כדורגל או בית ספר לגזענות?

אפתח בכמה מילים עלי, אני יליד עירק, משפחתי היא משפחה בבלית ששורשיה הם עמוקים עד לתחילתה של יהדות עירק. לא עברנו את סיוט השוואה, אבל חברי הטוב ביותר, דור שני למשפחת ניצולי שואה שאיבד כמעט את כל משפחתו בשואה, מצהיר שאני, למרות מוצאי הגיאוגרפי, חי עם תסמינים ותסמונות קלאסיים של דור שני לניצולי שואה. ברוב עוונותיי, אני גם אוהד את קבוצת הפועל תל אביב; יש לי מנוי שנתי למשחקי קבוצת הכדורגל, אני בעל מניה בקבוצת הכדורסל של הקבוצה, ובני הצעיר, עידו הידוע בכינויו זלצר, משחק כדורגל בקבוצת האפרוחים של המועדון. עד כאן כל הגילויים הנאותים.

עם חגיגות הבר מצווה של בני החלטתי לעשות לנו מתנה, מנוי למשחקי הקבוצה הבוגרת. וכך היה, הגענו לבלומפילד מלאי תקווה, שער חמש, השער של ה"אולטרס", האוהדים המסורים ביותר של הקבוצה, היה כמו חגיגות יום העצמאות אבל באדום לבן לא לחינם נחשבים אוהדי הפועל תל אביב לאוהדים הטובים ביותר. אבל אז החלו להתגנב לאזני כמה סיסמאות שלא מצאו חן בעיני; הם, האוהדים, החלו לשיר שירים שבבסיסם עמדו המילים שואה ומכבי תל אביב היריבה השנואה של רוב האוהדים. הבטתי על בני, ולא ידעתי מה לעשות, לקלל ולצעוק אני לא מרשה לו בכלל, על אחת כמה וכמה במשחקים. אולם באותו הרגע חשתי שנשבר טאבו מסוים, איזשהו גבול נחצה והרגשתי שחייבים לצוק על כך.

הנה הם באים השדים האדומים?

חזרתי הביתה וניסיתי להבין, האם אוהדים במשחק של שתי קבוצות ארמניות היו שרים לקבוצה השנייה שיר עם קונוטציה לשואה הארמנית? או, האם באלבניה שרים במשחקי כדורגל שירים על המלחמה האחרונה עם סרביה בקוסובו? לי זה נראה לא נורמלי!

ומה עשתה התקשורת? שום דבר. או יותר נכון חגיגה! אמצעי התקשורת רק מעצימים את התופעה באמצעות הוקעה רפה, וסטריאוטיפים מכן ועד עולם, כולל הכללות מדאיגות על קהלים שלמים. השימוש במילים מוות לערבים משויך לכל אוהדי בית"ר ירושלים, ולא משנה העובדה כי חלקם הגדול אינו מצטרף לקריאות ואף מגנה אותן. הם נחשבים לשונאי ערבים, והעיתונאות וחלק מהקהל מטפחים את הזהות הזו, למה? כי בעיתונים זה תופס נפח, ובעיקר זה מוכר. האוהדים הפחות נעימים שלהם מצהירים בריש גלי כי "ישרפו את המועדון" אם יביאו שחקן ערבי לבית"ר, והעיתונאות ממהרת לפרסם את האיומים הללו בתחילת כל עונה.

חלק מאוהדי מכבי תל אביב נהמו כקופים לשחקנים שחורים שעלו על כר הדשא. בתקופה מסוימת למרות ששיחק בקבוצתם שחקן שחום עור, סיריל מקאנקי מנבחרת קמרון, הם לא הפסיקו; מעניין איך הוא הרגיש?

ושוב, מה עשתה התקשורת? ובכן היא חגגה את הנושא בשיתוף עם ההתאחדות לכדורגל. הרי זה מביא ליותר ויותר קוראים של עיתונאות הספורט; יש חדשות, וכולם מדברים על העניין. פתרון שהוחלט היה עונש לקבוצות, מהו העונש הראוי? לפי החלטת בית הדין של ההתאחדות, ובליבוי העיתונאות ודעת הקהל, משחקים ללא קהל.

שוב עמדתי נדהם. לא הבנתי מה מתרחש כאן? כיצד יכול להיות שבמדינת ישראל כולם, אבל כולם, יודעים שסוג זה של קריאות מתרחש שנים במגרשי הכדורגל בישראל וכולם, ללא יוצא מן הכלל, לא מוקיעים פומבית את המעשים? מחפשים עונשים רק כדי לצאת ידי חובה? ובכן, חברות וחברים, יש קשר בין קבוצות האוהדים לשחקנים, בין האוהדים לעיתונאים, ובין השחקנים לעיתונאים. כולם ללא יוצא מן הכלל חושבים כי לא ניתן להתגבר על העניין, ובהסכמה שבשתיקה מגנים בקול רפה את התופעה וממשיכים הלאה.

נכון זה נראה לא טוב, אולם לדעתי הנושא מתחיל במדינה; לא ניתן לצפות שילדים בני עשרה יכבדו את זכר הנספים בשואה כשמדינת ישראל לא מכבדת את ניצולי השואה החיים בקרבה כיום!

לא ניתן לצפות מקהל אוהדים שיכבד את ערביי המדינה, כשהמדינה עושה ככול שביכולתה על מנת לתקוע תריז בין היהודים לערבים במדינה.

והעיתונאות על שלל גווניה, הספורט והחדשות, עומדת ומחרישה. אני מציע לכולם במקום להגיד בושה וחרפה, פשוט התחילו לגנות ולהוקיע את המדינה ומוסדותיה על אזלת היד שלה בטיפול בניצולי שואה, בשוויון זכויות לאזרחיה הערבים ובעוד אוכלוסיות מקופחות. לאחר מכן יהיה לנו קל הרבה יותר להעביר ערכים אלו למגרש הספורט.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s