחורה ומקשטת אותו. האופציה השניה זה שהיא מחליפה לי את כל המכנסיים למידה קטנה יותר, את יודעת איזו לוגיסטיקה זו? היא צריכה לקנות מכנסיים תואמים לאלו שלי, היא צריכה לקנות אותם במידה יותר קטנה, היא צריכה להחליף בניהם, את לא חושבת שהאופציה הזו קצת מופרכת? אני מסתכל עליה בניצחון.  אני חושבת שיש עוד אופציה, היא אומרת בשוויון נפש. וואלה? אני ניצב מולה עם תחתוני ה"רוק סטאר" שלי, איזו אופציה. היא טופחת לי על הבטן ואומרת, טו מאצ' לאפות בייבי, מאצ' טו מאצ'. איך את מעיזה, אני נעלב על לשיפולי ביטני, אני באותו, אבל באותו משקל שהיינו כשנפגשנו ( +12 קילו, אבל נישבע לכם לא רואים). אתה יודע מה? היא אומרת לי עין בעין, יש לי רעיון. לא. לא . לא! אני צועק, זה רעיון גרוע, הכי גרוע ששמעתי בחיים, אני כבר יודע לאן זה הולך.

אבל אני לא מספיק!

היא דוהרת למטבח. היא פותחת את המקרר ואת המקפיא ומתחילה לזרוק משם באלימות מוצרי מזון תקפים. מאמי, מה את עושה? אני מנסה לחצוץ בינה לבין הלבן הגדול. תראה כמה לחם יש לנו במקפיא! היא נדהמת. איזה לחם? אני שואל, זה לחמניות וזה פיתות וזה באגט וזה ג'בטה, יש בסה"כ כיכר לחם אחת. אולי די? היא אומרת כמנחמת אותי,  אתה יודע מה הולך לקרות נכון? היא ממשיכה בהוצאת המזון מחושך לאור. אני עוצר אותה ומנסה לפנות למעט ההגיון שנישאר בעיניה, מאמי, חאלס אי אפשר לזרוק את הכל, את יודעת שאני לא יכול בלי פחמימות, נכון? את צריכה להתחשב קצת בי נכון? כניראה שלא, היא ממש לא צריכה להתחשב בי. היא יוצאת מהמטבח ובדרכה החוצה היא אומרת לי, ממחר, שנינו מתחילים דיאטה. לא!!!!! אני צורח לא!!! אבל היא כבר יצאה. אני זוחל לפח ומוציא ממנו את הלחם, מרחרח אותו ונוגס בפי, נפרד ממנו לתקופה בלתי ידועה, היה שלום קמח לבן, נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים וירקות.  האינקוויזיצה החלה.

המקרר המופלא שלי, גאוות הבית, ראש וראשון לכל מקררי השכונה, הוא נפל קורבן ראשון לגחמותיה. הנקניקים, הגבינות השמנות, יוגורטים בטעם שוקולד, שוקולד, שמנת להקצפה, הפרה הצוחקת שכלל לא נראתה משועשעת בדרכה האחרונה, המשקאות המוגזים, המיצים הממותקים, השוקו (יאללה, יאללה. אני יודע מה אתם חושבים, שזה באמת היסחפות כל המוצרים השמנים האלו, סתמו!) רטבים וממרחים, כולם הוגלו כלאחר כבוד. הם הונחו בשקית זבל ענקית ושחורה שניתנה לג'וליטה, עוזרת הבית הפיליפינית שלנו. סר, היא אומרת בקול צעקני, יו אר ביג פאט שמן. נוט גוד יו הב בטן, יו יאנג. אני מסתכל על השידפון הגנטי שלה או זה שנגרם לה בשל תת תזונה ומנסה לשכנע אותה להותיר כמה מוצרים ליד ארון החשמל. סר, היא צועקת, יו נו מייק באלגן, איי טל דה מאדאם! היא יוצאת עם השלל שלה לחלוק אותו עם עשרים וחמש הדיירות שבדירתה. נותרנו לבד, אני היא והתוכניות המעוותות שלה.

אתה שומע? היא שואלת. לא, אני חלש מדי. לא אכלתי כלום כל היום, אני עונה בקול צרוד. כן, כן,  היא מתעלמת, בכל אופן אנחנו עושים דיאטת נקודות. הראש שלי מיד פונה לאופצייה הגרועה מכל. אני כבר רואה שיש עלי חובה לאכול רק מזון עם נקודות, אני לא מצליח לחשוב על שום מזון שיש לו נקודות חוץ מתותים. זו לא העונה, אני מילל בשארית כוחי, זו לא העונה. לא העונה של מה? היא שואלת, אני משתתק ונישכב על הספה, מנסה לשמר את כוחותיי כמו בסידרה הישרדות. בכל אופן, היא ממשיכה, יש לי ספרון. בספרון יש את כל סוגי המזון, כל סוג מקבל ערך בנקודות, לנו מותר לנו לאכול כל יום בסה"כ … 22 נקודות. 22 נקודות, אני מתפלץ, זה לא יספיק לכלום, כלום. שקט כבר, היא גוערת בי,22 נקודות זה המון. למשל …. חזה עוף על האש זה ארבע נקודות, עכשיו אם אתה אוכל את זה עם סלט, יש לך ים נקודות עד הערב.  כן, אבל אני אוכל את השווארמה שלי עם ציפס ובלאפה, כמה זה יוצא ביחד? חמש נקודות? אני מנסה לקחת ממנה את הספרון הארור.  לא! זה אומר שאתה חייב נקודות.

אני חוזר לשיעורי המתימטיקה האיומים של התיכון.

כל בוקר נפתח ב 22 נקודות חדשות לביזבוז, או יה, אתה מרגיש כאילו המשכורת ניכנסה לך לבנק כל יום מחדש. שנינו החלטנו לאכול בדיוק את אותם הדברים שבן הזוג אוכל, כך שלא יווצרו ריבים.  מתחילים את הבוקר עם קפה או תה, שימו לב, אפס נקודות! כפית גדושה של סוכר חצי נקודה. עם הקפה בד"כ הייתי אוכל ארות בוקר מלאה הכוללת שתי לחמניות עם חמאה, ביצה מקושקשת, טונה בשמן, גבינת פילדלפיה, נקניק, גבינה צהובה מותכת ואבוקדו. לקינוח מאפה – סה"כ 22 נקודות של אושר, כאמור כל הנקודות שלי לכל היום. היום ארוחת הבוקר שלי היא מלפון גדול פרוס עבה, גזר, טונה במים חצי קופסא, שתי פרוסות לחם קל, וביצה שלוקה – סה"כ  6 נקודות סרות טעם ומעוררות בחילה.  כל הבוקר הרגשתי חלוש, לא דיברתי עם אף אחד למעט עם ל' שאכל בבוקר קוראסון שוקולד. ניצמדתי אליו, לניחוח השוקולד המשכר שנדף ממנו, עד שהוא מלמל משהו כמו… אני לא מרגיש בנוח, אני צריך לדבר עם הממונה על ההטרדה המינית במשרד. תחזור ל', תחזור.

לארוחת צהריים גררתי את הרגליים לשווארמיה האהובה עלי, הטורקי עזר לי לשבת על הכסא ונתן לי כוס מים להשיב את נפשי. הוא צועק לאשתו, תעשי פה לאפה מלאה הכל על הכל לאזרח ז', למה הוא ניראה לי חולה. לא, לפתתי את צווארו בשארית כוחותי, לא. אני רוצה שווארמה בצלחת, סלט, חומוס שתי כפות, בלי צ'יפס בלי פיתה (7 נקודות). חומוס שתי כפות? הוא מזדעזע מה קרה? דיאטה, אני עונה.  החמגשית מגיעה אלי, הם עוטפים אותי במעיל, שמים לי כף ביד ומצווים על בתם בת השמונה שתשב לידי ותשגיח שאני אוכל. דקה וחצי אח"כ שהכל ניגמר, אני מוצא את עצמי לוקק את החמגשית ומנסה נואשות לדלות ממנה שמן. מה אתה עושה? מזדעק הטורקי, אתה לא נורמלי ליקקת את השמן… זה ים קלוריות, לא חבל? לא! אני מתריס, אלו הקלוריות הטובות ביותר שאכלתי היום, שאכלתי בחיי, שדורות של משפחתי אכלו. הן שוות ערך לשתי נקודות מלאות. השמן נותן לי קצת כח אני מזדקף בכאבי תופת, אך אינני מראה את זה לקהל הסועדים הלבנטיני, אני יוצא מהשווארמיה זקוף, עם כבודי ועם אגלי שמן שאני מסרב לנגב בצידי פי.

ארבע אחרה"צ , תה עם סוכר (חצי נקודה) קורנפלקס עם חלב (3 נקודות).

ארוחת ערב, שנינו יושבים אחת מול השני, רעש מחריש אוזניים מהבטן שלי, נותרתי עם שלוש נקודות, וזה בדיוק מה שאני רואה בעיניים. היא מוציאה יוגורט, יוגורט אחד, קטן, ודל מלהושיע את צרות ביטננו. היא נותנת לי אחד ולוקחת לעצמה אחד. זהו, היא אומרת כאילו זה ראיון בתוכנית עמוד האש, תמו 22 הנקודות היומיות.

בתשע אנחנו גוררים את הרגלים למיטה, כפופי גו וחסרי אנרגיה, שנינו מחליטים שלא לצחצח שיניים, גם מהחולשה וגם מהחשש שבטעות נצחצח פיסת מזון שניתקעה בין הטוחנות ויכולה לספק את רעבוננו בלילה. היא מתהפכת במיטה, אינה מסוגלת לישון, משהו לא מסתדר לי, היא רוטנת, היא פונה לשידה ומוציאה את ה"ספרון" ומחשבון, אני נידרך, הסיטואציה מזכירה לי סרטים של גרישם, אני דנזל והיא ג'וליה, והרוצח השקט הוא הרעב. נו למען השם אני גוער בה רבע לשתיים עשרה, בעוד רבע שעה זה יום חדש ונקודות חדשות, שניה אל תלחיץ, היא מסתכל עלי מבעד למשקפיים, אגלי זיעה על מצחה, עוד כמה דקות של חישוב והיא ומצהירה, 21 נקודות, 21 בלבד, יש לנו עוד נקודה. שנינו מזנקים מהמיטה עם הספרון, מהר, אני צורח, מה יש בנקודה? היא מתחילה לעיין בספרון, השניות נוקפות, אין זמן, אני פוקד, מרק אבקה מכל סוג, היא אומרת, כף זו נקודה. אני מזנק לארון ושולף את המיכל של אבקת מרק העוף נותן לאהובתי כף ולי כף ושנינו לוקקים אותה עד כלות.  היום הראשון עבר.

במהלך החודש לומדים קצת לשקר, למשל פיצה קפואה עם תוספות 6 נקודות, פיצה מפיצריה 8 נקודות. אז קונים פיצה מהפיצריה שמעבר לכביש,  בחור נדיב מנהל הפיצריה, אצלו משפחתית זה ארבעה משולשים, שמים עליה מה שרוצים ומקפיאים אותה. והנה רבע פיצה מפיצריה עם תוספות בשש נקודות בלבד. בירה בפאב שבאה עם בוטנים ומאנציס מחשבים רק את הנקודות של הבירה, כי את השאר לא הזמנו. בן הזוג ניכנס ראשון למאפיה ושם לחם  מקמח לבן רגיל במדף של הלחם הקל, הבן זוג השני ניכנס ולוקח לחם מהמדף של הלחם הקל. חודש שלם חיינו כך, חודש שלם.

בסוף החודש, עצמותינו בלטו מהבגדים, לא יכולו להסתיר את הדיאטה הארורה. עיגולים שחורים בעיניים, שנינו עם זיפים, ניצבנו מול המשקל. יקירתי, אמרתי לה לפני העליה שלה למשקל, אם הורדנו למעלה מ 15 קילו אנחנו מפסיקים את הדיאטה מיד. היא מהנהנת להסכמה, אפילו שבע קילו זה כבר לא בריא, היא נושקת לצווארי. אני והיא לובשים חולצות שחורות תואמות עם הדפס של הראש של ליסה סימפסון על החזה בצד ימין. מולנו קלגס לבן החורץ דיננו לחיים או לרעב, היא מורידה את נעלי הקרוקס שמכסות את שתי רגליה המצומקות. אני עוזר לה לעלות את חמשת הסנטימטר לקלגס. היא עולה, שנינו נושמים עמוק,  הצג הדיגיטלי מתחיל לזוז, כאשר הוא מתייצב זוגתי מסתכלת עליו בתדהמה. 270 גרם? 270 גרם? זה מה שהורדתי? 270 גרם? ועוד לפני שאני מבקש ממנה לפנות אותו על מנת שאני אוכל להישקל, היא מטיחה אותו ושוברת אותו על הקיר. מה את עושה? אני מתעצבן, עוד לא הספקתי להישקל. היא לופתת את החולצה שלי מורידה את אוזני לפיה ומגרגרת, לסופר עכשיו.

שלוש דקות אח"כ אנחנו בסופר, שנינו רצים לעגלות, היא דוחפת חמישה שקלים בחריץ ומוציאה את העגלה, אני מנסה להצטרף, היא הודפת אותי ומפילה לרצפה וצועקת קח לך עגלה משלך, היא גאון. גם בשפל המדרגה עדיין היא מצליחה לחשוב בבהירות. אני מוציא גם עגלה. היא כבר דוהרת פנימה, עשר דקות, קח מה שתוכל, לא יותר מעשר דקות, והיא נבלעת לבפנים. בעשר הדקות אני לוקח את מה שאני יכול, אני לא בוחר מוצרים רק מכוון אותם לעגלה. תוך שש דקות העגלה עמוסה. תשע דקות אני אחרי חשבון, עשר דקות אנחנו באוטו.

אני דופק כמו אחוז אמוק על דלת הסבתא, כשהיא פותחת אנחנו מגישים לה את הילדות. מה קורה? היא נילחצת, אני לא יכולה עכשיו לשמור עליהן, תביאו אותן בעוד שעתיים. אנחנו דוחפים את הילדות לידיה במבט מאיים וזוגתי מוסיפה, או שאת לוקחת אותן או שאנחנו אוכלים אותן עם אורז לבן ושעועית. הסבתא בבעתה סוגרת ונועלת את הדלת כאשר היא מבינה עם מי יש לה עסק.

אנחנו מגיעים הביתה, שנינו סוחבים את השקיות הגדושות למטבח, אנחנו מתחילים לפתוח אותן. מה זה? היא מסתכלת עלי, הבאת רק קפואים? כן, אני אומר בהתלהבות, בורקס, וקבאב והמבורגר…. אידיוט! היא צוחקת עלי, למי יש זמן לחמם עכשיו. היא מוציאה קופסאות של מזון מוכן מהשקיות שלה. אני מוציא סכינים ומזלגות. מה אתה עושה? היא שואלת. את רוצה לאכול עם הידיים? אני בודק. לא! אבל אתה לא נוגע לי באוכל. אני מחייך חיוך שטני, העיניים שלי מלבינות מכאב, אני מהדק את ידי על הסכין. היא נסוגה מיד מדבריה, תצטרף, יקירי, תצטרף. שנינו פותחים את הקופסאות יחד כמו זוג מאוהב, כמו בימים הראשונים להכרותנו.  קישואים וחצילים מטוגנים ממלאים את פיותנו. מבחר בשרים ותפוחי אדמה, פטריות בתנור עם אורז, לחמים טריים ריחניים ורכים, צ'יפס, פסטלים, סלטים וגבינות הכל בערבוביה אחת לריקוד משכר של טעמים וריחות. שש דקות אחרי, שנינו חסרי אוויר מתבוננים בתיעוב על כמות המזון שעל השיש. אני לא יכולה להכניס כלום לפה, היא לוחשת. אני מאשש את דבריה בגיהוק. אני רוצה מתוק, היא משלימה את המשפט הקודם. הבאת מתוק? אני שואל. לא. היא אומרת בצער ואתה? אני חושב שניה וניזכר בגלידה הקפואה שדחפתי עם הכבד והלשון פרה לשקית. שנינו זוחלים על הרצפה עם סכינים, פותחים את המכסה ואוכלים עם הידיים את הגלידה. האצבעות קפואות דביקות ומתוקות. בשניה של אקט רומנטי, אני מוציא אגרוף מלא וניל דובדבן ותוחב אותו לפיה של אהובתי. היא מעריכה את הניסיון אבל נחנקת קצת. וכך, במשך  דקות ארוכות אנו מחסלים את קופסאת הגלידה. שנינו נשכבים על הרצפה, סכינים מוטלות לידנו, מתוך קופסאת הגלידה ההפוכה נוזל אדום ודביק הופך לכתם ביננו. זה לא אמור להיגמר ככה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דיאטת HCG  On ינואר 31, 2012 at 7:27 pm

    ואו, זהו סיפור פשוט מרגש. אני חושב שכישרון בולט. איך לתאר את הרגשות של אדם שעושה דיאטה מחמירה 🙂

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s