יש לי קטע כזה, אני לא נוהג להנחות סטודנטים לתארים מתקדמים, אלא, אם העבודה שלהן/ם מענינת אותי באופן אישי! ככה אני. מתאים טוב, לא מתאים יש עוד מלא מנחים אחרים. בשנים האחרונות הנחתי רק 5 סטודנטים לתארים מתקדמים, בד"כ המסע הוא אישי שלהם ואני נספח, אבל עם אסתי, הוי אסתי, זה היה קצת אחרת, חרדית שניגשת אלי במרכז הבינתחומי ומתחילה להתווכח איתי על אגודת ישראל…נו מה אומר, מתזה הכרתי חברה לחיים, והמשפחות גם מכירות, בקיצור תקראו זה בטוח יעשה טוב לחלקכן/ם…ואסתי לך מברוכ!
אסתי רידר,סטודנטית לדוקטורט שהיום הגנה בהצלחה רבה על תזת התואר שהשני שלה, קבלו אותה:
אני עוד מעט בת 38 אין לי בגרות, אין לי פסיכומטרי יש לי אי שם תעודת הוראה ובפעם האחרונה שהייתי במסגרת לימודית כל שהיא כתבו בעטים במחברות. כולם סביבי צעירים עד כאב ואני תוהה אם כתוב לי על המצח שאני זקנה או רק שאני חרדית – ככה נראה היום הראשון שלי בבינתחומי המסגרת האקדמית הראשונה שלי EVER. זה לא שלא רציתי. רציתי מאד. תמיד אהבתי ללמוד אבל החיים הסלילו אותי לבניית בית בישראל (שהיה למעשה בברזיל בסופו של דבר) לפני הכל, ואז כשהבית התפרק עבדתי 24/6 כעיתונאית בכלי תקשורת חרדים לשלם שכר דירה ושאר ירקות, והחלום האקדמי נדחק לתחתית הרשימה עד שהפסקתי לחלום אותו לגמרי. היום עוד מעט בת 43 יש לי תואר ראשון תואר שני תיזה מוגנת(!) ואני לא מבטיחה שאעצור בדוקטורט. מסביבי, באוניברסיטת תל אביב, יש כבר יותר נשים בגיל שלי אבל עדיין חווית הבדידות כחרדית באינה. המסלול לא מובן מאיליו. כשנכנסתי לבינתחומי בעקבות נישואים שניים (טובים טפו טפו טפו שרק ימשיך ככה) לא חשבתי שאני הולכת לטפס על ההר האקדמי. תואר ראשון בממשל מהבינתחומי היה נראה לי סמל סטטוס שהתאים לסטטוס החדש שלי, מרצים רבים בבינתחומי היו ברשימת אנשי הקשר שלי כמרואיינים לשעבר אז הבחירה הייתה טבעית. קבלו אותי באמצע השנה ועל כך אני לעד מלאה בהכרת טובה ותודה בגיל שלי כל סמסטר משמעותי ונתנו לי חווית לימודים מרתקת. הייתי בטוחה שעם תואר בממשל אני אשתלב באיזה משרד ממשלתי או בתפקיד ציבורי אחר ובא לציון גואלת.
זינוק של 41% בשיעור החרדים הלומדים באקדמיה בשבע השנים האחרונות – הארץ 2014 – קישור: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2278687
אבל אז פגשתי איזה מרצה (הני זובידה אם את מתעקשים) שגרם לי להחליט לעמוד מהצד השני של הבימה וכמה שיותר מהר. שגרם לי להבין שאני רוצה להיות מרצה באקדמיה ובהקדם. שדווקא משם אני רוצה להשפיע. ישבנו היום לקפה אחרי שסיימתי להגן על התיזה שלי (אני יודעת שזו הפעם השניה שאני מזכירה את זה אבל עברתי דרך ענקית ואני חוגגת אותה ויהיו איזכורים נוספים בהמשך) ושיחזרנו את הפעם ההיא. הוא טוען שהייתי בשביס, לא סגורה על זה אם כי יתכן בהחלט שבאותו יום שלחתי את הראש לספר כמו שאני קוראת לטקס שליחת הפיאה לפיאנית, אבל את זה שהתווכחנו בלהט שנינו זוכרים. הוא אמר שאגודת ישראל היא מפלגה שאינה ציונית ואני נעלבתי עד עמקי נשמתי. צעקתי לו איזה קריאת ביניים והוא צעק עלי בחזרה (ואני מעדנת כן?) "תקשיבי, עיתונאית לא עיתונאית אל תבלבלי לי במח. תכתבי מחקר אקדמי על זה שאגודת ישראל זו מפלגה ציונית ואז אני אדבר איתך. מהמקום שלי אני קובע אגודת ישראל מפלגה לא ציונית. כל טוב ושלום על ישראל".
יש לי בבית עדיין את הספרים שהתחלתי לאסוף למחקר שרציתי לכתוב לו. מאז שיניתי את תחומי העניין, הפכתי לפמיניסטית (גם בזה יש לו מניית יסוד אבל כמה אפשר שיעוף על עצמו נשאיר משהו לפוסט אחר) והדוקטורט שלי כבר יהיה נשים חרדיות שרוצות להיכנס למפלגה שפעם נקראה אגודת ישראל, אבל היה יהיה דוקטורט ובשנה הבאה אני כבר מלמדת במכללת עמק יזרעאל ומרצה ומשפיעה מהצד הנכון של הקתדרה. בתזה חקרתי באמצעות המקרה של "לא בוחרות לא נבחרות" הקבוצה בה אני פעילה באיזה אופן מתפתחת תפיסה פמיניסטית אצל אקטיביסטיות חרדיות הפועלות לקידום נשים בזירה הציבורית והמשגתי את התמות המרכזיות המאפיינות את הפמיניזם החרדי. ההחלטה לכתוב תזה על נושא שהוא חלק מרכזי בחיי הייתה קשה וקלה מבחינתי. קשה מכיוון שהזהירו אותי מכתיבה בתחום קרוב שישפיע על חיי ויקשה עלי רגשית, והיה בכך צדק. יש קושי גדול במראה מתמשכת שכוללת קבוצה משמעותית של נשים שפותחות את ליבן ומספרות על החוויה החברתית שלהן שהיא לרוב קשה ומורכבת. קשה "ללכת הביתה" בסוף היום עם עומס חוויות שכזה. ועם זאת, ההחלטה הייתה קלה מאוד, במקרה שלי ככל הנראה לא הייתה אפשרות אחרת, לא יכולתי לכתוב על נושא שקרוב אלי פחות מזהותי הפמיניסטית המתגבשת. קושי נוסף שהתמודדתי איתו הייתה רתימת המרכז הבינתחומי להכרה במחקר פמיניסטי ועוד יותר מכך להסכמה למתודולוגיה ולכלי המחקרי ה"פתוח" תיאוריה מעוגנת בשדה. אבל לא הייתה לי ברירה. מלכתחילה ניגשתי למחקר כי זיהיתי שלוש לקונות: אין חוקרות חרדיות בתחומים של ממשל ומגדר, תיאוריות פמיניסטיות הן תיאוריות מערביות, מודרניות חילוניות ואופייה המסתגר של החברה החרדית. אפלה אקדמית סמיכה אופפת את עצם קיומן של נשואות המחקר. נשים חרדיות המגבשות זהות פמיניסטית, ואף יותר מכך – נשים חרדיות פמיניסטיות הפועלות בזירה הפוליטית הישראלית, אינן כר אפשרי למחקר פוזיטיביסטי טהור. הוואקום האקדמי שאופף את קיומן של הראשונות, והריק האקדמי שעוטף את פעולתן של האחרות, לא מאפשרים ניתוח חומרים אתנוגרפיים קיימים, תצפיות ושיטות מחקר קליניות GROUNDED THEOREY IS THE ONLY THEORY במקרה הזה.
הלקונה השנייה והשלישית יישארו כנראה נכונות, בכל הנוגע ללקונה הראשונה הצלחתי לנקב בה חור קטן. אני מקווה שנשים חרדיות נוספות לא ירתיעו מהקושי ולא יסתפקו בתואר ראשון ולפעמים גם שני בלי תזה אליהן הן מוכוונות כדי להשביח את תלוש המשכורת. אני רוצה להיות פחות בודדה. רוצה לראות סביבי חוקרות חרדיות רבות ככל האפשר. זה בעיני יהיה שינוי חברתי אמיתי. אז אם אתם מרצים באקדמיה ויש סביבכן נשים כאלו: דרבנו אותן. אם היה לי שקל על כל מי שאמר לי כמה קשה שם לא הייתי צריכה עכשיו מלגות. עשו טובה- אל. תבינו שהדרך שהן עושות קשה פי כמה מהדרך שלכם. תדחפו אותן. תחזקו אותן. בסוף כולנו כחברה נרוויח מכך.
להתראות בדוקטורט.
ביקורת - ולא בהכרח בונה 
תגובות
את בשביס (זינגר)
אנו מכירים היטב
אנחנו מחוברים היטב
יש לי חזון שלום וקיימות
מש׳ק כנפיים (משכין שלום וקיימות)
אני רוצה לשתף אותך ואת קוראיך ומאזיניך
מחכה לקריאה שלך
נבות
אסתר היקרה, מזדהה איתך בכול ובקול הייחודי שלך, עלי והצליחי!. הייתי סבתא סטודנטית (תואר שני) באוניברסיטת תל-אביב עם כיסוי ראש (לרוב בנדנה). מקבלת ממך עידוד להמשיך לתואר שלישי, בדיוק נרשמתי בשבוע שעבר, אך קיבלתי "רגליים קרות" וחשבתי לבטל הרשמתי, אך הפוסט שלך מעודד אותי להמשיך הלאה ולא לחשוש…….תודה לך.
ד"ר זובידה היה המרצה שלי והוא העשיר את הסטודנטים בהרבה תובנות בכל הקשור למציאות העגומה בארצנו, אני רואה אותו כנביא הצועק בשער.