שבוע הספר שלי!

כשהיגרנו לישראל – כך בשנה אחת הפכנו לעניים. לא היה כסף כמעט לכלום! ממשפחה די מסודרת, עם משאבים כלום.
לא ידעתי טוב יותר, התנהלתי כאילו ככה זה והכול טוב. ובאמת היה טוב. לא מתלונן.
אבל לאמא שלי (Henia Zubida) היה קשה! היה לה קשה כי לא היה כסף לקנות לנו ספרים.
אז ראש וראשון – מנוי לספירה העירונית שהייתה ברחוב חיים עוזר שבפתח תקווה – גן עדן עלי אדמות! אוי הימים שביליתי שם. והספרניות שבתחילה הסתכלו על הילד השחרחר הרזה כמו מקל שמגיע עם תיק ענקי – ומבקש לקרוא – הכול! בהתחלה הן אמרו לי "זה החלק לילדים בגילך" (הייתי בן 9) – אחרי חודש אמרתי משעמם! רוצה יותר! הרבה יותר!
ואחת, במקום להתווכח והלגיד זה מה שיש הזמינה אותי לחדרה, ואמרה בוא ונדר על מה שקראת – דיברנו ודיברנו ודיברנו – העיניים שלה התרחבו, היא הסתכלה עלי ואמרה – אתה יכול לקחת מה שבא לך!
ולקחתי! אוי כמה שלקחתי שניים שלשה כל שבוע לפעמים אפילו ארבעה. בעיקר מתורגמת, מדע בידיוני (תודה אייזיק אסימוב) כל מה שבא ליד.
ואמא שלי – היא צקצקה ושאלה – "אבל הני מה יהיה עם האנגלית שלך?"
עניתי: "אמא בספריה אין ספרים באנגלית – כל מה שיש שם זה לתינוקות!"
אז אמא טיכסה עצה – היא הלכה ומצאה חנות ספרים בעיר של דרום אפריקאים – שנקראה "the book store" ושם השאילו ספרים באנגלית תמורת תשלום – והיא התחילה להביא אותם הביתה – וקראתי הכול! קראתי בריטית, אמריקאית צרפתית מתורגמת מה שבא ליד.
ואמא הצליחה להביא יותר ויותר ספרים כי היא תפרה את השמלות שלה מבורדה – וחסכה מעצמה המון דברים.
וכשלא היה מקום בבית לספרים – היא ירדה לאתר בנייה בעיר "שיחדה" את הפועלים בארוחת צהרים של קובות ואורז והם הביאו בלוקים וקרשים ובנו ספרייה מאולתרת – ואני הייתי מאושר!
לקנות ספר חדש היה אירוע די נדיר!
באותם ימים אימי לימדה בבית ספר ברמלה שרובו היה תלמידים ערבים וגם צוות ההוראה היה מורכב ברובו מערבים שהפכו למשפחתנו. אחד מאותם מורים שהיה מגיע לביתנו ראה את אהבתי לספרים – וביום אחד הוא הביא לי את העותק שהוא קיבל מאביו של ה"נסיך הקטן" התמונה מטה – לא ידעתי מה זה, אז אמרתי תודה ורצתי לחדר לקרוא! וקראתי. בלילה בכיתי. אמא הגיעה לחדר, הסתכלה עלי, לא אמרה מילה התיישבה לידי ורק ליטפה את ראשי. היא ידעה מדוע אני בוכה. והייתי מאושר!

הנסיך הקטן הפרטי שלי 🙂

לספרייה הפסקתי ללכת בגיל 13 כי די סיימתי מה שהיה שם לקרוא – ואז כבר לקחתי את קו 66 לתל אביב – שם הסתובבתי בין חנויות ספרים מוזרות כמו קדמת עדן, ובית אריאלה שהיה כמו היכל קודש – שם התוודעתי לעוד ספרות ועוד.
לקנות ספרים עדיין לא יכולתי כי היינו בסדר ולא יותר. גם לא העזתי לבקש, מנטליות של עני. חנויות ספרים שנתנו לשבת ולקרוא וספריות היו המקלט שלי.
היום אני אקדמאי, אני גר בבית שבו יש לי ספריה ענקית כפי שתראו בתמונה, אני אוהב ספרים בכול פורמט ואני קורא וכותב למחייתי – אבל עדיין כילד שבבית אין הרבה תמיד מוקרי את הספרניות ואת אותן חנויות ספרים שנתנו לי לשבת ולקרוא תמורת סידור ספרים ועוד מטלות שלא היה בהן צורך!

הספריה שלנו בבית היום…

שבוע הספר הוא לכולן/ם – לא להוצאות ולא משום שזה מותג, תנו לכולן/ם להנות.
אחלה ערב
הני

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: