ילדים חורגים לכוחות הבטחון – מסקנות מן המחבוש

ג'וליאן פדר, כבר כתב טור אורח בבלוג, והיום הוא שב אלינו עם חוויות מהקלבוש….לא שאני מסכים לכל מילה שכתובה, אבל חשוב להעלות חומרים מחוצרים לבלוג….

מחבוש (ז') [makhbosh] –

1 .  כליאה, החזקה בבית-סוהר, מעצר.

2. עונש של שלילת חירות התנועה והחזקה במשמר, המוטל במסגרת צבאית והנחשב כפחות חמור מכליאה בבית סוהר: "מחבוש יבוצע במחנה מעצר או בחדר משמר, או מקצתו במחנה מעצר ומקצתו בחדר משמר." (סעיף 496 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955)

3. מכשול, מעצור, קושי.

הרדיו הפתוח בטויוטה הצה"לית מכוון על "רגעי קסם", ואלויס פרסלי, או דמוי אלויס פרסלי לכל הפחות, מחלל בו איזה שונסון צרפתי במבטא אמריקאי מחריד. מאיר, סוג של ארכי-קת"ח נדמה לי, בעל דרגות סא"ל דהויות נידב את עצמו ואת רכבו הצמוד על מנת לכתוש עמנו את בסיסי עמק יזרעאל במצוד אחר רופא. עמנו זה איתי ועם בת אל, קצינת הקישור שלי.

אנחנו נורא ממהרים, כך מסתבר. השעה כבר 15:00, ועד תום יום העבודה הצהלי ב-16:30 (זמנים זה קודש וגו'), צריך עוד איכשהו להספיק לכלוא אותי בתוך תא. הפרוטוקול הצבאי הנוקשה מחייב שקצין רפואה יוודא לפני כן שאני לא מועמד להפוך לעוד סעיף בסטטיקה הצבאית של מוות בעקבות אי מילוי הפרוטוקול. חשש שהוא – כפי שאני עתיד ללמוד – פחות מופרך ממה שנדמה, אבל לזה בהמשך.

לי בתור חובש קרבי, או דמוי חובש קרבי לכל הפחות, כל העניין הזה נראה מאוד תמוה. איך יכול להיות כל כך קשה למצוא רופא אחד לרפואה בכל הצבא הזה כדי שיחתום כבר על איזה צעטאלע שיאפשר לעבדכם הנאמן להתחיל ולשרת את המולדת מאחורי סורג ובריח כפי שיש לצפות מאזרח שומר חוק. כשאני הייתי חובש בסדיר לפני עשר שנים, לא ידענו להיכן למלט את נפשנו מרוב רופאים שהדבר היחיד שהם עשו זה לחתום על צעטאלאך מהסוג הזה בדיוק.

באחד הבסיסים נתקלנו במחלקת הרפואה של גדוד חרב שהתכונן ליציאה לאימון. מרחוק ראיתי את הקולגות הצבאיים הצעירים שלי מעמיסים ציוד על אמבולנס התאג"ד והיה נראה שהם בצוות מלא. "אפשר שניה לגנוב את הרופא שלכם?" שאלה קצינת הקישור מתוך הרכב החולף. "אין לנו רופא. פרמדיק מספיק." הייתה התשובה שנשמעה משום מה קצת מתנשאת ומצטדקת. אוי, בסדיר זה היה החלום שלי ושל החברים שלי: תאג"ד בלי רופא זה הדבר הכי קרוב לאנרכו-סינדיקט שצהל יודע לייצר.

"תגיד, מאיר, לא אמור להיות רופא בכל יחידה צבאית או משהו?". אם אני אפתה אותו לשיחה, אולי הוא יסכים להנמיך את הרדיו. יש לי מזל, מאיר משתיק את אלויס ומחייך אלי דרך המראה האחורית. "זה היה פעם", הוא מסביר. "זה יקר מדי וחוץ מזה הצבא הגיע למסקנה שרופאים מייצרים חיילים בגימ"לים". fair enough. עוד לפני שאני מצליח לחשוב על אסטרטגיה שבה אני הופך את השיחה הזאת להרצאה שלי על רעות הניאו-ליברליזם, מאיר מספיק להקדים אותי ומוסיף, ש"אם הם היו יכולים הם היו מביאים רופאי קבלן מהודו". נותר רק לקוות שההם שלו וההם שלי זה אותו ההם.

חזרנו לבסיס. בת אל הכינה לי קפה ובקשה ממני להמתין. היא נורא התנצלה על העיכוב אבל בישרה לי בסיפוק שלבסוף תושייתו של החייל הקטן נצחה את עקשנות הבירוקרטיה הצבאית. קצין הרפואה החטיבתי של האגד בכבודו ובעצמו נמצא בדרכו אלינו מרמת הגולן הרחוקה – רק בשבילי ובשביל הצעטאלאך.

הזמנה לגרדום! אמרתי בליבי כשלקחתי מקצינת הקישור החביבה את כוס הקפה. כבר שעתיים שאני מנסה להבין איזה רומן רוסי אני מזכיר לעצמי, הסבלנות משתלמת.

תם ונשלם. בידי טופס 102 המוכר והטוב שמאשר בכחול מקושקש על גבי לבן מלוכלך שאני כשיר למעצר. תחושת ההקלה שהתפשטה במשרד איכשהו נדבקה גם בי. לא באמת האמנתי שהעליבות הצהלית הנוגעת ללב תנצח את עצמה בתפארת כזו שתשגר אותי חזרה אל סמטאות דרום תל אביב הדביקות והאהובות – אז למה לא לחלוק את החדווה התמימה והכנה לגבי המשימה שהושלמה בהצלחה.

מיקי, מפקדי היקר וקצין שיפוט לעת מצוא, אם יוצא לך להיתקל בשורות אלה, אנא ממך, על תיעלב ממני. אין לי עניין בלפגוע בך או בשמך הטוב. Having said that, עלי לחלוק עם שאר הקוראים כמה עובדות אודות מיקי.

מיקי, איך אומר זאת, הוא לא המזלג הכי מבריק במגירת הסכו"ם הצהלית. אני לא באמת מחזיק את זה נגדו, הרי צהל לא נוהג להבריק את הסכו"ם במטבחים שלו. לפחות במקרה  של מפקדי היקר מדובר באדם טוב לב בעל כוונות טובות באמת.

מיקי רצה למלא את תפקידו כמג"ד תוך כדי שהוא יוצא איתי הכי בסדר שאפשר, ומבחינתי הוא אכן עשה כמיטב יכולתו המוגבלת מעצם תפקידו. בטופס התלונה הוא ציין במפורש שעונש המעצר ירצה במחבוש ולא בבתי הכלא 4 או 6 הידועים לשמצה.

כשזה נוגע לחיילים סדירים, מאסר במחבוש הוא מגביל בערך להעמדה בפינה. סוג של דרך לסתום לך את הפה בהליך מהיר בלי להידרש להתכתבות מעיקה עם הורים ויועצת השכבה. מן מאסר שנחשב  לא רשמי, וכתוצאה מכך לפחות חמור, מכיוון שהבירוקרטיה לא נדרשת לרשום אותו בשום מקום.

על כל פנים, זהו מעשה מאוד לא שגרתי כשמדובר בחיילי מילואים, שלמעשה מוקצה להם ענף משלהם בבתי הכלא שמשמים את מערך השיפוט הצבאי, ומסיבות טובות.

מחבוש, כך מסתבר, משלב באופן מושלם את הצורה של גן חיות עם התוכן של גן ילדים. תדמיינו כלוב ענק בעל שטח של כ-10 על 7 וגובה של כ-5 מטרים. בתוך אותו כלוב ניצבים שלושה תאים מדכאים מבטון חשוף עם דלתות ברזל בעלות אשנב הכלא המסורתי. מתבונן אקראי היה מצפה למצוא בתוך אותם תאים דמויות בצלמו של חניבעל לקטר או דוקטור מנגלה לכל הפחות, ולא ערב רב שובב ועליז של ילדים מבולבלים, שרובם הצליחו בגיל מוקדם מדי להימלט מציפורניה של מערכת החינוך הישראלית.

ובכן, מיקי בא לברך ויצא מקלל. אין דבר, עדיף להיות קורבן של כוונות טובות שכשלו, מאשר של נבזיות מוצלחת.

אחרי הכול, אני שמח שהגעתי למקום הזה. ניצלתי את ההזדמנות לסגור מעגל עם גרסה מרוככת של האבסורד הצהלי ממנו סבלתי כל כך כלוחם ביחידת התותחנים בה שירתתי. מעבר לזה, זכיתי להיתקל בתופעה שהיא כנראה ידועה מאוד לכולנו, אך מודחקת עוד יותר בשיח הציבורי.

כמות האסירים, הכלואים והחבושים שצה"ל מייצר מדי יום היא פשוט אסטרונומית. מתוך התא החשוך תדיר נדמה היה לי שבכל רגע נתון לפחות מחציתו של צבא ההגנה נמצא מאחורי סורג ובריח. עבירת המשמעת מספר אחד שבגינה חיילים זוכים לבקר במתקן המעצר היא נפקדות. ימי היעדרות שמנוצלים במרבית המקרים כדי לעבוד כשותפי כלים, מלצרים ונציגי שירות לקוחות. כמעט ללא יוצא מן הכלל מדובר בחיילים שמשרתים בצבא כבדרך אגב, תוך שהם מנסים באופן נואש לפרנס את עצמם ואת בני ביתם.

לא שאין לצה"ל מדיניות רווחה. אותם בנים למשפחות חד הוריות, שבמרבית המקרים עזבו את בית האם בגיל התיכון, זוכים על פי רוב למה שמכונה ת"ש 7, שמזכה אותם בשירות דמוי גבינה שוויצרית שלתוכה ניתן לדחוף בדוחק משמרות בשוק העבודה הפרטי, ולהשתתף בניפוח התל"ג תוך כדי השירות הנאמן למולדת.

הזן השני של חיילים שסביר לפגוש במחבוש הם המתאבדים למיניהם. להתאבד זו עבירה חמורה מאוד בצה"ל, ולעיתים נדמה שיש קצינים שהיו מטילים על ניסיון התאבדות עונש מוות לו ידם הייתה משגת.

זו הפעם השנייה בתוך שנה, שאני מגיע למילואים ומישהו מנסה להתאבד. בפעם הקודמת הוא הצליח. בחור קצת יותר צעיר ממני, סטודנט ועובד שמעולם לא בלט לעינו של איש לפני כן נמצא ירוי, כחצי מטר ליד המוח שלו, איי שם בדיונות של שיבתה. הפעם התמזל מזלי ובן התא שלי שניסה לחתוך את הורידים באמצעות נורת פלורוסנט שבורה, כשל באופרציה. התנדבתי לנקות אחריו רק על מנת שתוותר לי הזכות להשאיר כתם דם אחד על הדלת – למען יראו ויראו. לא רוצה להיות צ'ילבה, אבל יש לי תחושה עמומה שכזו שאם יפתחו את תיקי "פלטות הכדור" בצבא ההגנה התמונה תהיה קודרת אף יותר.

אז צה"ל הוא צבא, וככזה הוא מפעיל את כל כובד משקלו על מנת לוודא שכולם ילכו עם כובע ושכפתורו ונצרתו של איש לא יהיו פתוחים ללא סיבה. רות עד כאן, כפי שאומרים אצלנו. אבל המספרים רבותיי, המספרים.

כשחצי צבא מנסה באופן קבוע לירות לעצמו בראש, והחצי השני מבלה את שירותו בתוך תא בטון ללא חלון, כשגוש צואה מאובן סותם את האסלה החשופה באין מפריע, נשאלת השאלה אם המשמעת הרופפת של חיילי צהל היא באמת משהו שניתן להאשים בו את הפרט, ולא – חלילה – את המערכת בעלת חדוות הכליאה המפותחת.

אנחנו דור של מפונקים, יקפוץ ויומר עכשיו יפה הבלורית והתואר התורן. ובכן, זאת סוג של רטוריקה שפר הגדרה רואה בצבא מטרה ולא אמצעי. גישה שלי אישית קשה להתמודד איתה, אין לי את הפונקציה הזאת שמאפשרת לאדם לנהל שיחות על מפתנו של האבסורד, לכן נשאיר את יפי הבלורית והתואר בצד לרגע.

אז איזה דור אנחנו? בפרפרזה (אני אוהב פרפרזות), אנחנו מגש הפלסטיק החד פעמי של חברת קייטרינג ושמה ישראל. אנחנו מנגבי השולחנות ומבריקי הכוסות שכף רגלם לא תדרוך בטרקלין עצמו לעולם, אנחנו המתים של מלחמות עתידות לבוא. אנחנו, כך מסתבר, מועמדים להתאבדות מוצדקת.

אף על פי שזה מפתה מאוד, את הצבא עצמו קשה להאשים כאן במשהו, הרי הוא צבא ולא גוף טיפולי. כשמדובר בכוחות הפוליטיים והכלכליים שמפעילים אותו לעומת זאת, מתעוררות כמה שאלות קשות.

הייתי יכול להיכנס כאן להתבוננות אנתרופולוגית ולהציג את התפלגות האוכלוסין השונה בציבור הכלואים וציבור המד"כים (בצבא אין סוהרים, יש מד"כים – מדריכי כליאה). יהיה מעניין לגלות מי שפך די.די.טי על סבתא של מי, ומי שלח את מי למדבר לפני חמישים שנה, אבל בנינו, זה יהיה דיון שסופו כל כך ברור מראש, ושגם ככה לא מוביל לשום מקום. יש כאן עניין הרבה יותר מהותי ומערכתי שממנו הדיון העדתי/מגזרי הוא בסה"כ עוד נגזרת עצובה.

מי זו המדינה הזאת, שמחד כל כך צריכה את אזרחיה עד שהיא מסרבת לשחרר מציפורניה אפילו את המתאבדים הסדרתיים, ומאידך מרשה לעצמה להעמיס אותם על שופל ולשפוך אותם בסיטונאות בבתי מאסר בקור המקפיא, ללא חימום ובמחסור חמור של סמיכות סקביאס ושקי שינה – משל מדובר היה בעדת פושעים שלא שווה להשקיע בה אפילו את תקציב הביצה הקשה והקוטג'. מי זו המדינה הזו? תגידו לי אתם.

"אנחנו 13 מתוך ה-15 אוגדות שיש בצה"ל", אמר לי מיקי לפני המשפט. אנחנו זה אותו 1.5% שעושה את החודש מילואים שלו בשנה. "אתה מבין מה זה? זה כלום. כל הצבא הזה, זה אנחנו". במילים אלה מיקי הסביר לי למה המעשה שלי – לסרב להופיע לקו האחרון – הוא כל כך חמור. "יש דברים שלא משחקים איתם".

ובכן, מיקי; מי זו המדינה הזאת שמרשה לעצמה לקחת אזרחים שהיא כביכול כל כך תלויה בהם, להעביר אותם הליך שמעז לקרוא עצמו משפטי – בו השופט, התובע והסנגור הם אותו איש מילואים מצוי -, לזרוק אותם לאחר שימוע של 15 דק' לתא מטונף שלא היה מבזה את השבי הסורי, ולאלץ אדם בוגר לקרוא לילדה בת 23 המפקדת (אל דאגה, זה לא קרה בסוף). אם המדינה הזאת מתייחסת ככה לאנשים שהיא זקוקה להם, אני לא רוצה לדעת מה היא מרשה לעצמה לעשות לאנשים שהיא מוצאת עצמה תלויה בהם משמעותית פחות.

על אף ה"דפוק" הידוע לשמצה, טובי בנינו ישתחררו ביום מן הימים משורות כוחות הביטחון. רובו הגדול לא ישמע מהדוד סמי יותר בחיים. הלוואי והייתי יכול לומר שבזה נגמרו הבעיות. לפי הסטטיסטיקה העצובה, מחציתו ירוויח במרבית חייו משכורת מינימום, מעטי מעטים בלבד יזכו לגרד את המשכורת הממוצעת במשק מלמטה. אלה לא נתונים של אסירים משוחררים. אלה הנתונים שנכונים לאוכלוסייה הכללית. אז אני שואל אתכם; איזו מדינה זו שבה 75% מהשכירים מרוויחים מתחת למשכורת הממוצעת? איזו מדינה זו, ומעין באה לה עזות המצח לחשוב שמצב כזה פשוט ימשך לנצח מבלי שביום מן הימים נפקפק בסמכותם של הסוהרים עצמם?

ברוך פודה שבויים ומתיר אסורים.

ברוך הוא בחור עם מזדה לנטיס כסופה שאסף אותי ממחנה העמקים והוריד אותי בת.מ. יקנעם. ביני ולבין עצמי אני תוהה מה מעמדו: האם הוא אזרח לתפארת שאוסף חיילי מילואים על אזרחי, או בוגד שמכניס משתמטים לאוטו שלו? הרדיו מפסיק לשיר והתחיל לדבר. גלי צה"ל ברקע, ומישהו אומר משהו על כבוד השופט ג'ובראן ושפתיו החתומות. אחח, ג'ובראן יא ג'ובראן. אתה לא היחיד שלא בא לו לשיר את התקווה. לפני חצי שנה היה מקרה דומה עם החבר חנין ושתיקתו הרועמת, וסלים טועמה אפילו זכה לחוק על שמו בגלל העניין. זה ערבי וזה קומוניסט, אני יודע. גם ברוך יודע, נראה לי שבגלל זה הוא מחייך בזמן שהכתב מונה את היסטוריית השפתיים החתומות. "אני מכיר עוד כמה אנשים שלא בא להם לשיר את התקווה", נפלט לי על אוטומט. החיוך של ברוך הופך לצחוק משחורר. "גם אני חביבי, גם אני."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: