אוהד אחד אוהד נמגר את הגזענות!

הדרך בה אני רואה את חיי היא דרך קולקטיביזם, אני חלק משרשרת ארוכה של א.נשים ואנחנו יחד יוצרים קהילה מורכבת בה אנחנו תומכים אחת בנשייה, ובעיקר הופכים את העולם למקום טוב יותר עבור כולנו.

לקבוצות ספורט יש את בסיס איתן להיות פלטפורמה מצוינת ליצירת קולקטיבים חברתיים לפעולה משותפת. הנה בואו וניקח לדוגמא את הפעול אוסישקין תל אביב, הידועה כיום בשמה הפועל תל אביב, קבוצה שקמה ממש מן החול, כספינקס המיתולוגי, ויצרה את אחד הקולקטיבים היפים והמוצלחים ביותר שידע הספורט הישראלי באופן ספציפי ומדינת ישראל בכלל.

אולם הדרך אינה עוצרת בקולקטיב מוצלח, אחת ממטרות הקולקטיבים המוצלחים היא העברת המסר הבסיסי של הקולקטיב לכל מקום אליו הוא מגיע, ולא המנטרה לא אמורה להיות "לכל מקום שבאתי עשיתי מהומה…" המנטרה צריכה להיות של ספורט ללא אלימות, מילולית ו/או פיזית. אז באמת למה אנחנו לא מצליחים להגיע למצב בו כולנו יחד כקולקטיב מרימים את דגל האי אלימות והאנטי גזענות, למרות שכמעט כולנו כיחידים מתנגדים לאלימות ולגזענות.

אז נכון שהבאתי את דוגמת הקולקטיב דרך קבוצות הבוגרים אולם לדידי הכול מתחיל במקום אחר לחלוטין, קבוצות הילדים מה שנקרא "המועדון". אני ברוב עוונותיי אב לילד שמשחק במועדון, הילד משחק בטרום ב' דרום ואני חלק מקבוצת הורים אורגנית שחייה כבר שנתיים בקור בחום בגשם ובשמש על היציעים הלא נוחים של מתחם חודורוב, במהלך שנתיים אלו נוצרו חברויות, ולא רק בין הילדים גם, ואולי חשוב אף יותר, בין ההורים. שהרי שלוש פעמים בשבוע אנחנו יחד כשעתיים בזמן האימון ואז משחק בשבת. כמעט כל הזמן הפנוי שלנו יחד.

עידו זלצר-זובידה, אם נגדל אותם נכון נקבל תרבות ספורט חדשה!

אז הקמנו לנו קהילה, והגענו למספר החלטות ואנחנו עוזרים אחד לשני לאכוף אותן, ראשית אין אצלנו קללות – כלום! לא שופטים, לא קבוצה אחרת אך מילה. שנית, כולנו יחד, עוזרים אחד לשני, מנחמים ילדים, מסיעים, דואגים לכולם כאילו כל אחד ואחד הוא של כולם. ואחרון חביב, לא מגיבים לכלום, ובכך נמנעים מאלימות. לא אשקר, לעיתים מתעצבנים, לעיתים אומרי מילה לא במקום – אבל בשביל זה יש קהילה, לא לפקח ולמשטר או למשמע, אלא בשביל להגיד לא נורא אנחנו אנושיים זה קורה טועים, מבקשים סליחה והכול עובר.

ומזה התפתח הווי, אנחנו מגיעים למקומות וכולם כבר יודעים שקבוצת הילדים טרום ב' דרום של הפועל תל אביב היא קלאסה, הילדים לא מקללים, הם תמיד מסייעים לשחקן יריב לקום, המאמן אישיות משכמו ומעלה וההורים מעודדים באהבה. ופתאום הכול משתבש כשאנו מגיעים למשחקים של הקבוצה הבוגרת, האוהדים מקללים את כל מה שזז, האווירה טעונה כולה ויש הרגשה של הר געש אבל במובן השלילי.

אני יודע לא לכולם יש ילדים, וגם לאלו שיש ילדים לא כולם משחקים בקבוצות הנוער והילדים של המועדון. נוצר מצב בו מגיעים למשחקי הקבוצה הבוגרת קולקטיבים לעומת בודדים, והאלימות והגזענות מתחילה מהבודדים ואלו שחוששים לעמוד מולם. אולם ישנה דרך להכניס את כולם לתלם, גם בלי ילדים. על כל קבוצה להקים מועדון אוהדים רשמי, עם הטבות, ושותפות מלאה בקבוצה, מין מודל ברצלונה הפועל תל אביב בכדורסל, אני יודע, שם המשחק הוא כסף, אבל האוהדים הם קו החיים של המשחק, אם נכניס את כולם, נרשום אותם ללא עלות, נשתף אותם באכיפה נמנע את העונשים ונקבל אווירה חיובית ואוהדת במגרשים.

לא לכולם יש זמן זה נכון, לא כולם באים על מנת להיכנס למחויבות ארוכת טווח, גם זה נכון. אולם, אם נרתום קולקטיבים כאלו בכול יציע, כאלו שיפקחו שהעידוד נעשה בצורה חיובית, ללא קללות וללא גזענות – אלו שבאים כיחידים ימנעו, ויותר מכך, הם ירצו להיות חלק מהקולקטיב. אז במקום להתעמת עם האוהדים, פרקטיקום ידוע של הנהלות בארץ, שתפו אותם, הכניסו אותם לתוך תהליכי קבלת ההחלטות, לא רק שנרוויח שותפים אמיצים אלא נוכל באמת אחת ולתמיד למגר את הגזענות והאלימות ממגרשי הכדורגל.

בברכת אדום עולה!

הני

הטור פורסם לראשונה במגזין האדומים בתאריך ה-01/03/2014