זהו שיר קינה, קינה על חברה שלא הייתה כאן מעולם, אבל היה איזשהו אתוס על קיומה, שהחזיק אותנו במשך כמה עשורים. זהו שיר קינה על דור רביעי ליוצאי מעברות, ממוצא מזרחי, שכעת מגלים שהמדינה שיקרה להם וברגע האמת נטשה אותם
הו מאמר/שיר קינה, זוהי קריאת אבל אחרונה, אני, בימים אלו, קורע קריעה על החברה הישראלית, הפוליטיקה הישראלית ובעיקר על האתוס המזויף והריקני של התמיכה ההדדית והערבות ההדדית. אני בוכה על מר גורלה של חברה שלא מבינה שעוצמתה נמדדת אך ורק לפי חוזק הקבוצות המוחלשות ביותר בה! אני יושב כאן וכותב כתב קינה, על העמדת הפנים כי בישראל קיימת חברה עם חמלה לאחר/ת, לזר/ה ולעני/יה. אני יושב ובלב שבור, בלילה קר של חודש ינואר 2012, ושואל את ראש הממשלה, שר האוצר, שר השיכון וכל "נערי האוצר" איך אתם יכולים לישון בלילה בשקט במיטות שלהם בזמן שבתל אביב מגרשים ילדים נשים וגברים חסרי בית מאוהל?!?!?!
נפל דבר בישראל 2011, החברה הישראלית, הפוליטיקאים ועוד כאלו ואחרים מצאו את עצמם באמצע גל שסחף את המדינה להתעוררות, זה היה גל שיצא ממעמד הביניים והתאים לו. התקשורת חיבקה אותו, ומובילות ומובילי הגל לא השכילו להבין את גודל השעה. במקום לדבר על הנושאים הבוערים ביותר, במקום להוביל את המדינה להפיכה שאין ממנה דרך חזרה, הם העדיפו להיות חלק מהאתוס, להראות פרצופים רכים ובמקום להתמקד בשיטה הן/ם התמקדו בפרסונלי, וזה נפל כפרי בשל לידי אותם מתחזים שמעזים לקרוא לעצמם "נציגי ציבור"!
צחוק הגורל אכזר הוא, והניצנים של ההתפוררות החלו כבר בעובדה שראש נציגי הציבור, ראש ממשלת ישראל, לא הטריח עצמו ולו פעם אחת להיפגש עם אנשי המחאה האמיתיים, אנשי מאהלי החוסר ברירה, אלו שישנים באוהלים לא בשל שכר דירה גבוה מידי אלא משום שהם וחמשת ילדיהם ננטשו על ידי המדינה שהחליטה כי דיור ציבורי דינו מוות. אותם נציגים מינו חבורה של לצים על מנת לשחק בתיאטרון האבסורד הישראלי. הם לא מינו אנשים פעילי ציבור, למרבה הצער, הם הביאו "קברנים" שהחלו בחפירת הקבר של החברה הישראלית המודרנית, הם נתנו להם שם "וועדת (קברני) טרכטנברג" ציידו אותם באתי חפירה ולעבודה. את חלק הארי של הוועדה קברו "נציגי העם" קבורת חמור בכיכר העיר, ואת שאריות הפלטה יקברו בתהליך דתי-מורבידי-תרבותי-כלכלי, שתפקידו לחסל את העניים ואת כל הלא רצויים בישראל שנקרא חוק ההסדרים!
אולם, אויה בעיה, בקינתי יש עוד פרט אחד שקשה להעלים — פרט זה נקרא, אנשים! ישנם אותם נשות, אנשי וילדי חוסר הברירה, ולהם יש שמות והם עדיין למרות יציאת מעמד הביניים מהאוהלים שם ישנם. לא, אין להם בית ללכת אליו, אין קורת גג שאותם תסתיר ולהם אין כספת בקיר. הם — 'אדוני' ראש הממשלה, ו'מר' – אל תהפכו את ישראל מקום עוין לטייקונים – שר האוצר וגם לך 'אדוני' – לי יש בית יוקרה בהר נוף ואני אטפל בכם – שר השיכון וגם אתה 'אדוני' – קחו טלפונים בזול — שר הרווחה ובעיקר לכם אותם עלומי שם נערי האוצר שמוכרים את רווחתנו בעד נזיד עדשים העיקר שתהיה לכם עבודה מכניסה יפה אחרי הפרישה מהמשרד – עוד שם. כשאתם ישנים לכם עם משפחותיכם ואהוביכם בבית חם הם נאנקים בקור תחת יריעת פלסטיק במקרה הטוב או יריעת בד במקרה הרע. הם עובדים, חלקם במשרה מאלה וחלקם אף ביותר מזה, הם כורעים תחת נטל החברה הישראלית כולה שמונחת על כתפיהם, ואתם בינתיים מסתובבים בקוקטיילים או בוועידת גלובס לעסקים ומתחככים ב"שועי עולם", והם מנסים להמשיך ולהחזיק את פניהם מול הילדים.
זהו שיר קינה, קינה על חברה שלא הייתה כאן מעולם, אבל היה איזשהו אתוס על קיומה, שהחזיק אותנו במשך כמה עשורים. זהו שיר קינה על דור רביעי לניני יוצאי מעברות, ממוצא מזרחי, שנשארו במעברות וכעת מגלים שהמדינה שיקרה להם ומכרה להם פיקציה וברגע האמת נטשה אותם. זהו שיר קינה, על יוצאי אתיופיה באו לארץ הקודש לירושלים וננטשו על ידי החברה הקולטת. אולם, שיר קינה זה מוקדש בעיקר לאותם ערלי לב, אנשים שאנחנו שמנו לנו למנהיגים והם בוזזים וחומסים אותנו.
אלו הם אנשי פורום גוש הפריפריות - ולא אחרים
אבל, כנאמר בתום כל שבעת ימי אבל וקינה קמים מתקופת הימים הרעים ומתחילים את החיים מחדש, מי ייתן ושיר קינה זה יביא אנשים להבנה כי די, תמו להם ימי קינתנו והתרפסותנו לשלטון אכזר זה, והגיעה השעה למרוד! הגיעה השעה לומר לא עוד! לא נשאיר נשים ילדים גברים וטף לחסדי החורף ללא קורת גג. כולנו יחד נגיע למאהל שכונת התקווה, ונמחה נגד הפינוי ללא פתרון של קורת גג לכל משפחה ומשפחה. מי יודע אולי מעז יצא מתוק? מכאן אני קורא לכולם, אל תשאירו את פורום גוש הפריפריות לבד במלחמתו בבעית הדיור הציבורי, אל תשאירו את ג'קי אדרי לבד במלחמתו במחירי המים. היום אני שר שיר קינה על החברה הישראלית ולא רק על המוחלשים שבה, כי היום זה אנחנו מחר זה כולם!
לזכור ולתקן לא ידוע (להאזנה לשיר הקינה לחצו כאן)
הבה נזכור ונכתוב את שקרה לנו
הבה נזכור את בית המקדש, שבשגגתנו איבדנו
חטאנו לפניך ה', חמסנו, דיברנו שקר, מרדנו בחוקיך, ה'
פגענו בזקנים, ביחידים, בחברה ובאלו שידם אינה משגת
אמרנו לעצמנו 'לא יראה ה"
אטמנו אוזנינו מזעקות הכואבים, עצמנו עינינו מסבל העניים
והם חלפו לצידנו דוממים – ואנחנו לא ראינו והמשכנו
ולכן ה' נושלנו מאדמתנו. וה' כעס. וה' רואה
הבה נזכור ונכתוב את שקרה לנו
ואל תאמרו ששוב לא יקרה לנו
כי כך את בית המקדש איבדנו
הבה נזכור ונכתוב את האסון הישן ונמנע את העתיד לבוא
הבה נזכור
ראו מה קורה בחברה
אנחות של כאב יוצאות מפי אחינו העולים
ואינן נשמעות. קיימות אך אינן נראות
שחורים אך שקופים
רק בעלי ההון אנשי השלטון התקשורת קיימים ונשמעים
זה עולם אחר, עולמם של חזקים
ואם אין לך קשר עם אנשי ההון – אין לך מה לעשות בארצך
האם זה חשוב שאתה טוב, או שרק הקשרים מועילים?!
הבה נלמד מהעבר, כי נראה שאנחנו קרבים לשם, חס ושלום
אם לא נגיד שלא יקרה שוב, אלא נזכור,
נעשה טובה ונמנע מעצמנו שמד
ה', מרדנו בחוקיך, סלח לנו אבינו שבשמיים
בתחנונים ובתפילה נקדם פניך
ומחרון אפך שוב ותפילתנו תגיע אל שעריך אנא, סלח נא
ותן לנו דרך לחזור אל חיקך
אתה רחום חנון וסולח לכל ילדיך
תרגום לעברית של שיר קינה ממסורת יהודי אתיופיה; תרגום: הרב יפת אלמו, עריכה: רבקה מרים
ביקורת - ולא בהכרח בונה 
תגובות
לפי החוק המקראי הקהילתי לכל אחד נחלה בישראל. החברה מפוררת ורק על כתפיה מוטל להתאחד. הסכמה בשתיקה ובאדישות לעוולות היא שותפות בפשעים. המדינה היא מראה פרצופנו ,השלטון מייצג את מה שמגיע לנו , החיוורון זה אנחנו. הפתרון בידינו ,שותפות קהילתית ,התארגנות כלכלית ,צריכה מבוקרת ,צניעות ,אמון.
כרגע, אנחנו עוד מבקשים פתרונות מלמעלה ,צריך לשנות נורמות מלמטה ,לדרוש מעצמך להשקיע מאמץ קטן לבחון ולשאול מה יכול להיות שונה ,אחר כך מה אני יכול לתרום ,מה אני רוצה ליזום ,האם מה שמטריד אותי יפתר במשטר ובשיטה הקיימים ,אז מה עושים ? מתחברים לשכנים ,לילדים ,לפעילים ,לעמותות ,להתארגנויות ,לוועדות. מפסיקים לאטום את הלב. לא מתוך אינטרס ולא לחפש איך לעשות מכה. התארגנות היא הזדמנות – הכל פתוח ,להיכרות ,להקשבה ,למעשה נכון. "התארגנות היא החלמה"? (ראובן אברג'יל, מורה הדרך ).
כרגיל, דמגוגיה בגרוש. אם האנשים שמצטלמים היום במאהלים למיניהם היו הולכם לעבוד היו להם בתים ורכוש והכל היה בסדר. אלא שהם עושים את מה שהמזרחים הכי טובים בו: לבכות ולדרוש מהמדינה כמה שיותר. הם חייבים להבין שהמדינה לא חייבת להם כלום והם צריכים להגיד תודה למדינה למפא"י ששלטה כאן בשנות ה-50 על כך שחילצה אותם מאסיה, לבנט ומצפון אפריקה ונתנה להם חיים נורמליים. במקום להגיד תודה ולנצל את ההזדמנויות שישראל מאפשרת להם, ללמוד, להשכיל, לעבוד ולחיות חיי עבודה ועשיה הם ממשיכים בפרזיטיות ובכיינות.