ילד עם לב שבור, קפיטליזם חזירי וגילי ורמוט

מה עשתה "העברת העונה" בכדורגל הישראלי לי ולבני האהוב…

אהלן אהובות ואהובים,

רבים יודעים שאני מפרשן בתוכנית המיתולוגית שירים ושערים – ואני נהנה מכול רגע, כל פעם שאני מגיע למגרשים עם החברים היקרים: ליאור טימור, משה פרימו זיו אברג'יל ועוד אני מתרגש כמו ילד. לשמוע את שרון פרי ואת ז'וז'ו מהאולפן עושה לי משהו.

כמו כן, כפי שרבים מכם יודעים אני גם אוהד הפועל תל אביב, והילד הקטן משחק בקבוצה. השבוע המשימה בתוכנית הייתה לפרשן את המשחק של הפועל נגד רעננה – משחק שגרתי, לא צריכות להיות בעיות, נפסיד או ננצח. אבל, וזה אבל גדול, השבוע נפל דבר במתחם חודורוב, גילי ורמוט, מספר 14, הקפטן עזב את הקבוצה, לא סתם עזב, נמכר ליריבה (הספורטיבית) מהצד השני של העיר.

בבוקר לאחר המכירה הילד התעורר ואמרתי לו: "עידודו, בוקר טוב נשמה, רציתי שתדע שמכרו את גילי למכבי…" אמרתי ולא האמנתי שהמילים הללו יוצאות מגרוני.

הילד, עם קורי שינה בעיניים ענה: "לאאאאא, די לבלבל אבא!"

ומיד הושיט את היד לנייד גלש לאתר ספורט וראה את הידיעה בראש מהדורות הספורט…

הטלפון נשמט, הילד זרק את הראש על הכרית ומלמל "אני לא מאמין! אני לא מאמין…"

אמרתי לו: "קום כפרה אבא, לא קרה כלום…עוד שחקן פחות שחקן הכול בסדר, גם ככה הם קנו חצי הפועל…זהבי, אניימה, נוסא ועכשיו גילי…"

עידודו ענה "אתה לא מבין אבא! זה גילי!…" והלך חפוי ראש למקלחת…

מאז לא דיברנו על הנושא, היום בדרך למשחק בבוקר נסענו וכהרגלנו דיברנו על היום הזה, אמרתי לו שקיבלתי לשדר את הפועל.

"אני לא בא…" הוא פלט.

אמרתי "אתה חייב לבוא הקבוצה שלך היום מנופפת את הדגל לפני תחילת המשחק…"

 

ככה נראה ילד שמח עם החליפה החדשה שלו מספר 14 "לעולם אני לא אלבש את מספר 14 יותר, לעולם!!!!" מה עשית גילי ורמוט, מה עשית????

 

והוא ענה "בלי גילי…"

אני לא מכיר את גילי ורמוט אישית, אם הייתי צריך לבחור שחקן שבמשך שנים היווה את האנטי-תזה ליריבה מעבר לכביש זה היה גילי. את זהבי לא היה לעידודו ולי קשה להתרגל לראות שם, ונוסא מעולם לא היה באמת שלנו, גם אניימה הגיע מבני יהודה. אבל גילי היה האנטי תזה, האנטי גיבור, האדום שלנו, לא רץ יותר מידי, לא נכנס לתקלים אבל עם דריבל משגע ברגל שמאל, צנוע מחייך בחצי בושה, גילי הוא אדום! עם כל הרצון, אני לא רואה אותו עושה ניסים ונפלאות במכבי. וכשחשבתי על זה היום בבוקר נזכרתי בחנן קרן, כדורסלן מחונן שבא מקבוצת הקיבוצים ועבר לרמת גן, שדיגדגה את האלופה הנצחים ואז במהלך "רגיל" נקנה והתייבש על הספסל שנים עד לפרישה לאנונימיות…גילי (חנן) ורמוט (קרן)…הפחד, הדומיננטיות….אין יותר ספורט להנאה ולמחויבות….

וכן, אני יודע, זה הספורט היום, ובכסף ואפשר לקנות את מי שרוצים. רבים גם יגידו לי משהו על ניהול, וכן אני חושב שלהעיף את טביב ולהביא את רמון (להחליף מישהו שהוא עבריין מורשע בשל התחזות בעבריין מין מורשע זו טעות ובבסיסה הייתה גזענות) הייתה טעות טרגית! אבל, ושוב זהו אבל גדול, מה קרה?!?! הכול כסף? הכול רצון לעוד? מה קרה לאהבה? לסמל? לאוהדים? מה יהיה עם הילד שלי, שנשבר לו הלב?

היום אני אשדר מבלומפילד בתוכנית שירים ושערים, חלום של ילד קטן שהגיע לישראל בשנת 1971 מעיראק והקשיב לדני דבורין עמי פזטל ועוד קצת שמות מיתולוגיים שהתגשם, ולמרבה הצער אני אהיה יותר עצוב משמח! למה? ובכן כי יש לי בן, והוא משחק כדורגל בראש ובראשונה מאהבה, והיום הוא ישב ביציע ויראה את המשחק עם לב שבור בלי לראות את מספר 14 גילי "המאסטרו" ורמוט. ילד עם לב שבור בגלל כדורגל, וזה לא צריך לקרות לא בגלל חזירות, קפיטליזם או רצון לדומיננטיות מוחלטת בספורט כזה או אחר….

עידודו כפרה אני אוהב אותך!

אבא