האלימות מתחילה מהבית פנימה

אני אוהב כדורגל, מה זה אוהב, אני ביציע חולה כדורגל, אולם בשנים האחרונות נוצרה אצלי תחושה של זרות, אי נוחות מהכדורגל הישראלי. יכול להיות שזה עניין של גיל, ואני משתנה, מתבגר, משנה את החשיבה שלי; אולם, יש מצב שגם הצד השני שינה דרכיו ולי כבר לא כל כך נוח ומהנה בשל השינוי ההתנהגותי הזה.

אהבתי לכדורגל קשורה גם לקבוצה שלי, הפועל תל אביב! אני הייתי שחקן שכונה טוב, לא משהו מיוחד, ועל כן חשבתי שכך יהא גם עם בני, עידו שלי, בן ה-8, החל לשחק מתחת לראדר שלי, יום אחד אמרו שהוא טוב, והבחירה הייתה מידית הפועל! כיום הוא משחק בקבוצת ילדים טרום ב' של המועדון, ואני את אהבתי העברתי לכדורגל הילדים. אולם בעקבות הילד שהחל לקבל מנוי חידשתי את המנוי שלי עימו. חשוב לציין, כי למרות אי הגעתי למשחקים שנים, הייתי חבר בעמותת הכדורסל ותמכתי בכדורגל ללא סייג.

עם הגעתי התחוור לי כי, אני ניצב בפני שוקת שבורה, למרות בדברים המדהימים שנאמרים על קהל האוהדים במשחקים עדיין ישנם יצרים רווי אלימות וקשה מאוד לשבת שם באופן כללי ובעיקר עם ילדים בני 8, 9 ו-10 ביציעים. הקללות וכמות האלימות המילולית המופנים כנגד השופטים, שחקני היריבה ובעיקר שחקני הקבוצה הם יוצאי דופן. אני יודע, מכיר את הטיעון "אנשים באים למשחקים להתפרק", מצטער זהו טיעון ריק מתוכן, אפשר להתפרק בהנאה אל חייבים אלימות! הבעיה היא מה קורה כאשר האלימות הזו גולשת אל מעבר לתחומי המשחקים של הבוגרים?

תנו לשחק כדורגל בלי אלימות, בלי קללות ובלי גזענות!!! רק כדורגל!

תנו לשחק כדורגל בלי אלימות, בלי קללות ובלי גזענות!!! רק כדורגל! (עידו זלצר-זובידה משחק בניו יורק…)

ובכן כמה דוגמאות לכך קיבלנו בשבועות האחרונים. במהלך אותו החלה התאחדות הכדורגל הישראלית, באו חכמים אלו והחליטו ללא שיתוף המועדונים להוריד שופט אחד מכול משחק של ילדי טרום ב' שמחשקים בשני חצאי מגרש שמיניות, וזה היה כאילו מישהו פתח את שערי הגיהינום! לא שהייתה חסרה אלימות מילולית עוד לפני האקט, בשלב זה האלימות המילולית הפכה לפיזית, הותקפו מאמן ועובדי קבוצת רמת השרון בתום משחק באור יהודה, משחקים פוצצו, והשיא הגיע עם ניסיון תקיפה של אב ממ.ס. אשדוד ילד, לא נער, ילד! מקבוצת הפועל רמת גן.

אני מודע לטענה הרווחת כי בראש ובראשונה יש להחזיר את השופטים למגרש, וזה יפתור את הבעיות אולם אינני מקבל אותה. לדעתי יש לעשות שני דברים מרכזיים: הראשון, להפסיק את משחקי הכדורגל לילדים עד גיל 12 במתכונת של ליגות, במקום לקיים טורניים חד-שבועיים או דו-שבועיים ולעבוד עם הילדים בעיקר על יסודות הכדורגל שכה חסרים אצלנו בארץ. שנית, אני חושב שעלינו לחנך את כל האוהדים בארץ על ידי פעולות נמרצות, ראשית הרחקות ממגרשים למתפרעים לתקופות ארוכות ממש כמו שעשו באירופה, ושנית על ידי עידוד חיובי ולא קללות שהנייר אינו סובל אותן. שילוב של שני אלו, עם אהבת המשחק אולי יביאו את ילדי טרום ב' למטרה נכספת של מונדיאל או איזה יורו קטן…והעיקר, בחייכם, תחזירו לי את השקט וההנאה ממשחקי טרום ב'.

בברכת אדום עולה

הני זובידה.

הטור התפרסם לראשונה בגיליון 01/02/2014 של עיתון עמותת אוהידי הפועל תל אביב "האדומים"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s