מזרחי טוב, מזרחי רע

מנהיגי המחאה של הקיץ ביקשו לקדם אינטרסים מסוימים, ולא אפשרו שותפות מלאה למזרחים ולאנשי/נשות פריפריה. בתגובה, היו מי שהמשיכו לשתף פעולה והיו מי שהצביעו על הדיכוי ומחו נגדו. הני זובידה משיב לשרון שחף ונזכר בימים אחרים….

בשנות השישים פרחו להן בארצות הברית התנועה לזכויות האזרח, התנועה הפמיניסטית וגם התנועה ההומו-לסבית. באותן שנים, ממש כמו היום, הקבוצה ההגמונית הורכבה מגברים, לבנים, פרוטסטנטים ממעמד הביניים ומעלה. עם קום התנועות הרבות לשוויון אזרחי וחברתי, ניצבה מול הפלגים השונים דילמה: האם עליהם לשתף פעולה למען המטרה הכללית או לחלופין: האם עליהן להישאר נפרדות על מנת לקדם את האינטרסים הצרים של כל קבוצה. ההחלטה הראשונית הייתה, כמובן, לנסות ולשתף פעולה על מנת לקדם את האינטרס המשותף הרחב ביותר שיש לכל הקבוצות והוא שוויון אזרחי וחוקי.

מפגינים בסטוונוול

ב-"After Stonewall", אחד הסרטים התיעודיים הטובים ביותר שנעשו על אותה תקופה' מתעדים יוצרי הסרט את הפגישות הראשונות שנערכו בין הקבוצות המחאה הלסביות וההומואים. אחת הנשים מתארת את המצב (בתרגום חופשי) "…הגענו לפגישה, על הכיסאות בחדר ישבו רק גברים שהכרנו מקבוצות פעולה קודמות, הם אפילו לא קמו כשנכנסנו ולא הציעו לנו לשבת… הם ברכו אותנו לשלום, ואז אחד מהם אמר, למעלה יש מים קפה ועוגיות אולי תעלו ותכינו לכולנו קפה? ואנו, מבלי משים, פשוט עלינו למעלה להכין את הקפה. ואז הבטנו אחת בשנייה, והפרצוף חסר האונים התחלף לו באחת לזעם, לקחנו את העוגיות והעוגות והתחלנו לזרוק אותן למטה על הגברים וגם כל המים נשפכו עם הקפה והסוכר, עמדנו שם התחלנו לצעוק "צאו מכאן!" זו הייתה הפגישה הראשונה והאחרונה שלנו לתקופה מאוד ארוכה…"

הסרט מתאר ניסיון לשיתוף פעולה עם קבוצה על מנת לקדם אינטרסים משותפים אולם חלק מקבוצה זו, למרות היותו קבוצה מודרת, יחסית — בל נשכח כי מדובר בגברים לבנים — משתמש באותם פרקטיקות מיזוגניות אנטי-פמיניסטיות. כמובן שכעת עולה השאלה, מה עושים? האם יש לשתף פעולה עם גוף למען מטרה מאוחדת ועדיין לסבול מעול הדיכוי, ההדרה וההשפלה שכרוכים בשיתוף פעולה זה? ובכן, ההחלטה של הפמיניסטיות הייתה לא לשתף פעולה! הן החלו בעבודה פנימית של הקבוצה, באמצעות חיזוק מודעות, ועבדו עם קבוצות מודרות ומדוכאות אחרות על מנת לגבש כוח מהותי למלחמה בגזענות ובשנאה. לא לחינם, מבחינה היסטורית נחשבת קבוצת הנשים הפמיניסטיות-לסביות לאחת הקבוצות המשמעותיות של הקרב לשוויון זכויות. ללא עזרתן לא הייתה מחאתו של ד"ר מרטין לותר קינג מצליחה להתרומם ולהפוך לתנועת ההמונים שאנו מכירים כיום.

מה לנו ולעניין זה? ובכן, במאמרה "אילו נולדתי מזרחית" מבקשת שרון שחף מנסה את המצב האבסורדי הזה. היא מלינה כי המזרחים אינם מוכנים ללכת בתלם! הם מתנגדים רחמנא ליצלן לניסיונות לייצר מטה מאבק אחיד בין כל הפלגים. לטענתה, הפעילים רוצים להילחם יחדיו ואילו יש את "הפירומנים המזרחיסטים אשר מנפנפים בדגל העדתית גם אם זאת אינה קיימת". די במשפט זה לבסס את דעותיה החשוכות של שחף כנגד כל פעולה למודעות מזרחית. אמנם הייתה תנועת מחאה בקיץ האחרון, אכן היה ניסיון לגייס אנשי שכונות ומזרחים, אולם לא למען הכללתם בין קבוצות ההנהגה, המטרה הייתה לאסוף מסה על מנת לתת משנה תוקף לדרישות "ראשי המחאה". כמו כן, הירידה לפרקטיקות המפא"יניקיות של ההפרד ומשול בין "מזרחים טובים" ל"מזרחים רעים" לא מוסיפה אמינות לדמעות התנין של הכותבת.

יש לציין כי המציאות הייתה שונה מהמתואר, שכן בימי המחאה לא הוגש עלה של זית ופתח לשותפות מלאה למזרחים ואנשי הפריפריה. במציאות, "מנהיגי המחאה" היו ממש כמו בסיפור על הגברים בסרט, הם ערכו ישיבות משלהם, החליטו החלטות משלהם, וניסו לקיים מאבק שהם מנווטים על מנת לקדם אינטרסים שהם רואים לנכון. אכן, עולה שאלה קריטית, מה עושים? האם על הפעילים המזרחים המודעים לשתף פעולה עם פרקטיקות אלו? האם עלינו לשתוק נוכח הדיכוי והאפליה? ובכן, חלק החליטו, כי ישנו דג גדול מזה, כלומר אותם פוליטיקאים, גברים אשכנזים, שיושבים להם וממשיכים לעשות במדינה כבשלהם, אולם החלק האחר קיבל החלטה שדרשה יותר אומץ, אך מקורה נטוע אי שם בשנות השישים של מחאת זכויות האזרח, הם החליטו: די! לא עוד. איננו מוכנים לשמש תפאורה משנית לקבוצת כוח שמנסה להמשיך ולייצר את אותו שיח רק תחת כסות אחרת. רוצים יחד? אין שום בעיה, אבל רק באופן שוויוני.

אבל למרבה הצער זה לא קרה, אנשים החליטו כי הם יודעים טוב יותר לנווט את המחאה וניסו לעשות בה כבשלהם, ללא שותפות ועם יחס פטרנליסטי כלפי האחרים. היחס היה מתנשא, יחס של עזרה ולא של שותפות. הדבר דומה לפעילה פמיניסטית שלא תסכיםלשתף גברים לבנים במאבקה, לא בשל רצון לשלוט או להתבדל אלא משום שאותו גבר ייצג את אותו עולם ישן ומיזוגני שבו היא נאלצה לחיות כבת חסות נשלטת, וללא זכויות.

כמובן שניתן למסגר את השיח במונחים של מעמד, ואמנם יש אויב משותף שחשוב יותר להתייצב מולו, אך אם היינו מסכימים לזאת במהלך ההיסטוריה הרי שנשים לא היו יוצאות מהמטבח, שחורים לא היו יוצאים מהעבדות ולשוויון אזרחי וכנראה שגם מזרחים לעולם יהיו בסולם החברתי כמה שלבים מתחת להגמוניה. עוצמה יכולה לבוא אך ורק ממקום של שוויון וקבלה בין הפלגים השונים, מעמד הוא נושא חשוב אך לא היחיד, בקרבו מתחבאים עוד גוונים רבים כמוצא אתני, מגדר ואפילו לאומיות – וכשתנאים אלו יתקיימו, בטוחני כי כל הפלגים ימצאו את עצמם יחדיו, אולם לאור דעות שונות שעולות לאוויר נראה כי עוד חזון למועד.

לאחר הכתיבה הגיעו אלי עוד טור של אורי משגב וכתבה מדהימה של אוה אילוז בעניין…לעיונכן/ם…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עזי נגר  On אפריל 8, 2012 at 8:54 pm

    ישנם שתי רמות של התיחסות מחאה האחת תיאורטית והשניה פרגמטית ,הניתוחים התיאורטיים מהווים בסיס רעיוני להבנת תהליכים אבל על הפרטמטיות יש לעבוד על מנת ליצור מסה קריטית לשינוי כל אימת שהפריפריה איננה מוכנה ולא יכולה להגיע לרמת תודעה עצמית של מצבה היא תמשיך לפעול באופן הנוגד את האינטרסים שלה ואני אינני רואה עבודה אינטלקטואלית רעיונית לשינוי דפוסי חשיבה ופעולה שיכולים להניב פירות עתידיים ,אז כל עוד שמאהלי הפריפרייה חסרי תודעה רעיונית אידאולוגית לא יעזרו כל הניתוחים הפסוודו פילוסופיים ,העבודה היא רבה וארוכה וממושכת ואין מנהיג מוביל לכך ההצעה לחבר את האירגונים הרלוונטיים כמו הקשת המיזרכית ולהוריד את "התורה" לאנשים בשטח
    עד אז הביקורת לא רק שאינה לא בונה היא ביקורת סתמית
    עזי נגר פעיל חברתי ופוליטי ירושלים

  • מוני יקים האנטיציוני  On אפריל 18, 2012 at 7:12 pm

    מכיוון שהאשכנזים של העוקץ חסמו את יכולתי להגיב שם אז אני פה.
    ההבדל בין מאבק השחורים בארה"ב לבין המאבק הספרדומזרחי במדינה הציונית הוא מצטיין בשני דברים המייחדים אותנו. האחד הוא שהשחורים בארה"ב הם מיעוט נירדף שנאבק בצדק
    להשגת אותו שיוויון זכויות מיוחל כדי שיוכלו להשתלב באוכלוסיית הרוב הלבנה כשווים בין שווים.
    לא כך הוא המצב במדינה הציונית שכן גם אם הספרדומזרחים אנו קורבנות של אפליה גיזעית ,מתוכננת אז אנחנו לא מיעוט שצריך להאבק על זכויות שיוויוניות אלא מאבק לתודעה לאומית ניפרדת שכן אין שום סיכוי שהמיעוט האשכנזי יעניק אי פעם זכויות שיוויוניות שיערערו אוטמטית
    את ההגמוניה השילטונית שלו.
    האספקט השני המבדיל בין המצב במדינה הציונית לבין המצב בארה"ב הוא אספקט קיומי
    שכן ההנהגה הפוליטית האשכנזית הציגה עצמה ללא עוררין כהנהגה מסוכנת המוליכה את המצב
    למציאות של עימות קיומי עם המרחב הערבי העודף כמותית. מציאות המשכית שכזו סופה לגרום
    נזק בילתי הפיך לעם היהודי הספרדומזרחי ומלחמות קיומיות שסופן המוחלט יהיה ניצחון האומות הערביות ותבוסת הציונים הצלבנים וכל מסתפחיהם. ואם ניבחן את מרכיבי מערכות האינטרסים שלנו
    נגלה להפתעתנו שאותו מאבק לשיוויוניות אותו זועקים מעל כל גבעה רמה הוא מאבק מישני ביותר
    לאותו אינטרס קיומי המחייב אותנו להפרד מהעם האשכנזי ולהצמד דווקא לעם הפלסטיני ולעמים הערביים של המזרח התיכון.
    ההנחה השיקרית שכבייכול הדת המשותפת היהודית היא הדבק המאחד החזק וההכרחי קרסה
    באופן טוטאלי גם מבחינת ההכרה בחשיפת מדיניות ציונית גזענית שנועדה לנחשל במודע את "אחיהם" הספרדומזרחים וגם מבחינת ההכרה שהתגבשה בעולם כולו על מישניותה של השייכות הדתית במרכיבי הלאומיות דבר שמוצא את אישורו המלא והקיצוני דווקא במקרה שלנו.

    • מוני יקים האנטיציוני  On אפריל 19, 2012 at 12:18 pm

      האסון הגדול של הקולקטיב המזרחי היום הוא הרוח הנושבת אצל אותה קבוצה "אינטלקטואלית" עמוסת תוארים אקדמיים שאין לה את האומץ הנידרש מהטוענים
      ל "הנהגה" להסיק מסקנות הכרחיות ולצעוד לפני המחנה גם אם זה קשה ומבודד.
      יש תהליך קבוע של מלומד מזרחי שיוצא בהצהרה "קיצונית" ומיד מתקפל אחורה
      כדי שקידומו האישי לא יפגע.
      קרב ובא היום וכנראה בדור הבא של אותם "אינטלקטואלים" של היום שהם
      דור המידבר יקומו "האינטלקטואלים החדשים" שלא יעשו חשבונות אישיים ולא
      יחשבו כל מילה במקביל למסלול קידומם האישי ורק כך תתגבש מנהיגות של
      אמת ולא כוכבים זוהרים זמניים שאינם רואים יותר רחוק מקצה אפם.
      התהליך הטיבעי אומר שזה השלב הבא של המאבק מנהיגות אמיצה ומציאותית
      שתעבור לשלב הבא ההכרחי להצלת עם ישראל הספרדומזרחי מטמיעה מוחלטת
      בקרב הפולשים הקולוניאליסטים מארופה.
      אנחנו עם שקיים למעלה מ 4000 שנה ובמשך 100 שנות ציונות אשכנזית
      הם טוענים שהצליחו להכחיד אותנו , מה שלא הצליחו פרעה ואנטיוכוס והיטלר
      הצליח בן גוריון ואתם "האינטלקטואלים" עסוקים בכתיבת מאמרים והפצת
      דעות שכל משמעותם תחרות פנימית ילדותית על פרס כותב המאמר היפה יותר.

Trackbacks

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s