פורנוגרפיה של מוות

מעטים הם התהומות שהעיתונאות לא יורדת אליהם בשנים האחרונות, די אם להזכיר את פרשיית הציטוטים הנרחבת של "ניוז אוף דה וורלד". במקרה זה בו העיתון המדובר נמצא אשם בהאזנות לא חוקיות למכשירים ניידים רבים; נראה כי הציבור היה מוכן לסלוח כל עוד הם "לא עברו את גבול הטעם הטוב" אולם….

כשהגיעו חוקרי המשטרה בחזרה למערכת העיתון ומצאו כי העיתון הוליך שולל את המשטרה והוריה של ילדה בת 13 שנרצחה, בעוד הם החזיקו הקודים לתא הקולי שלה והמשיכו למשוך הודעות ממנו, כאן נראה כי נחצו הגבולות. התגובות היו חריפות, פרסומים נוספים כי העיתון האזין ליותר מ-4000! בני אדם, הפכו את העניין להמוני, והעבודה שהיו האזנות למשפחות שאיבדו יקירים בפיגועים הפכה את הקערה על פיה, חשדות בדבר שוחד לשוטרים רק ליבו את האש יותר.

התגובות היו מידיות, מפרסמים מרכזיים החלו בקריאה לחרם פרסומות על העיתון, יותר ויותר חברות הצטרפו, ואנשים דיווחו על הפסקת רכישה וקריאה של העיתון. רופרט מרדוק בעלי העיתון הסתגר, ושום דרך לניהולו של המשבר לא צלחה מה שהותיר את איל העיתונאות הגדול בעולם חסר ברירה והוא החליט לסגור את העיתון! לא הייתה זו פרשת ההאזנות הראשונה של העיתון, באותו העיתון נתפס אחד הכתבים כשהוא מאזין למשיבונים של הנסיכים הבריטיים ונשלח לרצות מאסר. אולם הפעם היה בזה דבר מה שונה, הפעם המרכיב שהביא לתגובה החריפה היה המוות, העיסוק ברצח הילדה בת ה-13 וההאזנה למשפחות שיקיריהן נהרגו בפיגועים נראה כי על כך הציבור הבריטי לא היה מוכן לסלוח והעיתון הופץ בכשלושה מיליון עותקים והגיע לשנתו ה-168 נסגר.

אז מה לנו ולפורנוגרפיה של מוות? ובכן, גם אצלנו זה קיים אולם בצורה קצת אחרת. ישראל חוותה שתי טרגדיות אנושיות בחודש מרץ, הראשונה הייתה הרצח בטולוז של שלשה ילדים ומבוגר אחד, והשנייה הייתה שריפה שגבתה לה חיים של 6 בני משפחה, חמישה ילדים ואביהם שניסה לחלצם. ובתוך כל אותה מהומה נפטר לו בשיבה טובה מאוד, מי שנחשד להיות הפושע הנאצי ג'ון דמיאניוק. וערוצי החדשות בארץ, בעיקר העיתונים "ישראל היום" ו"ידיעות" עשו מכל אחד מאירועים אלו חגיגה של מוות. בראש ובראשונה עומדת הכותרת של "ישראל היום" "24 שנים מאוחר מידי, ברוך שפטרנו…" על מותו של דמיאניוק, זאת למרות שבית המשפט העליון הישראלי זיכה אותו, מחמת הספק אמנם, מאשמה. התייחסות עיתונאית הייתה אמורה להיות מכובדת יותר, עניינית יותר, יש כאלו שיחלקו עימי בעניין זה, בעיקר בשל העניין הרגשי, ואני מבין זאת, אולם על עיתונאים להיות יותר שקולים, בכול מקרה הם כנראה לא צפו שזה היה רק פתח לבאות.

בשלב הבא, התפתחה תחרות בין שני העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מי יהיה יותר וולגרי, סנסציוני פורנוגרפי! הטרגדיה בטולוז נתפסה כטרגדיה לאומית למרות התרחשותה בצרפת, ולמרות שזו הייתה השנייה בסט רציחות של אדם שככול הנראה היה מעורער בנפשו, מילים כמתועב, מזוויע ועוד הפכו לשגרה בחדשות בכל המדיות. צילומים של, לא פחות ולא יותר, חדר השירותים מביתו של הרוצח נחשף ב"ישראל היום, איזה ערך חדשותי יש לחדר השירותים נשגב מבינתי אולם הכותרת הייתה יצרית מופת, "תא טרור משפחתי", קלאסיקה. וכאילו להוסיף לדברים, יום למחרת בחר העיתון בתמונת שער עוד יותר מעוררת מחלוקת של ארונות הקבורה של הנרצחים, שלשה קטנים ואחד של מבוגר עם הכותרת "3 ארונות קטנים". ואילו מהצד השני לא קפאו על שמריהם, "ידיעות אחרונות" חשפו צילומים של אחיו של הרוצח מובל כשמגב על ראשו וציטוטים נבחרים מהרפרטואר של מי שנתפס ויודע כי נגזר עליו דינו. ובתוך כל הבליל הזה יושבת לה משפחה, בארץ זרה, ומנסה לקבור את ילדיה ולהתאבל עליהם. וכמעט בכול ערוצי הטלוויזיה ראינו תמונות של גוויות, מסע הלוויה ואת כאבם של ההורים.

כמובן שכול הסיפור הזה הפך לאייטם היחידי כאשר שתי האימהות ששרדו את הזוועה, אחת לאחר שאיבדה את שני ילדיה ובעלה ברצח, ואילו השנייה ששכלה את בעלה וחמשת ילדיה בשריפה, נפגשו. במחווה גדולה מהחיים הגיעה האם, אווה סנדלר, ששכלה את בעלה ושני ילדיה לניחום אבלים בבית הוריה של אביבית שאער ששכלה את משפחתה. הן ישבו להן יחד, ושוחחו, מנסות אחת לנחם את רעותה, מראה של חמלה אנושית, ואחדות שבאה מכאב בלתי ניתן להסבר, ממקום זה מצאו שתי נשים אלו אחת את רעותה וישבו יחד לשיחה אישית. גודל תדהמתי היה רב משקראתי בעיתונים פרטים על השיחה, והמסגור של הדברים, הפסקתי לקרוא, הרגשתי תחושה עמוקה של אי נעימות, אמרתי לעצמי די! אני לא משתף פעולה עם הדבר הזה, ובראשי השארתי את התמונה הזו של שתי נשים שנאחזות זו בזו ברגע של צער שיכול להעביר אנשים מדעתם, וכל מה שהן רוצות הוא נחמה, בלי שכולנו ניקח בה חלק.

ועדיין אף אחד מאיתנו לא אמר זהו נחצו הגבולות, התחרות הזו בין ערוצי המדיה השונים מדרדרת את רמתם יותר מידי. מעניין מתי הישראלים יחושו כי נחצה הגבול?

חג שמח לכולם, ושלא נדע מצער.

הטור פורסם לראשונה בירחון סטטוס מאי 2012.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ingsoc85  On מאי 9, 2012 at 8:38 pm

    מסכים איתך וזאת גם הסיבה שאני משתדל להימנע מלצרוך את הדברים הללו.

    אולם יש לך כמה טעויות, דמיאניוק זוכה מהיותו איוואן האיום (מחמת הספק יש לומר) אולם הוא הורשע שהיה חבר ב-SS ושימש כשומר במחנה השמדה, מכיוון שאת זמן המשפט והערעור בילה בכלא וזמן זה היה זהה לזמן שנגזר עליו בתום המשפט הוא גורש חזרה לארה"ב.

    על מה מתבססת הטענה שלך שהרוצח מטולוז היה מעורער בנפשו? הוא היה בעל תשתית אידיאולוגית ענפה ובילה זמן באסיה במחנות אימונים עם שותפיו האידיאולוגיים, כמו כן צריך לציין שהרציחות תוכננו בקפדנות תוך מחשבה רציונלית, ממש לא אדם מעורער בנפשו ש"קפץ לו הפיוז".

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: