השבוע שלי!

מידי פעם נותנים לי לדבר על איך השבוע שלי נראה – ואם אפשר לשלב גם מוסיקה זה נפלא, אז מליברמן, לפרקליטות, ולקשר בין לידה לחופשה, עוני, כדורגל ומלאכים – מה הקשר כנסו תבינו!

רשת ב היא הרשת שלי, בכלל אני אוהב את השידור הציבורי! ובשנים האחרונות המפיקה האגדית של התוכנית "השבוע שלי", ציפי בירב, מזמינה אותי לדבר על שבוע אחת מתוך אותם 56 שבועות בשנה. ואני עושה זאת בשמחה ואהבה רבה. הנה מה שנאמר הפעם.

ולהכול ניתן להאזין בלחיצה קטנה ופשוטה ממש כאן.

1.     בין – פוליטיקאים לבית המשפט לפרקליטות

לא מזמן התעוררנו לעוד זיכוי מביך לפרקליטות ליועץ המשפטי וגם לפרקליט הראשי.  אביגדור ליברמן, החליטו שלשה שופטים פה אחד – זכאי! לא מחמת הספק, חלילה, הוא זכאי כי אין בדברים שעשה פגם פלילי!

שבע עשרה שנים שהמקרה נמצא בכותרות חקירות אין סוף, פרוטוקולים דיונים – מדינה ללא שר חוץ – ובסופו של יום – זיכוי מוחלט! מקרים זהים היו לנו כמה וכמה:  תיק אולמרט בחלקו הראשון, תיקו של צחי הנגבי ועוד.

ישנם מקרים רבים שבהם נערך דיון משפטי סביב סוגיית הסעיף "מרמה והפרת אמונים." נראה שגם אחרון האנשים יכול להבין כי ישנה אי הסכמה בסיסית בין הפרקליטות לבית המשפט לגבי פירושו של החוק הבא, וניקח את הדוגמא של צחי הנגבי – שעמד לדין בעיקר בנושא ה"מינויים הפוליטיים" אולם בסופו של יום הפרקליטות החליטה לרדת מהעץ ולהתמקד בסעיף מינורי של "עדות שקר". לא חלילה שאני טוען כי עדות שקר היא מינורית, אולם בהשוואה לתיק ולכמות ההתעניינות והעיתונות נראה כי ההר הוליד עכבר! בסופו של יום הנגבי הורשע על אותו סעיף מינורי של עדות שקר. הנגבי התפטר מתפקידו כחבר כנסת מרצונו ולאחר תום תקופת הקלון חזר ונבחר שוב לכנסת ישראל.

אינני נכנס לרמה הפוליטית המפלגתית, כי זו אינה מענייני כעת. אותי מעניינת יותר רמת האמון שרוחש הציבור במערכות המשפטיות שלנו – בעיקר הפרקליטות הציבורית. נראה לי כי בשנים האחרונות אמון זה הולך ומתדרדר במהירות עקב החלטות אומללות של הפרקליטות והתבטאויות אומללות עוד יותר של העומדים בראש הפרקליטות. התבטאויות אלו מצאו להן מטרות שונות ולעיתים גם משונות.  פעם זה היה אולמרט, ואז התקשורת.  זה הפך למשחק בכותרת "כולם אשמים חוץ מאיתנו". אין התבוננות עצמית, אין ביקורת פנימית, ממש כלום! לצערי, ראשי הפרקליטות אינם מפנימים כשהתבטאויות אלו אינן אמורות להיות חלק מתפקידם או מתיפקודם  וכל פעם שהם נופלים לפח ההתבטאויות – הם נכנסים עמוק יותר לשדה המשחק הפוליטי – ואמון הציבור בהם ובמוסד שהם עומדים בראשו יורד. אי יכולתם להבין עניין זה לשמור ולכלכל את צעדיהם פוגעים פגיעה אנושה באמון הציבור בפרקליטות.

כמובן, שאם נכניס למשוואה את אי-ההצלחות הבולטות של הפרקליטות בשנים האחרונות נקבל מתכון די בטוח לאסון והרס מוחלט של אמון הציבור במערכת שאמורה לשמש כמגן העיקרי שלנו מפני המדינה.

יטיבו ראשי מערכת המשפט בישראל באם יתפנו לרגע מעיסוקיהם בתקשורת ובפוליטיקה ויפנו מבט פנימה ויחשבו ארוכות כיצד ניתן לשבת ולתקן ליקויים אלו,  שהרי אמון שאבד קשה מאוד להחזיר – ויפה שעה אחת קודם!

שיר 1: ארז לב ארי – צדק

 2. הים אותו ים והשמים אותם שמיים

שמות רבים עלו בהקשר לנגידות בנק ישראל: מריו בלכר, עמנואל טרכטנברג, צבי אקשטיין, יעקב פרנקל וגם ויקטור מדינה – את יוג'ין קנדל ניסו והוא סרב בנימוס. על הדרך שכחו את קרנית פלוג, שמאז פרישתו של סטנלי פישר, מילאה את מקומו, והתחושה הייתה כי סטנלי לא עזב ואפילו לא ליום אחד.

המון ביקורת נשפכה על אי לקיחתה בחשבון של קרנית פלוג, ממלאת המקום של סטנלי פישר ואחת מהמערכת. רבים צעקו את צעקתה, ואילו ראש הממשלה ושר האוצר לא שעו לקריאותיהם של הצועקים. הם המשיכו לנסות למצוא מישהו שלא לקח משהו בטעות בדיוטי פרי, או שלא היה בעברו איזה שלד שנחשף בדיוק עם העלאת שמו ועוד.

כולנו התמקדנו ב-מדוע לא קרנית? קרנית הפכה לסמל! כתבו עליה טורים רבים, הרעיפו עליה שבחים וכל אלו התייחסו בעיקר למגדר ולעובדה ששוב מתממשת תקרת הזכוכית הנשית בשרות הציבורי. אנשים כעסו ובצדק. ואני תמה –  כי רבים מאלו שיצאו להגנתה של קרנית פלוג, ובדרישה למנות נגידה – לא הטריחו את עצמם לבדוק בציציותיה.

בסופו של תהליך המינוי הכי מוזר ולא קוהרנטי, לאחר ששמות כמה וכמה פרופסורים ידועי שם הושחרו בציבור – סבבו ראש הממשלה ושר האוצר על עקבותיהם וחזרו לאופציית פלוג. ואז בקול תרועה רמה נכנסה לה הנגידה הראשונה בתולדות מדינת ישראל לתפקידה – ורק לאחר הקמפיין למינויה נזכרו לגלות לנו – יש נגידה אישה – אולם המדיניות לא משתנה כהוא זה!

מייד עם כניסתה לתפקיד הבהירה פלוג כי היא לא אשת בשורה. נראה כי היא ממשיכה את הקו הניאו-ליברלי חסר הרחמים והפשרות, שבו עסקים באים לפני אנשים. לדידה בעוד ש"יש מקום להגברת התחרותיות במערכת הבנקאית, בעיקר בתחום הקמעונאי ובמגזר משקי הבית והעסקים הקטנים…(אבל) זו לא תבוא על חשבון יציבות הבנקים, אלא כתהליך מקביל של התייעלות של הבנקים".  במילים אחרות – כלום!

במדינה שבה האזרחים נאנקים, השכר החציוני הוא כ-6,200 ₪ בעוד שנשים מרוויחות שכר חציוני של 5,400 ₪ למרות שבממוצע השכלתן היא כ-14.5 שנים לעומת גברים שמרוויחים כ-6,400 ₪ עם השכלה ממוצעת של כ-13 שנים,  וההבדל בין השכר החציוני לשכר המינימום הוא כ-2000 ₪ ויש פער של יותר משליש בין השכר החציוני לממוצע,  אנחנו לא צריכים נגידה שתמשיך את דרכם של פישר ואחרים. אנחנו צריכים ורוצים נגידה עם חזון ובשורה – נמאס כבר מלשמוע על עצמת הכלכלה שלנו  ועל חולשת העובדים. קצנו בעמלות בנקים אסטרונומיות ודמי ניהול מגוחכים בעוד שהביטחון הפנסיוני שלנו הולך ונעלם.

ד"ר פלוג, אני פונה אליך בשם כולנו:  אנא אל תמשיכי בדרך שהביאה אותנו למדבר כלכלי-תעסוקתי-חברתי. היי אמיצה,  פִּורצת דרך, הביאי לנו בשורה. העם דורש ולעם מגיע צדק חברתי וחלוקתי!

שיר 2: טיפקס – שיר על מצוקה שכונתית

 

3.     בחירות רבותי בחירות

באוקטובר 2013 נפרדו אזרחי מדינת ישראל מהאקט הדמוקרטי החשוב ביותר שניתן להם:  הם החליטו שהם לא מצביעים בבחירות המוניציפליות. בממוצע יצאו רק 40% להצביע בבחירות המקומיות, לנציגות שאולי יותר מכול נציגות ציבורית אחרת יש לה השפעה ישירה על חיינו היומיומיים.

גם אני רצתי, בתל אביב יפו. כמו משוגע רצתי. עמדתי בצמתים – תליתי פלאיירים בבית והצטלמתי בלי סוף. הרגשתי שיותר מכל אני חייב את זה לילדים שלי. ביום הבחירות הרגשתי משהו מקולקל באוויר. הייתה תחושה של אוויר עומד, בלי ויברציות, בלי חשמל באוויר. כלום! הכול הרגיש כמו מת. איפה הבחירות של שנות ה-80? איפה המתח – שום דבר.

אז עשיתי עשרות טלפונים לכל החברים  שאני מכיר שיכולים לצאת להצביע ואמרתי להם – לא איכפת לי. אל תבחרו עבור התנועה שלי. רק צאו להצביע. חשתי בפנים את ההתפוררות, את הלחץ – למה זה קורה לנו? הרי רק לפני כשנתיים יצאו מאות אלפים לרחובות וצרחו מלא גרון "העם דורש…". אפשר לדרוש המון – אבל ביום הבחירות יש הזדמנות לא רק לדרוש.  יש הזדמנות פז לקחת! לבוא, ובלי אלימות, ללא מאמץ מיותר, לבחור את האנשים שאנחנו רוצים שיוליכו את הדרך.

אז מה שמעתי מאותם חברים? ובכן, התירוצים נעו בין פאתטיים לבין מגוחכים. "לא היה לי זמן" היה מאוד פופולרי.   הקלפיות נפתחו בשעה 7 בבוקר ונסגרו בשעה 10 בערב.  היינו –  15 שעות ואנשים לא באו לבחור. חלק שאלו – מה בחירות – אי אפשר לתת יום חופש? כאילו כשהם קיבלו יום חופש בבחירות הכלליות הם רצו להצביע! להזכירכם רק שישים ושישה אחוזים  השתתפו בבחירות הארציות! תירוץ חזק  היה "לא ידעתי", ובזה אני מאשים את המדינה ואת המועמדים מעל לכל. ו"לא מעניין אותי" – פשוט הרתיח לי את הדם ולחלק מהאנשים ניתקתי את הטלפון מבלי לומר שלום!

אז אנשים כועסים עלי. הם התקשרו להגיד לי שככה אי אפשר, שאני מגזים ושלא כולם שותפים לעמדות ולתפיסת העולם שלי. נכון אני מסכים, עניתי, אז אתם יודעים מה? בפעם הבאה שיש לכם בעיה עם מספר התלמידים בכיתה שלא תעזו לדבר איתי, וכשאין תחבורה ציבורית – אל  תקטרו, וגם לא על חוסר בגני ילדים או גנים ציבוריים, ועוד, ועוד, ועוד. למה אתה מבלבל! אמרו לי.  מה זה קשור לעירייה?  קשור גם קשור! ראש עירייה הוא אחד האנשים הכי משפיעים על חיינו ביומיום.  זה שאנחנו לא לומדים איך לשנות אלא מתמחים בלרצות לשנות זו הבעיה!

אז כולם כמעט ללא יוצא מן הכלל הבטיחו לי שבבחירות המוניציפליות הבאות הם יצביעו.  בינתיים מה שנשאר הוא רק לקוות שנצליח להחזיק מעמד עוד חמש שנים מבלי להתפרק או ליפול שדודים תחת גלגלי המערכת שמתייחסת אלינו כקליינטים – עם שירות לקוחות גרוע ביותר!

ואם יותר לי – עוד נקודה שחורה. בבחירות המקומיות היה מיעוט לייצוג הנשים  כראשות עיריות ומועצות.  רק שלוש נשים נבחרו: מרים פיירברג בנתניה, יעלה מקליס ביהוד-מונוסון, וליזי דלריצ'ה בגני תקווה. נכון, למועצות נבחרו 330 נשים וזה  גידול נאה לעומת 2008  שבה בחרנו רק ב-250 נציגות למועצה. אולם זו עדיין תעודת עניות למדינת ישראל, ובעיקר לאזרחיה, שמתוך יותר מ-200 מערכות בחירה, הנשים שנבחרות מהוות פחות מאחוז וחצי מכלל הנבחרים. זה לא שהן לא התמודדו – 40 נשים התמודדו ופחות מעשרה אחוזים  נבחרו! אז בפעם הבאה שמישהי אומרת שיש דיכוי מגדרי בישראל – אל תקפצו ותגידו עברו הימים, פשוט תספרו עד שלוש.  למה עד שלוש? כי זה מספר הנשים שבחרנו לעמוד בראשות כלל הרשויות המקומיות בישראל. מספר שקל לזכור, וקשה מאוד יהיה למחוק!

שיר 3: שלומי סרנגה – האומנם (את תלכי בשדה)

 

4.     איפה הכסף – הכסף הלך וממשיך ללכת לחברות!

אני מסתובב המון בארץ בשנים האחרונות, עובר ממקום למקום, ניפגש עם אנשים, מדבר ובעיקר מקשיב. המצב לא טוב בלשון המעטה. עוד בתקפות המחאה רצתי ממקום למקום, שם נתקלתי במראות קשים של ילדים שלא ידעו מימיהם בית מסודר, ואחרים שביקשו מיטה! כן, ראיתי ילד מדהים שהביט בי בעיניים בורקות, שיער תלתלים שחור ועמידה גאה  ואמר לי "אני לא מתבייש להגיד לך – אני רוצה מיטה! כזאת עם סדינים ורגליות מסודרת – לא רוצה יותר לישון על מזרון…".  חיבקתי אותו והבטחתי לנסות לעשות כל מה שאני יכול כדי לעזור ולהשיג לו מיטה כמו שצריך. ובבית, כשחזרתי, בכיתי! בכיתי לבד, בכיתי שלא יראו.  בכיתי כי כעסתי! כעסתי על עצמי, כעסתי על המדינה שעדיין לא הפנימה שכול ילד צריך מיטה, כל ילד צריך בית, כל ילד צריך הורים בבית.

ואצלנו כלום לא השתנה.  מספר העובדים העניים רק גדל! אנשים נאלצים לצאת מהבית בשעה 6 בבוקר לעבודה והם חוזרים אחרי 10 בלילה ועדיין נותרים עניים. והילדים, הם מאבדים את זמן האיכות שלהם עם הוריהם ולא מקבלים מיטה. הבחירות הכלליות ניסו להביא תקווה חדשה לאותם אנשים. בראש מצעד התקוות הנכזבות עמדו כמה פוליטיקאים. לפני הבחירות חלק מהם שאלו תחת כל עץ רענן "איפה הכסף?" – תשעה עשר מנדטים מאוחר יותר התברר  שנתנו לאלו ששאלו את המפתח לכספת של המדינה – אולם כגודל התקווה עד כה גודל האכזבות!

לכל מקום שמביטים – אנחנו רואים את הכסף.  למשל גילינו כי מנכ"ל טבע, ג'רמי לוין, מרוויח בשנה ארבעה עשר נקודה שבעה  מיליון שקלים! בו בזמן שחברת טבע שילמה חמישה מיליון דולר מס בעוד שרווחיה היו אחד נקודה שישה  מיליארד דולר.  רוצים לדעת כמה זה יוצא באחוזים? – ובכן זה יוצא רק אפס נקודה שלושה אחוזים. נחשו מה –  אין כמעט שכיר אחד בישראל שמרוויח מעל לשכר המינימום שמשלם אחוז כזה של מס.

אז הלכתי לבדוק כמה עולה ספת נוער, כזו עם מזרן טוב וארגז למצעים, אז הנה לכם חברים וחברות – מיטת נוער עולה כאלף שקלים! לא משהו יותר מידי מפואר.  משהו טוב, ולא יקר. ואז חישבתי כמה מיטות ניתן לקנות לילדים שאין להם מיטות אם טבע היו משלמים 20% מס, רק על הרווחים שלהם. וגיליתי כי היו מעלים את המס ל-20% בלבד,היינו יכולים לקנות יותר מחמישה מיליון מיטות. אני מודה ומתוודה – זה יותר ממה שאנחנו צריכים.  אז יש לי רעיון טוב יותר – נעלה להם את המיסים ונשפץ כל שנה כמה אלפי דירות בדיור הציבורי, נבנה עוד כמה אלפי דירות, נדאג לעוד מקומות תעסוקה, נחסל את תופעת העובדים העניים על ידי מתן שכר הולם לאנשים עובדים, נשפר את מערכות הבריאות, החינוך ועוד.

טבע היא רק דוגמא אחת מתוך עשרות שהיו יכולות לשפר את המדינה ואת מצבם של אזרחיה. לא, אל תמכרו לנו את השקר שאם נעלה את המיסים הם יעזבו. הם לא! הם יכולים להסתפק גם ברווח של אחד נקודה שלושה מיליון דולר. לא  יקרה כלום. אני נשבע שהם אפילו לא ירגישו בהבדל.

אולם למגינת ליבי, נראה לי שאלה ששאלו "איפה הכסף?" כבר החליטו אחרת. הם כבר לא שואלים מתחת לכל עץ רענן "איפה הכסף?" הם עברו צד, הם הבינו את המשחק והם חלק מאותה קבוצה אליטיסטית.  הילדים שלהם ישנים במיטה ויש להם חימום בחורף ומיזוג בקיץ, ואוכל ברוך השם יש במקרר – ומהמקום הזה הם מצהירים ללא שום חרטות או היסוסים "נמשיך לתת הטבות מס לחברות!". ושאר הילדים?  ובכן, יש כאלה ששפר מזלם, אולם לפי הסטטיסטיקה אחד מכל שלושה ימשיך לייחל למיטה, לארוחה חמה ולקורת גג! הלכה לה התקווה, נותרו ייאוש ועוני….

שיר 4: טל הפטר- שיר ארץ

5.     חופשת הלידה שלי

אני אבא של בית. אוהב להיות עם שני הבנים שלי בבית. מכינים יחד תיקים לבית ספר, ויש חלוקת תפקידים. הם רוטנים על זה שאני מבקש לסדר  ואני רוטן על הבלאגן התמידי.  כן אנחנו הופכים להיות דומים יותר ויותר להורים שלנו. אבל זה לא מהיום. מאז ומתמיד הייתי אבא מעורב:  לקחתי חלק אקטיבי בשתי הלידות, אחת בישראל והשנייה בארה"ב. כל תהליך ההריון הדהים אותי, והרצון תמיד היה להיות שם, איתה, איתו, איתם, כחלק מהחוויה למרות שזה לא הגוף שלי – זה הרגיש באופן ברור ומוחלט כהריון של שנינו.

ואז מגיעה הלידה –  משהו יוצא מגדר הרגיל, אבל מתיש פיזית. אני זוכר את ימי ההתאוששות של זוגתי לאחר הלידה הראשונה.  אני זוכר אותי מביט אליה בעיניים שמנסות להבין ועדיין לא קולט בדיוק  מה עבר עליה פיזית ונפשית. הייתי שם לעזור, לנסות להבין מה עובר עליה, וזה היה קשה. ואז בדיוק חשבתי על המושג "חופשת לידה" וצחקתי בעצב ומרירות. שהרי חופשה זו באמת לא, והלידה כבר מאחורינו. כעת יש זמן שבו האם אמורה  להתאושש מחוויה גופנית מתישה,  ובנוסף מצפים ממנה להמשיך ולנהל את חייה למרות התוספת החדשה למשפחה – ובמין הלצה לא ברורה קוראים לזה חופשה.

אז אני החלטתי להיות כמה וכמה ימים בבית מיוזמתי על מנת לסייע בזמן ההסתגלות מחדש, ובעיקר כדי  לתת לאביבה לנוח ולצבור כוחות לאחר הלידה.  בכנסת ישראל דנים בימים אלו בחוק שבא לבחון מתן שמונה ימי "חופשת לידה" לבעל.  אני יודע זה נשמע כאילו אנו מקבלים חופש לטוס לקריביים לנפוש – אך לא כך הוא.

כמה מחשבות בעניין.  ראשית –  אלו אינם ימי חופשה.  אלה  ימים שנדרשים להתאוששות.  אם החברה שלנו עברה התקדמות פמיניסטית ותובנתית,  הרי שעל כולנו להבין שלמרות שהלידה הינה אקט פיזי שמבוצע על ידי נשים, החלוקה בנטל אמורה להיות של כלל המשפחה ובראשה בן/בת הזוג. שנית, החוק המוצע מאפשר לבעל לקחת שמונה ימי היעדרות מהעבודה בתשלום ללא אישור רופא.  נראה כאילו המחוקק מעודד את הבעלים לגשת לרופא ולנצל ימי מחלה – והרי לא זו המטרה.  ניתן לתת לכל בעל שבועיים של היעדרות בתשלום מן העבודה לאחר הלידה ללא צורך באישורי מחלה.

שנית, חשוב לציין כי ישראל איננה נמצאת בין המדינות המתקדמות בעולם בנושא ״חופשות הלידה״. ישנן מדינות שבהן הבעל או בת הזוג שלא ילדה זכאים לאותם ימי חופשה כמו היולדת.  לדוגמא, בגרמניה האם יכולה לצאת לחופשה מלאה של ארבעה עשר  שבועות ועוד שניים-עשר עד ארבעה עשר  חודשים בשכר חלקי.  והאב או בת-הזוג  זכאים לאותם תנאים בדיוק! וזה לא הכי טוב, כי בשבדיה כל ההורים זכאים לחופשה בתשלום מלא של עד שמונה עשר חודשים עבור כל ילד! ובדרך כלל האב או  בת הזוג חייבים לנצל לפחות שלושה מתוך שמונה-עשר החודשים! שיוויון היא מילה יפה בפרקטיקה! כמו כן, יש מקומות שמציעים פחות, כמו בארה״ב, אבל למה ללמוד מהפחות טובים?

אז אני מציע: בואו ונלמד מהטובים. נוציא את שני בני הזוג לזמן משפחה לאחר לידה.  נפסיק לקרוא לזה חופשה ונבין כי זהו כורח המציאות בעולם המאוד מאוד מהיר שבו אנו חיים.  – קצת שקט ומשפחתיות לאחר לידה.

שיר 5: צלילי הכרם איילת חן

6.     תרבות, תרבות ואין תרבות!

שנים על שנים שהממסד התרבותי-פוליטי-כלכלי משתק פעילויות תרבותיות הקשורות לתמות שאינן זהות לתמה שהמדינה רוצה בה. מין מדורת שבט כזו שאינה משאירה מקום אפילו לקומזיץ קטנטן. מה היה לנו שם? ובכן היו התיאטראות המיינסטרימים, בראשם תיאטרון הבימה ששיפוצו בלבד עלה כמו הקמה של עוד כעשרה תיאטראות בפריפריה הישראלית, יש לנו את הקאמרי, בית לסין, תיאטרון חיפה וגם באר שבע. וישנם גם האופרה, הפילהרמונית ועוד כהנה וכהנה.

אני אוהב תיאטרון וגם מאוד נהנה ממוסיקה קלאסית ומאופרה.  – אבל אני גם מאוד אוהב תיאטרון שוליים, ונהנה ממוסיקה ערבית, אנדלוסית מזרח תיכונית מקורית ועוד. ואלו כאן, בישראל לא בדיוק למדנו להעריך ולקבל את השפע העצום שיש מסביבנו,  וישנם רבים כמוני שלא מוצאים את מבוקשם. העשור בניו יורק פתח לי את החוויה לעולם חדש ואמיץ – תיאטראות שוליים במינימום תקציב, משוררים שמקריאים את שיריהם בערבי שירה בבארים ומועדונים, ובעצם – בכל מקום שיהיה מוכן לקבל אותם. ראיתי זמרים מהמרחב המזרח התיכוני שלא מצאו את עצמם בביתם ועקרו ליבשת האמריקאית על מנת להופיע – הם דיברו עברית, ערבית, מרוקאית, תימנית וכל שפה אחרת – ואני נהנתי.

היו פעמים שצחקתי, היו פעמים שבכיתי.  אני זוכר בעיקר ריגוש עמוק מהתכונה סביבי – כולנו עמדו לבושים בבגדים שונים, ממתינים בצפייה, לא יודעים מה יקרה ברגע שיעלה המסך. אך מכל הרגשות, הייתי בעיקר עצוב. עצוב כי חשתי שאנחנו מפסידים כל כך הרבה תוכן מדהים שיכול להעשיר את עולמנו.

ואז זה הגיע אלי, ממש מבלי שציפיתי.  פתאום, בשנים האחרונות אני מוצף בעושר רב של חומרים מצוינים ששווים במה מרכזית. אבל לצופים או ליוצרים או לשחקנים/זמרים/משוררים לא אכפת – הם רק רוצים לשתף ולהשתתף באומנותם. אז נסו לצאת קצת מהמקומות הממוסדים – וצפו בדברים שקיימים אצלנו בשוליים ולא בשל איכותם. – יש את "פרחה שם יפה" ו"פאפעג'ינה" מבית הבימוי והיצירה המשותפת של חנה ואזנה-גרינולד – יש את חבורת ערס-פואטיקה שכבר הוציאו אסופה ששמה "מילים טבולות בעארק", יש סופרים וסופרות שמוציאים את ספריהם בהוצאות קטנות ולא תמצאו אותם בחנויות הספרים הממוסדות ועקב כך תפסידו המון. מה שאני מנסה להגיד לכולכם הוא: צאו מהשגרה, כנסו לאינטרנט, לפייסבוק או לכל מקור מידע אלטרנטיבי.  אל תלכו רק לתיאטראות ממוסדים ואל תקנו רק דברים שהומלצו בעיתונים הראשיים. – תתפרעו, תהנו, תחיו, ובעיקר – תנו לכל אותם אנשים לומר  את שלהן, כי כך נרוויח כולנו עושר תרבותי נפלא.

וכדי לחשוף אתכם למה שקורא שם, הנה שיר של תהילה חכימי, משוררת בקבוצת ערס פואטיקה, מהנדסת מכונות ופעילה חברתית. לא שגרתי. – הנאה מובטחת:

גברים באתרים (ולא אתרי בנייה) | תהילה חכימי

אתה מצטלם ליד מכונית אדומה אמריקאית

משרבב שפתיים

אתה כותב:

אני אוהב את אריק איינשטיין

אני בחור טוב ממשפחה טובה

מחפש את האחת

מעדיף בהירות ודקות

אני מהנדס

אני עורך דין

אני בדרך להגשים את החלום שלי

אני מחפש קשר רציני

אני מחפש קשר רציני או זמני

אני אוהב את הבשר שלי  well done

אני מכין את השקשוקה הכי טובה בעולם

אתה מצולם על טנק

יושב על הצריח התותח בין הרגליים שלך

משקפיי שמש על העיניים

מחייך

אתה כותב:

אני רוחני

אני עוסק ברפואה סינית

אני מאוד מחובר לעולם הפנימי שלי

אני מחפש קשר רציני

אני מחפש קשר רציני או סקס

אני מכין את השקשוקה הכי טובה בעולם

אמהות מתות עליי

בנות מצטער מזרחיות זה פחות הכיוון שלי

אתה מצולם על הרים טיבטים מושלגים

אתה כותב:

אני אוהב את השקיעה מול הים

הגודל כן קובע

אני מחפש מישהי שיודעת מה היא רוצה מהחיים

אני מחפש מישהי שיודעת מי היא

אני טבעוני

אני מחפש בחורה מבית טוב

אני מחפש קשר

אני מחפש אהבה אני מחפשת

שיר 6: דקלה – עולם

 

7.     מלאכיות

בכל פעם עם סיום התוכנית שאני מקליט אני עובר לאנשים שאותם אני מכתיר בתור המלאכים שלי – והשבוע אני רוצה לדבר על ציפורה חלפון דוברת הפועל באר שבע, הבעלים של המועדון אלונה ברקת ושחקני הפועל באר שבע.

קבוצת כדורגל בדרך כלל עסוקה בהישגים ודוברת קבוצה עסוקה בלדברר את ההישגים. אבל את ציפורה הכרתי לפני מספר שנים במחאה החברתית, ויש אנשים שאתה יודע ברגע שפגשת אותם שהם יהיו חברים שלך לנצח – זו ציפורה חלפון. גיליתי שבין העבודה שלה, לבין המשפחה המדהימה שלה – היא עובדת ללא לאות לעזור ולסייע – ואת הכול היא עושה בשקט כשצריך. למשל, ציפורה היא מפעל הזנה של אישה אחת, בלי הרבה יחסי ציבור אבל עם המון נשמה ועבודה קשה היא מגייסת תורמים ומתנדבים – כולל את מועדון הכדורגל של הפועל באר שבע על מנת לגייס מזון לנזקקים. יש כאלו שהיו מסתפקים בעניין זה ואומרים את השאר יעשו אחרים – אך לא ציפורה.

במקום בו המדינה נוטשת את ילדינו – והמערכת הרפואית כושלת אל מול ילדים חולים נכנסת לה ציפורה חלפון עם אלונה ברקת – ושתי המלאכיות הללו הפכו את מועדון הכדורגל הפועל באר שבע לחלק אינטגרלי מהקהילה בעיר. יחד עם מלאכים אחרים החלו ציפורה ואלונה לאמץ ילדים חולים מבאר שבע ולסייע להם ולמשפחותיהם במאבק המפרך נגד המחלה הארורה. הן אימצו כמה וכמה ילדים, חיבקו אותם, סייעו בערבים מאורגנים להרמת תרומות לסיוע בטיפולים הרפואיים – ובעיקר נטעו תקווה בילדים.

התמונה של הילדים במגרש מרגשת וממלאת את הלב. ההתגייסות של השחקנים, ההגעה לבתי הילדים ההזמנות למשחקים, החולצות עם חתימת השחקנים – כל אלו הופכים את הימים הקשים והארורים הללו למשהו שניתן לעבור, זוהי זריקת האדרנלין הטובה ביותר עבור ילדים אלו.

אבל לצערי לסיפורים מסוג זה לא תמיד יש סוף טוב, לפני כשבוע הראל יוסף דבוש, ילד בן 5 שאומץ על ידי ציפורה חלפון ובעטיה מועדון הכדורגל והעיר באר שבע כולה, נפטר ממחלה ארורה. הלב כואב, הנשמה נחמצת ויש טעם מריר בפה. תמונות של הראל עם ציפורה, אלונה והשחקנים רצות בראש. אפשר היה להתמקד בעצב, והוא גדול ורב, אך ההנצחה הטובה ביותר לזכרו היא המשך המאבק עבור עוד ילדים אחרים שניתן להציל – אז ציפורה כבר רצה למטרה הבאה – דמעות בעיניים, לב שבור הכול – אבל אולי את הילד הבא ניתן להציל – כי אומרים המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו.

אז ציפורה חלפון, אלונה ברקת ומועדון הכדורגל הפעול באר שבע – אתם המלאכים שלי – אתם שיכולים לעבור ממול ולהביט ולתת תרומה – על כך שהחלטתם שזה לא מספיק ובתוך כל העיסוקים שלכם לקחתם את הזמן והמקום לילדים ולעיר – אני מוריד את הכובע שלי בפניכם – ומאחל לכם שנה ספורטיבית מלאת הצלחות – אתם ראויים להיקרא מלאכים! תודה לכם בשם כולנו.

שיר 7: הגשש החיוור – זאת שמעל למצופה