למען השם, אינני השם (ואולי רק קצת)

טורים אורחים הפכו לחלק חשוב מהבלוג, הנה אחת מהמסות המשובחות שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. הכותב, ד"ר אסף תורג'מן, חבר וקולגה, ד"ר למדע המדינה, מרצה באקדמית עמק יזרעאל ואוניברסיטת חיפה. אז פניתי אליו ביקשתי והוא נתן את רשותו לפרסם את המסה, בטומני שתהנו, ואם כן ספרו לחבורתיכן וחבריכם. הני זובידה (למען השם זה רק שם שלי…)

אז משפט הפתיחה הולך ככה: "בסה"כ שם משפחה. נוהג שבעולם, באופן לא שיוויוני ומקומם, שהאישה מאמצת את שם המשפחה של הגבר. חשבתם פעם מדוע? למה שריד פטריאכלי שכזה עדיין קיים ולמעט אי אילו בודדות, ועוד יותר בודדים, אין קריאת תיגר על בחירה זו." רוצים עוד כנסו פנימה….

למען השם, אינני השם (ואולי רק קצת) – אסף תורג'מן

בסה"כ שם משפחה. נוהג שבעולם, באופן לא שיוויוני ומקומם, שהאישה מאמצת את שם המשפחה של הגבר. חשבתם פעם מדוע? למה שריד פטריאכלי שכזה עדיין קיים ולמעט אי אילו בודדות, ועוד יותר בודדים, אין קריאת תיגר על בחירה זו.

בסה"כ שם משפחה. נוהג שבעולם, באופן לא שיוויוני ומקומם, שהאישה מאמצת את שם המשפחה של הגבר. חשבתם פעם מדוע? למה שריד פטריאכלי שכזה עדיין קיים ולמעט אי אילו בודדות, ועוד יותר בודדים, אין קריאת תיגר על בחירה זו.

אבל לא החזית הפמניסטית טורדת את מנוחתי. קוראים לי אסף תורג'מן ומזה שלוש שנים שאני וזוגתי דשים בשם משפחתי. משפחתי, כי לעת עתה, להוציא מספר חודשים בראשית דרכנו הממוסדת, זוגתי נשארה עם שם משפחתה הקודם. כשלא חשבתי מספיק, נראה היה לי די הגיוני שנאמץ, כפי שרצתה זוגתי ועדיין רוצה, שם משפחה חדש. מה נקרא: 'לעברת'. נכון, יש כאן ויתור מסוים על עבר וכמובן גם על זהות, אבל בתמורה מקבלים פתרון שיוויוני ועל הדרך גם כניסה למועדון ה'שם הישראלי', הלא אשכנזי ולא מזרחי. אבל אז חשבתי, וזה הכה בי: אני, או יותר נכון אנחנו, בורחים. מעשה פחדני הנתלה בק"נ טעמים, שרק לאחר שפורטים אותם אחד לאחד נשארים עם גזענות סדורה או סתם שנאה. בסופו של דבר המוטיבציה לשינוי השם היא לא הרצון להיות 'ישראלים', אלא פשוט לא מזרחיים. כן, זו אמירה מאוד גורפת והיא רלוונטית בעיקר לשמות משפחה מזרחיים, אבל יש לי על מה להיתלות.

            חוויותיה של זוגתי, כשחלקה עימי את השם, כשעוד חשבה שהגזענות היא נחלת העבר (ברוח המנטרה: 'זה היה פעם, מספיק עם הבכיינות'), היו בלתי נסבלות. החל מגזענות עדינה הנאמרת בחיוך, כביטוי של מודעות או בושה או שניהם גם יחד, ועד לאמירות בוטות יותר ("גב' תורג'מן – כאן זה לא המקום שלך!"). תוסיפו למרק הגזעני העכור גם את חוויותי האישיות, אותן היא מכירה מגוף ראשון ואת סיפורי על אמירות והתנהגות גזענית של אלו שנקראו המורים שלי בביה"ס היסודי, והנה לכם, או לה, סיבה לזנוח את השם. אני מאוד רוצה לדייק, אז אלו הן מילותיה וטיעונה המרכזי: "מזרחיות היא לא המאבק שלי, אני לא מזרחית, אני ישראלית, אין לי תודעה מזרחית ואני לא רוצה להיאבק בשם המזרחיות; ולו רק בגלל הסיכוי שילדנו יסבלו מאפליה כלשהי, בגלל שם משפחתם".

ובאמת לא חסרות דוגמאות מדוגמאות שונות על אפליה גזענית בחברה הישראלית, על מקומו של שם המשפחה בקביעת הציון והערכת עבודות בבית הספר. כאן המקום אך אין די ממנו כדי לפרטם, וגם די מעצבן אותי לחזור עליהם. אבל, אם נסכם את הגישה, אז היא בעצם הרצון לא רק לשרוד אלא גם ובעיקר להשתלב בחברה. הדברים הזכירו לי חלופת מכתבים אליה הגעתי בעקבות הדיסרטציה שלי, שעוסקת באופן כללי בביקורת על שיח האנטישמיות בישראל. ומה אם לא אנטישמיות, בתפקיד הד.נ.א של הזהות הישראלית, בכדי להתחבר ולקבל לגיטימציה להשמיע את הקול בשיח הציבורי שלנו.

ב1858, פרט אחד מאנשי העסקים של הקהילה היהודית בגרמניה את סיבותיו לרצונו להמיר את דתו. טיעונו המרכזי של אותו אדם מנוסח על ידו כך: "אינני חש שתפקידי הוא להקריב את עצמי. ולשם מה עלי להוריש הקרבה עצמית זו… לילדי". הוא חש ששמו היהודי אינו מאפשר לו להשתלב כראוי בקרב החברה ובקרב אלו עמם הוא נפגש לצורך עסקיו ובזמנו הפנוי.  נזכור – הדברים נכתבים בעקבות אי השוויון, האפליה והשנאה כלפי היהודים; מה שיקבל מאוחר יותר, בשלהי אותה מאה, את המונח: אנטישמיות. ואכן טיעון כבד משקל: מדוע עלי להוריש לילדי את מעמסת הקורבן? עבור מה? נציין גם שהמדובר הוא על יהודי שרחוק לא רק מהזרם האורתודוקסי אלא מכל צורה של פולחן. ועוד יותר, המרת הדת הייתה לרוב צעד אשר בעיקרו היה אזרחי, רצון להשתלב בחברה, להמיר את השם היהודי וכד', ולא דתי (אם כי כמובן תהליך ההמרה היה דתי לחלוטין).

על כך השיב לו אברהם גייגר, מאבות התנועה הרפורמית, בזו הלשון:

" אין המדובר בפגיעות אישיות, באפליה חיצונית בקטנות. מעליבה אותך ההכרה שאתה נחשב לנחות ולבלתי ראוי לכבוד אזרחי מלא, שמרחיקים אותך מחוגי האזרחים הגבוהים יותר וזאת ללא הצדקה, ובזה נגרם לך סבל המכאיב ופוגע יותר מכל מקרה אישי, אפילו מוחשי. הנך צודק… אולם האם האמצעי שאתה אוחז בו ושאתה אולי ממליץ עליו בפני המרגישים כמוך, האם זוהי התרופה הנכונה?… הנך רוצה לחסוך מילדיך את הקשיים, את העלבונות והכאב… הנך מבקש לפתוח בפניהם את דרך המלך לחיים, להסיר מכשולים מדרכם… אולם משגה הוא אם תרצה לחסוך מילדיך כל פעילות עצמאית, כל מאמץ שלהם… אין ספק שגם אתה מעריך את עיצוב האופי ואת איתנות הרוח… תסכים איתי שתכונות אלה נותנות לילדים יותר מאשר נותן חוסר הצורך לדאוג לכך שלא ייאלצו להקריב קורבנות. […]  אולם, אם האב מתכחש לאבותיו, מפני שאלה היו מדוכאים… ודי לו ששכנע את מצפונו בכך שהקל עליהם במקצת – במטותא ממך, בכך אתה רוצה לחשל את אופים ולחזק את רגש כבודם?… כלום תיצור בהם תכונות אלה… על ידי כך שתעשה מהם 'בני אדם חדשים'…? לא ולא!… נוריש להם את המאבק ואת הבטחון בנצחון שיבוא – אם רק נהיה ראויים לכך – כי הוא גם נצחון הצדק… וכלום לא מעשה נאה הוא לצאת חוצץ נגד שרידיו של משפט קדום, בלתי צודק ומעליב…?"

טוב, צריך אולי לנקות קצת את פתוס הקדמה של גייגר כדי להופכו לרלוונטי, אבל העיקר נאמר על ידו: האם כדי להשתלב בחברה שסולדת, בגלוי ועוד יותר במחשכים, באופן מתוחכם ומניפולטיבי, מזהות ערבית, אל לי לאמץ שם שיש בו אבק של מזרחיות? כדי להסיר מעל ילדי את מעקשי הקורבנות ולהופכם לאשכנזים, סליחה, לישראלים, עלי להמיר את שמי? ובכלל שאלה חשובה יותר היא כיצד המוכים הפכו למכים, איך קרה שקורבנות הגזענות הפכו לגזענים בעצמם. אבל זה כבר דיון אחר.

מונחת לפתחינו בעיה כפולה. שהרי פעולת המרת השם נועדה להקל על כניסתנו לחברה שיש בה ביטויים של גזענות שבגינם אנחנו ממירים את השם. בעצם אנחנו פועלים בכדי להיות חלק מקולקטיב שהמסד שלו בהקשר הנוכחי, הוא גזענות. אנחנו מבצעים פעולה אקטיבית, שינוי שם, ובמובן זה יש לפעולה אחריות גדולה יותר. ננסח את זה באופן בוטה: אני בוחר להמיר את השם משמע אני בוחר, באופן מודע, לקחת חלק פעיל במעשה הגזענות.

בשנים האחרונות אני מלמד קורס בשם סיפורים פוליטיים. בחוקיות מעניינת, בשונה מסיפורים אחרים שנידונו במהלך הקורס, כשדנו בנושא הגזענות בישראל, הוצף השיעור בסיפוריים אישיים של סטודנטים על מקומו של השם המזרחי בישראל ועל המוטיבציה לשנותו. בדרך כלל אני משתדל לקשור את הסיפורים למצע תיאורטי שנכתב בנושא. את עיקרו, בחלוקה גסה, ניתן לחלק לשתי גישות. האחת,  גישת ה'מודה במקצת', מדגישה כי הסלידה מהשם המזרחי, ומתוך כך הרצון לעברת אותו, היא פועל יוצא של הסכסוך היהודי ערבי. למזרחיות, כלומר לערביות, יש יחסי ציבור רעים בשיח היהודי-ישראלי שלא נובעים בעיקרם מגזענות פרופר, אלא הם תגובה מובנת ושולית, שצריך אמנם לשרש אותה, של המלחמה והמאבק בין יהודים וערבים. מכאן, ששם ערבי מעורר חשש ופחד, ולדעתי בעיקר גם סוג של זהות עם ה'אויב'.

אני נוטה שלא לאמץ את הגישה המתחסדת הזו ממספר טעמים. אפרט אחד. חישבו על כך, האם השמות מילר ורוזנברג מעלים בכם איזושהי סלידה או פחד? כנראה שלא. זאת למרות היותם שמות של ארכי-פושעים שיש לזיכרון היהודי חשבון ארוך עימו. ובכל זאת, השמות די נפוצים בישראל. מילר הוא שם משפחתו של מפקד הגסטאפו, ואלפרד רוזנברג היה אחד משריה החשובים של גרמניה הנאצית ומאדריכלי תורת הגזע שלה. אולי אלו דמויות מהעבר, אך בישראל העבר הזה, כמה חבל, עדיין לא היסטוריה; הוא זמן ההווה, שלא לומר הדת העיקרית, על סמליה ופולחניה, של הישראליות.

הגישה השנייה לדעתי מדויקת יותר. מדינת ישראל הוקמה כבית ליהודי אירופה. המזרחיים, כפי שכבר הראו מחקרים בנושא, הם תאונה, אילוץ לא נעים עד מפחיד המאיים על צביונה של המדינה הציונית כמדינה בעלת מטען תרבותי-מערבי. השיח המזרחי מסמל חלופה תרבותית לכינונה של רב-תרבותיות אמיתית ולא מדומה, כדוגמת מצג השווא של 'כור היתוך' או ה'ישראליות'. ביטוי לכך ניתן לראות בדבריו של משה שרת בפנייתו לשר החוץ הסובייטי, אנדריי וישינסקי, בדצמבר 1948, סמוך להקמת המדינה היהודית. משה שרת מנסה לשכנע את וישינסקי בהכרח הציוני להגירתם של יהודי ברה"מ תוך התייחסות ליהודי צפון אפריקה: "ישנם ארצות, וכאן אני מדבר על ארצות של צפון אפריקה, שהיהודים שלהם לא  צריכים להגר. זאת לא שאלה של מספר האנשים, אלא איכותם. הדאגה שלנו במדינה הזאת היא להיות חלוצים, ואנחנו זקוקים לאנשים עם יכולת להסתגל… אנחנו לא יכולים לסמוך על היהודים של מרוקו שהם יבנו את המדינה בעצמם, מכיוון שהם לא מוסמכים לעשות את זה… אנחנו צריכים אנשים היכולים לעמוד בפני קשיים כלשהם ויש להם כח סבל. אתה יודע כשזה נוגע לבניית המדינה בהווה, היהודים ממזרח אירופה הם מלח הארץ…" (שגב, 2008: 183). אם כן, כדי לברוח מזהותם של אלו ש'לא צריכים להגר', המרת השם היא אולי הפעולה הראשונה בסדרת הפעולות שבסופם נהפוך ל'מלח הארץ'.

זו גזענות תרבותית, מתוחכמת יותר אשר, כמו שניתן לראות באסופת המאמרים החשובה 'גזענות בישראל', בעריכתם של יוסי יונה ויהודה שנהב, נתפסת כשונה מאחותה, הגזענות הקלאסית, אך פגיעתה חמורה לא פחות ואולי אף יותר (שהרי היא לא נתפסת במרחב הציבורי כגזענות).

לסיכום הדברים חשוב לי להדגיש שעמדתי היא פוליטית ולא מהותנית. בצד הביקורת, החשש שלי הוא מהפיכת השם כלומר הזהות, למהות אשר כמו חור שחור שואבת לתוכה את הכל. גישה שכזו יכולה בקלות להפוך למדכאת ומפלה. השם הוא לא קדוש. עבורי הוא בעיקר פלטפורמה למאבק פוליטי על הרצון לחיות כאן, לחיות בחברה רב-תרבותית שמכירה ומכבדת את פרטיה.