"נכס צאן ברזל"

היום האורח שלי הוא שלמה בר, ותוכנית מיוחדת שערכנו לכבודו – הבא ונתחיל עם הגדרה: "בשם "נִכְסֵי צֹאן-בַּרְזֶל" (inalienable goods) אנו מכנים נכסים תמידיים ובני קיימא. למשל, יצירות תרבות בתחומים שונים (ספרות, שירה, משפט וכד'), שנכנסו לקאנון הלאומי והפכו לחלק מנכסי התרבות של העם."  מקור מילון השפה העברית

מאז קום המדינה יש כאן דיכוי תרבותי אלים,אליטה אחת השתלטה על משאב התקשורת היחידי שהיה כאן, רשות השידור ועשתה בו כרצונו, לעיתים זה מדהים אותי עד כמה חברות וחברים נכנעו להגדרות השולטות — הדוגמא הקלאסית היא: "שירי ארץ ישראל". האמת היא שעדיין לא הצלחתי להבין מה זה אומר ומה נכלל תחת הגדרה זו, אולם חלק בטוחים שזה כל מה שהושמע ברדיו בשנות ה-50 וה-60. לדידי יכול להיות ששירי ארץ ישראל הם פיוטים תימנים שהובאו לכאן בסוף המאה ה-19 או אולי שירים ומוסיקה פלסטינית שהשפיעה על חלק מהמהגרים היהודים שהגיעו לכאן, או אולי הדוגמא הטובה ביותר היא זוזו מוסא והשילוב שעשה בין המוסיקה של יהודי מדינות האיסלם לתרבות הערבית לדוגמא:

אולם בדבר אחד אני בטוח, זו המתיימרת להיות מוסיקה ארצישראלית היא רחוקה שנות אור ממה שאמור להיות "מוסיקה ארצישראלית" — שהרי למתיימרת יש מוטיבים גלותיים ולא מקומיים – והיא אינה מחוברת בשום דרך או צורה למקורות של רוב היושבים בישראל, יהודים וערבים כאחד שלא לדבר על הסביבה.

דיכוי אלים זה, ככול דיכוי תרבותי אלים בהיסטוריה הביא לריאקציה קשה נגד הממסד, מהלך זה תועד על ידי יואב גינאי, אחד מהצדיקים היחידים בסדום, בסדרה האלמותית "ממזרח תזרח השמש" ששודרה בערוץ הראשון. התגובה התחילה ב"מועדוני שוליים" שהיו מחוץ למיין סטרים אולם עם פתיחת הערוצים המסחריים היא הלכה והתגברה והפכה להיות לתרבות השלטת בישראל מלבד לכמה כאלו שמכנים את עצמם "מבקרי מוסיקה/תרבות" שעדיין חושבים שהם חיים באירופה של תחילת-אמצע המאה שעברה, לפני שלטון האימים של המפלגה הנאצית. אלו ממש חיים בביצה, הם מלטפים את האגו אחת של השני, אומרים כמה רע פה כעת משום שהם לא מצליחים להגיע ללב ובעיקר לאוזני ההמונים ועוד בכי ונהי, נראה כי היוצרות התהפכו ומי שכעת בוכה "אכלו לי שתו לי" הם אנשי הממסד האליטיסטי הישן.

אולם אליה וקוץ בה, אנשים אלו עדיין שולטים בוועדות הפרסים למוסיקה, שירה, ספרות, תרבות ועוד — ובשנים האחרונות בהן מתחוללת במחוזותינו מלחמת תרבות אלימה והם, לטענתם, מהווים את "קו המגן האחרון" בפני "השתלטות הלבנט" על תרבותה של מדינת ישראל רחמנא ליצלן!!! הפרקטיקות הן נלוזות ומרושעות, הם מעניקים פרסים רק ליקיריהם הם ממדרים את היוצרים הגדולים של המוסיקה הישראלית ממדורי המוזיאונים ומטקסי הפרסים, הם עשו זאת לכמה גדולים באמת שאין ויכוח על תרומתם לתרבות הישראלית. בתגובה החלטתי לצאת לסדרה של תוכניות מיוחדות עם אמנים שנשללה מהם ההרכה, הראשון היה יאיר דלל עימו ערכנו, ענת שרון-בלייס ואנוכי תוכנית מיוחדת בה חגגנו את הישיגיו. וכעת ברצוני לשתף עימכם עוד תוכנית מיוחדת עם נכס צאן ברזל נוסף, שלמה בר.

כך נראה נכס צאן ברזל של התרבות הישראלית (מתוך האתר של הברירה הטבעית)

שלמה לפני הכל איש מדהים, עד כה יצירתו הנפיקה 13 אלבומים מתוכם רק אוסף אחד שגם בו נכללו שירים חדשים. הוא יליד רבאט שבמרוקו עלה לארץ בגיל 6 לערך, ממש כמוני, ומאז מחובר בנימי נשמתו למקום. הוא אוהב את ישראל ובעיני מייצג את התפר שבין המזרח למערב, היכולת שלו לקחת את המסורת ולחבר אותה למוסיקה היא מדהימה, שלמה בר הוא נכס צאן ברזל שך התרבות הישראלית – לא היצירה שלו האדם עצמו. אם תוסיפו לכל זה את עובדת היותו איש צנוע, נעים הליכות ובן שיחה מרתק – יש לנו את הקומבינציה המושלמת של אמן.

יעל אופנבך, שלמה בר, אני, וענת בלייס-שרון באולפן — התרגשות!

הזמנתי את שלמה לבוא לתוכנית מיוחדת אצלנו ברדיו יזרעאל ולאחר מספר תאומים עם יעל אופנבך חברת ה"ברירה הטבעית" ואמנית כלי הקשה מדהימה בעצמה הם באו לאולפן והוקלטה התוכנית. אז בלי להכביר יותר מידי במילים, הנה הקישור לתוכנית הספיישל עם שלמה בר ויעל אופנבך:

ספיישל שלמה בר ברדיו יזרעאל
אם אהבתן/ם אנא הפיצו – וניתן לעשות לייק לדף הפייסבוק של הבלוג ממש כאן

ועוד תמונה אחת אחרונה:

ככה זה נראה באולפן עם נכס צאן ברזל של התרבות הישראלית – איזה כיף!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתי  On אפריל 28, 2015 at 4:43 pm

    הי הני,
    מוזיקה ישראלית בהגדרה היא מוזיקה בעברית. גם להקות אינדי ישראליות כיום ששרות באנגלית לא נחשבות ל'מוזיקה ישראלית', רק ללהקות ישראליות.
    את הטיעון התרבותי הזה אף פעם לא הבנתי. הייתה כאן תרבות שהתפתחה מסוף המאה ה19 ותפסה תאוצה חזקה בתחילת שנות ה20 של המאה ה20. רוב יהודי הארץ היו אשכנזים (בעקבות הרעיון והביצוע הציוני שהיה אירופואי ביסודו), כך שהתרבות שנבנתה הייתה בגוון אירופאי.
    עם כל הכבוד (ובאמת יש כבוד) לא מבין איך מוזיקה ששמעו יהודי האיסלם בארצות מוצאם רלוונטית היום או אז. זה לא שהרדיו מלא בשירים של פיליפ קריקוב.

    • hani24  On אפריל 28, 2015 at 4:44 pm

      איתי – רלוונטית כי מי שעשו אותה היו יהודים וכשהגיעו לכאן נתנו למוסיקה – חלקה – גם מילים בעברית ומיד זרקו אותה לגטו בשם "מוסיקה מזרחית" ים תיכונית ועוד שאמר מיני גזענויות…אני בכול מקרה אומר שרלוונטי…

    • hani24  On אפריל 28, 2015 at 4:45 pm

      נ.ב. בניגוד ליהדות אשכנז שלא פרצה את הגטו התרבותי יהודי מדינות ערב היו בחלק מהמקומות כוכבי תרבות, וזה היה חשוב ביותר…ומשם העושר התרבותי…

      • איתי  On אפריל 28, 2015 at 8:01 pm

        לא בטוח אם הקביעה שיהדות אירופה לא פרצה את הגטו התרבותי היא נכונה… ובכל מקרה זה לא משליך על יהדות ארצות ערב דבר מן הסתם.
        זמר (zemer) ישראלי ממוצא ערבי כמו אהובה עוזרי (אהובת ליבי!!) ודקלון ועוד, גדל בשוליים ונשאר בשוליים בשלבים מאוחרים יותר אבל לא מבין מה השאיפה התרבותית לקחת מוזיקה של מדינה אחרת – מוזיקה יהודית או לא – ולנכס אותה לארץ כמוזיקה ישראלית ולטעון שהודחקה כעוד סממן מדכא.
        פאיזה רושדי וזוזו מוסא רוב עבודתם נעשתה בערבית מצרית. זאת לא מוזיקה ישראלית, רק זכרון ילדות מתוק של חלק. זה שאנשים שמעו דאוד חוסני בבית הוריהם וכמובן פריד אל אטרש או אום כולתם, לא עושה את התרבות הערבית מודחקת.

        שפתיים, טיפקס, כנסיית השכל, אלג'יר, יהודה פוליקר (יווני נחשב?) בשנות ה80 וה90 וכמובן השטף של הפופ הים תיכוני משנות ה2000 ש"חנק" את הדשא לשרידי לחן לירים רוסיים שעוד נשארו פה ושם, כבר השתלטו מזמן על ההגומניה המוזיקלית.

        אני יודע שלא תסכים איתי אבל זה לא משנה, הכי חשוב בהצלחה בפוליטיקה! (חדי העין כבר שמים לב להערות הקטנות ;))

        • hani24  On אפריל 29, 2015 at 9:06 am

          איתי אני לא מסכים איתך 🙂 זה לא אומר שאני צודק ואתה לא…לפחות בחלק מהדברים.
          לגבי הפוליטיקה אני לא יודע על מה אתה מדבר – אני אומר שנים שאם תגיע ההצעה הנכונה אני אשמח – אבל לא רואה סיכוי גבוהה לכך 🙂
          אחלה של יום
          הני

          • איתי אשל  On אפריל 29, 2015 at 2:40 pm

            ראיתי אותך מגיב למישהו בפייסבוק לגבי התנועה המזרחית "בוא נדבר עוד שנתיים", כמין תאריך יעד למשהו. מה יש עוד שנתיים? בחירות! כרגיל בארצנו. אבל אני אלוף אירופה בקפיצה למסקנות.

Trackbacks

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s