על שדים ותקשורת

מאז אותן מערכות בחירות סופר אקטיבית לכנסת בשנים 1977 ו-1981, נדמה כי התקשורת הישראלית מנסה להחניק את נושא העדתיות והדיכוי העדתי שקיים בישראל. מזה כמה עשורים שהתפיסה בתקשורת, בעיקר זו יוצאת גלי צה"ל, הינה כי כאשר מישהו מדבר על עדתיות, אפליה או גזענות, יש כאן ניסיון של "אכלו לי שתו לי" וכמובן הדמוניזציה המוחלטת של השיח תחת המינוח "השד העדתי".

ברור לכולם כי הגזענות פסה מן העולם, למרות ש"כולם" הם ברובם אשכנזים ממעמד ביניים גבוה, או כאלו שהצליחו להיכנס למעוז התקשורת הישראלית רק על ידי חיקוי וקבלה של אותם סממנים של הרוב.

לרוב ישנו דיסוננס קוגניטיבי בין הרמות ההצהרתית והמעשית בחברה הישראלית לבין הניסיון לבטל כל שיח שבא לפרק את מנגנוני הדיכוי והאפליה. חדשות לבקרים אנו מגלים כי מערכתית המזרחים הם עדיין הקבוצה הגדולה ביותר בישראל שנמצאת תחת דיכוי ו/או סטריאוטיפיזציה של נחות את תת-תרבות.

עולים מתימן במצבע מרבד הקסמים, 1949. האם הגזענות פסה מהעולם?

לא, התקשורת אינה השדה היחידי בה זה קורה, גם בית המשפט הישראלי נגוע בגזענות עמוקה, ואת זה הוכיחו מספר חוקרים, רק לאחרונה ד"ר יפעת ביטון במאמרה המצוין "מזרחים במשפט" ה"אין" כ"יש" — מאמר שזכה בפרס צגלה למאמר המצטיין בעברית של חברי סגל צעירים של אוניברסיטת תל אביב – שטחה את חוסר הצדק והעיוותים שקיימים במערכת המשפט הישראלית כלפי מזרחים. אולם, שתיקה! אין התייחסות לעניין מלבד הופעה בתוכנית האירוח של לונדון וקירשנבאום, בו המנחים ניסו להראות שוב את סגולותיו של ה"שד העדתי". כך, שאחד המאמרים החשובים והמוערכים בקרב הקהילה האקדמית שוב מצא את דרכו לחלוף מעולם התקשורת ללא השפעה משמעותית בתקשורת.

טיעון אחר שהפך למרכזי בתקשורת וגם בקרב שאר חברי העם הוא כי בחברה הישראלית, שהיא חברת מהגרים קלאסית נוצר מצב בו "כור ההיתוך" טשטש את כל הגוונים והעדות ואנו הפכנו למין תוצר חדש ושונה, היינו השלם החדש הפך בעצם לגדול יותר מסך מרכיביו וגם שונה ממנו.

כור היתוך או קערת סלט?

חשוב לציין כי תיאורית  "כור ההיתוך" כבר שנים נחשבת לפסה, מיושנת ולא רלוונטית בתחום חקר ההגירה, חזור ושנה חוקרים שונים הוכיחו כי תיאוריה זו אינה רלוונטית וכי בכל חברה נשארה תרבות אחת דומיננטית שהאפילה על האחרות, וכיום בתיאוריות והדימויים הם של קערת סלט, בה כל המרכיבים שומרים על ייחודם אך יחדיו יוצרים משהו חדש אך עם זאת מובחן.

עם זאת, יש צורך להתמודד עם שאלת החברה החדשה, כולם מדברים על נישואים מעורבים, ולמען הגילוי הנאות אני אחד מהם, יליד בגדד התחתן עם ילידת קישינב ולנו יש שני בנים מעורבים, אוהד ועידו. אולם, כידוע עולה השאלה כמה מאיתנו אכן עושים זאת.

ובכן מחקרים רבים מצאו כי הקבוצה שבה ההסתברות הגבוהה ביותר למימוש יחסים מסוג זה ולירידה בגזענות היא המשכילה יותר, במחקר שנערך על ידי פרופ' פרשטמן וד"ר גניזי הם מצאו כי סטודנטים ישראלים נטו להעניק יותר הלוואות לאנשים עם שם אשכנזי מאשר מזרחי או ערבי. כמו כן הם מצאו כי בשוק העבודה מעסיקים יטו לחזור יותר לאנשים עם שם אשכנזי מאשר מזרחי או ערבי גם אם קורות החיים הם זהים לחלוטין! הבה ונניח כי אין בכך מספיק על מנת להעלות את העניין בתקשורת, ונבדוק מה עוד יש לנו.

מעברת נהריה, 1952. האם המזרחים באמת נהנים מתנאים כלכליים שוויוניים?

במחקר אחר, שהתבסס על נתוני המפקד של 1995, מצאו פרופ' רובינשטיין ופרופ' ברנר מאוניברסיטת בראון שבארה"ב ממצאים מעניינים מאוד. ראשית, הם מצאו כי סך הזוגות המעורבים בישראל הוא לא יותר מ-14%, נתון זה קטן מאוד גם לשנת 1995, והוא עומד בסתירה מוחלטת למחשבה שהנה אוטוטו כולנו מעורבים.

על מנת להוכיח דיכוי ואפליה עשו החוקרים משהו מעניין, הם בדקו את השכר אך ורק בקרב במשפחות המעורבות. הם גילו, כי הכול היה זהה בקרב אותן משפחות מעורבות, השכלה, מספר ילדים ועוד. אולם, הם גם גילו כי השכר בקרב משפחות עם שם משפחה אשכנזי, היינו האב ממוצא אשכנזי הוא גבוה יותר ממשפחות עם שם משפחה מזרחי, גם אם כל התנאים בין במשפחות הם זהים לחלוטין. היינו שם המשפחה הופך לקריטי, מעסיקים ייטו לשלם יותר לגולדשטיין מאשר לבוזגלו או זובידה.

מחקר פורץ דרך מסוג זה, כמו גם מחקרה של הד"ר יפעת ביטון זוכים למעט, אם בכלל, איזושהי תשומת לב בתקשורת הישראלית. נכון, גדעון עשת פרסם את תוצאות מחקר זה בידיעות, אולם הוא היה בודד.

מצד שני ישנן כמה עיתונאיות בעיקר שלקחו על עצמן את הנושאים החברתיים השונים, בראשן עומדות גל גבאי ומרב בטיטו. מרב כמו גם גל חושפות נשאים חשובים חברתיים ממדרגה ראשונה אולם אין להן היכולת למשוך את הנושא לכלל התקשורת הארצית או לשנות לבדן את סדר היום התקשורתי.

זוהי עבודה סיזיפית, בעיקר כאשר מרבית אנשי התקשורת בישראל הם בוגרי גלי צה"ל, בעלי אוריינטציה של תקשורת מסחרית, תזזיתית וחסרת סדר יום מגובש. אולם יש עוד תקווה, הנושא הרי הוא שריר וקיים, האפליה והדיכוי הינם חלק מהחברה הישראלית, על מנת למגר אותן אנו צריכים לפקוח עינים להוציא את הראש מהחול ולמצוא את הפרקטיקות המבניות שמאפשרות את המשך קיומן של האפליה והדיכוי ולפרק אותן.

צעד ראשון ניתן למצוא בארה"ב, כמעט חצי מאה לאחר מצעדי זכויות האדם יש עדיין בעיות רבות ביחסים הבין-גזעיים בארה"ב, לאחר שנים של עבודה באמצעי תקשורת מרכזיים חושף ה"קולומביה ג'ורנליזם ריביו". הממצאים מגלים כי עיתונאים שחורים מרכזיים עוזבים על מנת לעסוק בנושאים חשובים לקהילה השחורה, וזה משום שבאמצעי התקשורת המרכזיים הם היו מוגבלים ביכולתם זו לעסוק בנושאים אלו.

אז לנו היה פעם את עיתון "הפטיש – העיתון שישבור לך את הראש" והיו בעיקר פמפלטים של הפנתרים ושאר קבוצות וארגונים מזרחים, אולם כיום בעין האינטרנט והרדיו האזורי, יש סיכוי שנתחיל לראות יותר ויותר מסרים מסוג זה בתקשורת כאלו המגובים במחקרים אקדמיים של אקדמאיים שלא חוששים לעסוק בנושא. ואולי אני רק חולם בהקיץ….

הטור פורסם לראשונה בגיליון הירחון סטטוס אוגוסט 2011