תייר בארצי שלי

השבועיים האחרונים היו לי קצת מוזרים, הייתי תייר בארצי שלי. ממש כמו בסרט של חיים בוזגלו משנות השמונים ״נישואים פיקטיביים״ יצאתי לסייר. במהל סיורי נעתי בין אזורים שונים חלקם מותרת חלקם אסור — על כן לא אפרט את שמות המקומות אך ברצוני לחשוף את החוויה. כמו כן, אנסה להסביר מדוע ההתנהגות שלנו במקומות ״אסורים״ אלו הביאה אותנו למצבנו היום. 

ובכן, כחלק מעבודתי בשנים האחרונות אני עוסק במחקר גבולות, אל תשאלו איך הגעתי לכאן, מקרה….עיקר עבודתי עוסקת בגבולות חברתיים, תרבותיים וכלכליים. אולם עם הצטרפותי לקבוצת מחקר אירופאית הרחבתי את עיסוקי בגבולות ומשמעותם. חלק מעבודתי כולל עבודת שטח, שלמזלי קבוצת המחקר החדשה שלי מורכבת בעיקר מאנתרופולוגים מדהימים. במסגרת עבודת השטח שלי אנו יוצאים לסיורי מחקר קצרים, כשבועיים, במקומות שונים בעולם ללמוד מקרוב על גבולות. התלהבותי הדביקה אחרות/אחרים והצלחתי לשכנע את חברי הקבוצה להגיע לישראל. סיור ראשון נעשה לפני כשנתיים וכעת סיור שני נעשה והסתיים לו בשבוע השלישי של יולי לוהט במיוחד 2012.

 חברון – קריית ארבע

 לסיור הזה הגיעה חברה/קולגה ממדינה נורדית ועוד חברה/קולגה מצפון אמריקה. ההחלטה הייתה שהפעם בניגוד לפעם שעברה את הסיור נערוך בגדה המערבית יהודה ושומרון, או בקיצור ״השטחים ה(לא) כבושים״ לפי וועדת לוי. ההחלטה הייתה שנערוך סיור מקדמי על מנת לנסות לראות ולהבין את מה שקורה "שם" "בצד השני"….התחלנו בקטנה, סיור של ארגון "שוברים שתיקה" בחברון ודרום הר חברון בשורת כפרים כשגולת הכותרת הייתה הביקור בכפר סוסיא.

 בחברון בעיקר היה שקט, מין כזו חוסר תזוזה של האוויר אפילו, משהו כאילו התקלקל בעיר. רחובות ריקם, ילדים הולכים בשקט עם הראש צמוד לרצפה, חיילים טסים במכוניות שאני לא מזהה, ונשים וגברים צמודים אל קירות. איפה שהוא הגיע אלי ילד, בן לא יותר מעשר, הוא ניסה למכור לי מחזיק מפתחות, אמרתי לו שאני לא זקוק לאחד, אבל הוצאתי חמישה שקלים והנחתי אותם בידו, הוא ניער את ראשו ואמר בערבית: "לא, אני לא לוקח אם אתה לא לוקח…" וחייך – ממש דומה לאוהדי הגדול שלי לפני חמש שנים – חיבקתי אותו ולקחתי מחזיק מפתחות אחד – והוא אמר בקול: "שוקראן יא חביבי" ואני החזרתי ב"עפואן"…וזה היה גבול מאוד ממשי ובעייתי ראשון שפשוט פגע לי ישר בבטן.

ילד מחזיקי המפתחות ממש כמו אוהדי שלי לפני כחמש שנים
Photographer: Lena Malm

"העיר הקדושה"

 באותו היום חזרתי לביתי והרגשתי רע. אביבה אמרה לי יש לך וירוס, היה לי חום כאבו לי כל השרירים בגוף, אבל רציתי לחזור לשם, אז למחרת קמתי עם כל הכאבים ויצאתי שוב. אוי, הגיל או הוירוס פשוט הרגו אותי – לא אכלתי כלום רק שתיתי – וכל צעד פשוט הכאיב לי. ואז יצאנו לעיר שנייה – נקרא לה עיר הקודש – המצב שם לא היה שונה, הכול ריק, השקט ברחובות ממש מדכא. שאלנו למה? לכאן צריכים לבוא הרבה אנשים! אמרו אין כלום – הכול מת מאז אותה אינתיפדה כלום לא זז כאן! ולי כאב, לא ידעתי מה כאב יותר, הוירוס יימח שמו, או הכאבים שבאו מהלב שנשבר עם כל ילד שבא לבקש "שקל", והם כולם היו אוהדי ועידודו שלי, ואני לא יכולתי לעזור או להציל – רק להביט במבט עצוב ולהושיט את היד ל"החלקה". וגם את זה הם לקחו ממני בשמחה….

 בסוף אותו יום הרגשתי שאני מתפרק – חזרתי הביתה מזיע ועצבני – התקלחתי ונכנסתי למיטה – נרדמתי עד השעה 11 בלילה – קמתי בתוך סיוט – איפה אני? מה קורה כאן….אביבה נכנסה לחדר שאלה "נו…מה קורה?" "חרא" אמרתי, ושוב לא ידעתי אם זה הוירוס או הלב….בשלב הזה אני חושב שהלב ניצח…אבל מחר עוד יום.

"עיר האימהות התאומה"

 ביום שלאחר מכן, נסענו ל"עיר האימהות התאומה" רצינו לראות איך זה מהצד השני. איפה ש"לא נקי" וחיים כמו "חורנים"…השיחה באותו יום עם החבר מה"צד השני" הייתה מצחיקה – כל אחד התייחס לשני כאל מישהו שמגיע מה "other side" וזה התנהל ככה באנגלית: אני: "הי…מה שלומך? איפה אתה?" הוא: "הי הני, בוקר טוב, אני עוד עשר דקות בצד השני" "בוקר אור, אתה כבר בצד שהני, כי כבר בצד השני…." אני: "כן, אני כבר מגיע לצד השני, עוד 5 דקות" אז תבוא מהצד השני וניפגש בצד השני" – הוא: "אה, אין בעיה חביבי – אני כבר יוצא לכיוון הצד השני, כי אני כבר כאן בצד השני…" חברה שלי מהנורדיות – נקרעת באוטו – אם לא ראיתם נורדית צוחקת בלי אוויר לא ראיתם מחזה מימיכם – ואני מסתכל לא מבין ואז היא אומרת לי "the other side – I am on the other side where are you on the other side? Good I'll meet you on the other side…"

כנראה זה מה שאמרנו אחד לשני חמש דקות, המצחיק/עצוב הוא שכל אחד מאיתנו ידע בדיוק מהו הצד השני של השני – והמשכנו בשיחה כאילו כלום – בלי להבין כי הצד השני הוא מקום כל כך בעייתי – גבול שני שבא לי לפנים וללב "THE OTHER SIDE" ממש מרגיש כמו הצד החשוך של הירח – וכל היום מתנגן לי האלבום של פינק פלויד בראש…חכו!

בעיר האימהות התאומה אנו הולכים "לצד האחר" ורואים איך זה לחיות בצד המפסיד – בתים עם דודי שמש מנוקבים מכדורים – ילדים שמפחדים לצאת לאור – גגות שמכוסים ברשתות על מנת שכשמשליכים עליהם זבל זה לא יכנס לתוך הבית…פחד…בתוך כל הבלגן "חיים" אנשים – מכון חברי וועדת לוי – אין כיבוש! זה לא נראה כמו כיבוש כי כיבוש יכול להיות אחרת מה שהולך שם הוא יותר גרוע! עשרות מונים יותר גרוע – לנו ולהם.

תארו לעצמכן/ם איך זה לחיות מתחת לערימות של זבל
Photographer: Lena Maln

הצלמת צילמה אני עמדתי וקיבלתי כאב בטן גדול יותר, החום עלה, אני כבר לא הייתי בטוח איפה יותר חם אצלי בראש או בחוץ על הגג או בתוך השוק המעופש, מה שבטוח הוא שחשתי שאני עומד להתעלף. זהו נגמר הולכים הביתה – ואני חושב, למה אני בר המזל שזכה להיוולד on the right other side?

בית. שקט. מזגן. ילדים משחקים. אביבה. אני במקלחת, בוכה….לא זה לא הוירוס זה יותר אנחנו…

"עיר הממשלה"

ליום הזה אני לא מצליח לקום ולצאת, אני חולה, וגם "תפסו" אותי במעבר והזהירו אותי – אם תבוא שוב אתה עצור – הבנת? ואני יש לי הבנה בעייתית – אבל הבנתי את מה שהגוף שלי צרח לי. אני בבית הצלמת החברה שלי נוסעת. איך היה אני שואל, מדהים היא אומרת חסרת לי, זה היה מקום קצת יותר נורמאלי מהאחרים שביקרנו….ואני מקלל "סססס אמאק ביום הנורמאלי שאני יכול קצת לתקן את הלב אני שוכב חולה מת בבית…." כל הכבוד לי.

שוב בבית רמלה דרום תל אביב

ביום הלפני אחרון, אני מחליט לחזור לארץ לקחת אותה לעוולות כאן, נוסעים לרמלה למשפחת אל-עג'ו. חברה טובה שלי הללי פינסון מקבלת את פנינו כשאנו מגיעים, זה נראה כאילו יש שם חפלה – מלא אנשים בחצר, למי שלא מכיר בטוח שיש כאן איזה אירוע משמח, אבל בסך הכול יש כאן משפחה עם אנשים טובים שבאו למנוע את פינוייה לרחוב על כל הילדים הנשים והגברים. סיפור מוזר יש למשפחה, ב-48 הם גורשו מלוד, הוחזרו לרמלה, קיבלו בית, גרו בו, שילמו שכ"ד ילדו ילדים הרחיבו, בנו ושילמו שכ"ד על כל המבנים – וכעת נחשו מה? ובכן המקום הפך למקום שווה נדלני"ת אז רוצים לגרש אותם. ופתאום חזרו כאבי הבטן, חזר החום, חזרה התחושה של האי נוחות….וחשבתי כיבוש לאאאאא, אין סיכוי זה לא כיבוש זה דיכוי, סיסטמתי, מערכתי מסודר על מנת לגרום לאוכלוסייה מסוימת להרגיש לא רצויה.

חברות וחברים מדהימים יוצרים קהילה בבית משפחת אל עג'ו
צילום אלמה ביבלש

את הסיור והיום רציתי לסיים באקורד עם חיוך, אז ביקשתי מנועה גלילי וחברות וחברים אחרים בארגון ילדים ישראלים להיפגש עם משפחות וילדים של מהגרי עבודה בישראל. ההתחלה לא הייתה מבטיחה, נכנסו לבית שנראה כאילו בא מסרט רע של עולם שלישי, פגשו אם בעל ושני ילדים מדהימים – "אנחנו גרים כאן כמו במנילה…." אמרה האם על מכסה של ביוב פתוח בתוך חצר הבית…ואני התביישתי…הם אלו שעושים את מה שאנחנו בחברה הישראלית לא רוצים לעשות – מטפלים בזקנים מנקים הכול – ואנחנו שמים אותם לגור "כמו במנילה…" לאחר מכן ניגשנו לגן ילדים, וכאן חזר לי החיוך, כעשרים ילדים מדהימים שיחקו איתנו, ניסו למחוק לי את הקעקועים, משכו בחולצה טיפסו עלי לשחק, הצטלמו בפוזות מדהימות – ואני חשבתי בדיוק כמו בגן של עידו שלי לפני כשנה….ילדים ישראליים….

גם מתחפשים בפורים – ילדים ישראלים
Photographer: Iair Arcavi

משחק עם הילדים בגן
Photographer Lena Malm

עשרה ימים הפכתי לתייר הארצי שלי, רוב הזמן הייתי חולה, אך כאבי בעיקר נבעו משיברון הלב מהיחס שאנו נותנים לאחר/ת מחוסר היכולת שלנו לאנושיות…אני בבית מחלים, בעיקר מהכוויה הנפשית, מי יודע אולי כולם צריכים לעשות את המסלול ואז נוכל לצאת לדרך חדשה

שבת שלום

הני

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s