לא עוזב את האוהל עבור אף ממ"ד

כמסורת טורי האורח בבלוג, זהו טור של חברי גדי פרץ ממאהל המשפחות בבאר שבע, גדי הוא פעיל חברתי הכול רמ"ח אבריו ואיש מדהים, אתמול לאחר ההפגנה השקטה גדי כתב טור מרגש שפורסם בוי-נט, הנה הוא לעיונכם…

רצף האירועים הקשים בדרום משפיע כמובן גם על מחאת האוהלים, בעיקר בדרום. דווקא בזמנים קשים כאלו מתחדדת העובדה כי החוסן הלאומי והחוסן החברתי קשורים זה בזה בקשר בל יינתק.

למרות התחושות הקשות ולמרות החרדות, מאהל המחאה בבאר שבע עדיין עומד וימשיך לעמוד כל זמן שנידרש – אנחנו לא זזים מכאן. יושבי המאהל פונו בעקבות אזעקות למקלטים ולאזורים ממוגנים בקרבת המאהל. רבים מהם כבר בילו בחייהם לא מעט ימים ולילות באוהלים, אוהלים אחרים, בצבע חאקי ועם האות צ' מוטבעת עליהם. המשותף לשני סוגי האוהלים הוא שבשניהם ישבנו ועדיין יושבים כחלק מהמלחמה על הבית.

את המאהל בבאר שבע הקמנו לפני כמעט חודש. תושבי העיר, סטודנטים, נכים, קשישים, חד-הוריות ומי לא? אנחנו יושבים כאן יחד, מגובשים, וזועקים את זעקתנו על כך שהמדינה שכחה אותנו, הפכה אותנו לחצר האחורית של ישראל. תושבי המאהל בבאר שבע, כמו תושבי מאהלים אחרים בפריפריה, מאסו בחיים במצוקה, בחיים של מלחמת קיום כלכלית, בהזנחה הממסדית שמתבטאת בכל התחומים: חינוך, תשתיות, בריאות, רווחה. אנחנו רוצים חיים בכבוד, חיים בזכות ולא בחסד. אנחנו רוצים צדק חברתי, הכולל שוויון זכויות אזרחיות-חברתיות לצד שוויון בחובות. שוויון אמיתי ומלא, לא רק למראית עין.

במוצאי שבת השתתפתי בצעדת הלפידים בתל-אביב, בעצרת המחאה שהפכה שקטה בשל האירועים הקשים בדרום. עמדתי שם ונשאתי דברים על צדק חברתי, על שוויון, על השאיפה שלנו לעתיד יותר טוב. בדרכי לשם, התחילו לזרום הטלפונים: עוד אזעקה ועוד נפילה. ופצועים. והרוג. עם כל הכאב ולמרות הבלגן שידעתי שבוודאי מתחולל בבית, במאהל, המחשבה לעצור הכל לא חלפה במוחי אפילו לרגע. זה הרי אותו המאבק, אותה המלחמה. באר שבע מדממת בגלל אירועי טרור, אך גם בגלל מציאות בלתי נסבלת של הזנחה ממסדית – אלה הורגים אותנו מבחוץ ואלה הורגים אותנו מבפנים.

 

ברק הבטיח, ולא קיים

כחלק מקמפיין הבחירות שלו בשנת 1999, פנה אהוד ברק, בשם מפלגת העבודה לדורותיה, וביקש סליחה מתושבי הפריפריה, בעיקר המזרחיים, על שנים של הזנחה, של התעלמות ממסדית, של יד מכוונת כלפי מטה. כמעט עשור עבר מאז ואם משהו השתנה – זה רק לרעה. המצב הפך כאן, אצלנו בפריפריה, יותר ויותר קשה. מדי יום אני פוגש משפחות שהן דור שני ושלישי לעוני. בכל פעם אני עומד נדהם ושואל את עצמי כיצד ייתכן הדבר הזה? שהרי בדקתי, ועוני הוא לא מחלה גנטית, מתברר שהוא גם לא עובר בירושה.

עוני הוא מחלה חברתית שנובעת ממדיניות ממשלתית של הזנחה, של התעלמות. קחו אותי לדוגמה – אני נשוי ואב לשלושה, נכה ועובד במשרה מלאה בשכר מינימום רק כדי לשרוד, להתקיים בכבוד, לא להזדקק לחסדיו של איש. אם אני עובד במשרה מלאה וקשה לי, מה עם כל אלו שאינם יכולים לעבוד? קשישים ונכים למשל? אנחנו לא רוצים עוד סליחות מדומות, או פיוסים היסטוריים. מאסנו בזה! אנחנו רוצים תשובות, תוצאות, התייחסות ומעל לכל – אנחנו רוצים פתרונות ממוקדים ומידיים. אולי זו קלישאה, אבל אנחנו באמת דורשים צדק חברתי. למעננו ולמען הדורות הבאים.

 

לסיום, אני מבקש לפנות אל יושבי המאהל ולבקש מהם להישמע להנחיות פיקוד העורף, להיות עירניים ולנקוט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים. אנחנו מודים לעיריית באר שבע על פתיחת המקלט ליושבי המאהל ומוסרים בשם יושבי המאהל תנחומים למשפחות ההרוגים, איחולי החלמה מהירה לפצועים וכמובן מחזקים את ידי תושבי באר שבע ויישובי הדרום בימים לא פשוטים אלו. מי ייתן ונדע כולנו ימים טובים ורגועים יותר, מי ייתן וננצח במלחמה על הבית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On אוגוסט 21, 2011 at 9:12 pm

    תודה.

  • פלג לוי  On אוגוסט 22, 2011 at 1:14 pm

    קישור לווידאו של גדי בהפגנה השקטה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s