ההפתעות של החיים שלי

הרבה אנשים טועים בי – אני בעצם ביישן. אני לא אוהב להתערבב, לא אוהב רעש והכי אני שונא להציק לאנשים. נשבע!

חלק יודעים שאני לא יליד הארץ. גדלתי על ספרות ומוסיקה אקלקטית אבל לא ישראלית כלל. עד גיל 13 קראתי ספרים כמעט רק באנגלית (ככה החליטה אמא שלי), שפת ברירת המחדל שלי בבית הייתה ערבית ואנגלית ורק בחוץ דיברתי עברית…ככה זה עד היום. לגבי מוסיקה היה קטע – הייתה לי אמא שמתה על אלביס פרסלי, דודה שאהבה את קליף ריצרד וקצת חיפושיות ועוד דודה שהאביסה אותי בדיסקו וכל מיני מוסיקות אלטרנטיביות. אבל הכי! היה מוסיקה בערבית. האבא והאמא המדהימים שלי לא ויתרו, כל אפשרות הם הדליקו את הרדיו טייפ סוני שקיבלנו מהסוכנות והקשיבו לאום כלתום, פריד אל אטרש, איסמהאן, עבדל-אל והאב ועוד. האמת שאז לא בדיוק הבנתי מה אני מקבל….

יותר מכול אהבתי את פיירוז – אך איזה קול, איזו נשמה. נמשכתי למוסיקה כמו פרפר לאש – ולא יכולתי להפסיק לגמוע את הצלילים. גם היום היא הזמרת האהובה עלי בעולם!

מוסיקה ישראלית לא ענינה אותי. זה נשמע לי מונוטוני, חסר כל מעוף ודי "מפגר" ברמה מוסיקלית. מארשים סובייטים עם מילים נבובות שלא דיברו אלי או אל החיים שלי. או מלחמה או קיבוץ, זה לא אני.

ואז זה קרה, אני חושב שהייתי בן 13 או 14 בחטיבה ומישהו בא עם רדיוטייפ גדול כזה – לא BoomBox כמו של רדיו ראחים, אלא קטן מעפן עם הדלת של הטייפ שבורה, כזה שיכולנו להרשות לעצמנו – בכול זאת ילדי מהגרים ממדינות ערב…ושמעתי את הגיטרה מסלסלת והנשמה שלי נשבתה. חיפשתי את האדם עם הרדיוטייפ ומצאתי את יגאל ארביב, שלימים הפך לחבר שלי כאח –
שאלתי: מי זה?
ענה זוהר ארגוב.
אמרתי: הוא מנגן בגיטרה?
הוא ענה: מאיפו'לי?
אמרתי: עשה טובה תביא את הקסטה?
היית מת!
נו רק נעתיק ומחזיר, התחננתי.
טוב שעה!

רצתי השגתי טייפ נוסף הקלטתי.

חיפשתי וחיפשתי מי זה ששורף לי את הנשמה על הגיטרה? – אז לא היה אינטרנט להזכירכם – עד שהגעתי למישהו מבין, והוא אמר לי בפסקנות וידענות: "זה יהודה קיסר המלך!!! אי אפשר לטעות בצליל של הגיטרה שלו."

ואללה!
העיניים התרחבו האוויר בריאות גדל – שאלתי איפה משיגים עוד? אמר לי: תחנה מרכזית תל אביב – קח קו 51 או 50 עד הסוף רד בתחנה המרכזית – יש שם בית אדום לידו יש חנות קסטות להם יש הכול.

החלטתי נוסע!

נסעתי לתחנה מרכזית בתל אביב – הלכתי לבית האדום – נכנסתי לחנות קסטות ואמרתי "אני רוצה לשמוע כל מה שיש של יהודה קיסר…"

צחקו עלי! ואיזה בחור אמר – חבוב הוא לא שר.
אני יודע, עניתי, אבל מנגן כמו אלוף העולם!
צחקו בקול חבורה של גברים שנראו כמו הדודים שלי אבל קצת יותר מגניבים
– צחקתי איתם.
ענו במקהלה, נכון ילד. ואחד המשיך: הוא מנגן עם כמעט כולם, אהובה, צלילי הכרם בועז….נו כולם!

גמעתי שם אחרי שם. רשמתי בראש והתחלתי לשמוע כל מה שהוא עשה. החברה צחקנו עלי ואמרו קח הנה יש פה טייפ שים מה שבא לך. הייתי מאוהב! מצאתי את מקומי – חנות קסטות בתחנה מרכזית מלאה בגברים ששמרו עלי – הציעו קולה, מים לא שמעתי לא רציתי רק את הצלילים של הגיטרה שמעתי. בעיקר זוהר! ידעתי לזהות את צליל הגיטרה שלו בכול מקום. הוא הפך לצליל נעורי. קניתי הרבה קסטות משם. הם התערבבו לי עם הרוק הכבד שלמדתי לשמוע בקדמת עדן – אבל יהודה קיסר היה הכי טוב שאני הכרתי.

כשהגעתי לצבא באתי עם הקסטות וולקמן כזה בומבילה – שאלו אותי מה אתה שומע? אמרתי הגיטריסט הכי טוב בעולם. צחקו עלי. רבתי עם כולם ושנאתי אותם. בשכונה כולם ידעו יהודה קיסר הוא הכי טוב מכולם.

עד היום שאני שומע את הצליל שלו והוא נוגע לי בלב.

היום יצאתי לסיבוב – עברתי בשוק הכרמל ופתאום ראיתי אותו, זו לא הפעם הראשונה שראיתי אותו, אבל תמיד התביישתי לבוא להגיד שלום, להפריע לו לנגן, מה אני אוכל ראשים נודניק? בהתחלה צילמתי מאחור, ואז סרטון כדי שתהיה לי מזכרת שראיתי אותו ואז אמרתי יאללה מספיק כבר לך תעמוד מול שתהיה לך תמונה אחת של הפרצוף שלו.

image2.jpeg

נעמדתי מול, יונים עפו והפריעו לי לצלם, קצת התקרבתי – אז עברו אנשים ככה בלי לעצור ולשים לב, תיירים, ולא נתנו כבוד למוסיקה, זזתי הצידה אני ממש מולו, התרגשתי, אז חבורה של ילדים עם קורקינטים חשמליים עברו וצרחו אז עוד פסיעה ואני במרחק של שלשה מטרים מיהודה קיסר!!!

image1.jpeg

פתאום הוא מוריד את היד מהגיטרה, מפסיק לנגן, בראש חשבתי ואללה הוא עכשיו יוצא עלי עוד נודניק שמצלם את יהודה קיסר כאילו זו הצגה!

במקום הוא מחייך חיוך גדול מסמן לי להתקרב.
אני מגיע נבוך, לא רציתי להפריע, הרגשתי כאילו עצרתי קונצרט – התקרבתי אליו – הוא הושיט את היד עם המפרט, לחצתי לו את היד

אמרתי במבוכה: "תראה אותם רצים מסביב לא מבינים מי מנגן כאן…"

יהודה חייך ואמר: עזוב מי מנגן, הם לא מבינים מי מצלם…

הוא חייך, אני הייתי קצת בהלם. לא ידעתי מה להגיד –
אמרתי: יהודה אני אוהב אותך,
הוא ענה: גם אני אותך. תצליח.

קדתי קלות והמשכתי ללכת, הפעם הלכתי על אוויר לאיזה חצי שעה….

לפעמים חבל לי שהני בן ה-14 לא רואה איתי את הדברים שאני עובר כגבר מבוגר. זה משאיר אותי בהתלבטות מה הוא היה חושב? נראה לי שהיום הוא היה מבסוט לאללה, אומר לי בחייך תראה בנאדם גדול מהחיים לא התמסחר לא התמסד עושה מה שבא לו מתי שבא לו בלי חשבון לאף אחד. לא כמוני דומע כמוני מהתרגשות.

כשהייתי ילד קראתי באנגלית – חשבתי בערבית ושרתי בערבית היו אומרים לי הרבה "איזה ילד מוזר אתה" – היום אני מרגיש שהמוזרויות שלי נתנו לי רגע של חסד עם אמן גדול. יהודה קיסר – תודה רבה. 🙏🏿❤️✊🏿

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Meirav Ben kiki  ביום אוקטובר 21, 2018 בשעה 4:24 pm

    הני
    תודה על השיתוף הכתיבה והרגש.
    מרגש גם את מי שלא גדל בתקופה הזו וחווה חוויות אחרות.
    תודה

  • Ruhama Toren  ביום אוקטובר 22, 2018 בשעה 1:11 pm

    נפלא – תוד'ה

  • Yaniv  ביום אוקטובר 23, 2018 בשעה 8:14 am

    לרגע חשבתי שנפנית לתאר נקודת שפל בחיי אומן גדול. במקום זאת, העלית אותו אל נשגבות, אל שחרור מוחלט מכבלי העולם החומרי, אדם שנגע וחולל בכוח היצירה. אומן.
    אחלה פוסט אישי, תודה.

  • ethy ab  ביום אוקטובר 23, 2018 בשעה 7:58 pm

    מרגש לקרוא

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: