אחרי הפוסט בו עסקתי בניפוץ השקרים שנוגעים למצב העניינים דהיום בנושא האסי – הגיע הזמן לעשות קצת סדר הנארטיב ההיסטורי השקרי שמנסים לדחוף לנו לגרון – שבו מסופר לנו כי ראשוני גבעת עמל הגיעו לאזור מוזנח מלא ביצות שאותו הם היו צריכים לגאול…אז הלכתי ועשיתי קצת עבודת איסוף חומרים מאנשים שונים שהם מומחים בעניינם – ולהלן הרשימה (קישורים לעמודים בתחתית הפוסט):
החומרים יובאו בשמות אומריהם לכל חלק יכיל את המקור ממנו שאבתי את החומרים וכמובן יש מראי מקום ותמונות להמחשה.
אחל בדבריו של רועי מרום שהוא מומחה בגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ-ישראל, ובמיוחד בכל הקשור לתולדות ההתיישבות הכפרית הערבית בה, דוקטורנט באוניברסיטת חיפה, יועץ היסטורי וכחוקר עצמאי בתחום.
בשבועות האחרונים עלתה לכותרות סוגיית נחל האסי (אל-עאצי, בערבית: "המורד"), ונטענו טענות שונות, חלקן מופרכות לחלוטין, לגבי עברו של האזור שבו הוקם קיבוץ ניר-דוד. בכתבות ובשיח בכלי התקשורת, מטפחים בני הקיבוץ נרטיבים של חלוציות, יזמות, הקרבה והתמדה בהצדיקם את מעמד היתר שלו זכו כבעלי החזקה בפועל בנהר אל-עאצי, בעוד שתושבים אחרים, ובכללם חלק מתושבי עיירת הפיתוח בית-שאן, רובם עולים מקופחים שיושבו במקום לאחר פינוי העיר הערבית ביסאן במלחמת תש"ח-1948, טוענים שתושבי ניר-דוד ניכסו לעצמם את העאצי בניגוד לחוק ולמוסר, בהתעשרם על חשבון משאב ציבורי מהנדירים בישראל.
הגדיל לעשות האדון להב, מזקני הקיבוץ, שטען באחת הכתבות שנתפרסמה לאחרונה כי "כשהקיבוץ עלה להתיישבות המקום הזה היה מקום של ביצות ושל מדבר, באזורים שלא היו נחלים. אף אחד לא עבר את הגבול מבית אלפא מזרחה ומעמק הירדן דרומה, כי המקום היה מסוכן. גם בגלל הביצות והקדחת, וגם בגלל המרד הערבי…זה לא היה אסי אלא יותר מי פיפי של ביצה, אבל זה נכון. את הביצות האלה אנשי תל עמל ייבשו במחיר כבד מאוד, גם של מחלות מהקדחת וגם של אנשים שממש נהרגו פה. כשאומרים שזו מתנת טבע זה לא מדויק, כי מה שהטבע נתן זה ביצה. את האסי הקימו אנשי הקיבוץ".
אלה וגם אלה רבים על זכות ראשונים וצדק חלוקתי-חברתי. מהפולמוס הרב, מהדהד חוסר הבהירות הקיימת לגבי הגיאוגרפיה ההיסטורית של סביבות הקיבוץ, בהיעדר תשובה מבוססת וראויה לשאלה "מה היה שם לפני שניר דוד עלה על הקרקע ב-1936"?
להלן אבהיר את הדברים, בהתבסס על התמחותי בגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ-ישראל, ובמיוחד בכל הקשור לתולדות ההתיישבות הכפרית הערבית בה, כדוקטורנט באוניברסיטת חיפה, כיועץ היסטורי וכחוקר עצמאי בתחום.
מפות היסטוריות (למשל סדרת המפות הטופוקדסטריות בקנ"מ 1:20,000 שהנפיקה ממשלת המנדט) וכן מסמכי היסטוריים השמורים בארכיון הציוני המרכזי, מלמדים ומוכיחים כי אזור הקיבוץ ניר דוד כלל לא היה "מקום של ביצות ושל מדבר, באזורים שלא היו נחלים", כדבריו של האדון להב. תחת זאת, נהר אל-עאצי נחשב כגבולם של שני אזורי התיישבות – מצפון אדמות אל-סאח'נה ומדרום אדמות הכפר תל אל-שוכ. היו אלה אחוזות שלטוניות (ג'פתליק) שהוחל בפיתוחן בשלהי המאה ה-19 והיו קשורות למרכז המנהלתי החדש שהוקם בחורבות הכפר ביסאן – יסודה של העיר בית-שאן המודרנית.
לאורך אפיק נהר אל-עאצי לא היו כלל ביצות, אלא דווקא שטחי חקלאות נרחבים שהושקו בעזרת רשת תעלות מסועפת, אשר נחפרה בידי פלאחים ובדואים ערביים ביוזמת השלטונות בימי הסולטאן עבד אל-חמיד השני (1876 – 1908): קַנַאת אל-טֻרְעַה, טֻרְעַת שְחֵ'ידָם, קַנַאת אל-סַבַאחִיה, קנאת אל-עַרְגַ'ה, קַנַאת אל-ג'וֹסַק, קַנַאת קוֹסֶת אל-קַנְטַרַה, קַנַאת אל-רַשִיד ותעלות רבות שהסתעפו מהן לכל עבר. תעלות אלו העבירו את מימי המעיינות האיתנים לחלקות אדמה נרחבות: אדמות אל-קַרּוּת, אל-עַאצי, אל-תְלוּל, אל-חִינוּ, גְ'חֵידֶם וגַ'מַּאעִין. כאן גודלו ירקות, קנה סוכר, כותנה, בננות, אורז וגידולים אחרים שיוצאו לשווקי חיפה, ג'נין, נצרת, בירות ודמשק. מי הנחלים הפעילו שורה של טחנות קמח עתיקות ששירתו את הבאים מקרוב ומרחוק.
מצידו הדרומי של נהר אל-עאצי, בתחומי הכפר תל אל-שוכ, הקימו השלטונות בתי מגורים ומבני ציבור כגון מסגד ובית ספר. בתקופת המנדט הספיקו השלטונות הבריטיים ליישב באזור עקורי פנים ערביים, שפונו מאזור עמק יזרעאל (מרג' אבן עאמר), הרצליה (סידנא עלי) ועמק חפר (ואדי אל-חוארת'), עם מכירתן של אדמות אלה לידיים יהודיות.
ההתנגדות הערבית להקמת הקיבוץ נבעה ממה שנתפס בעיני התושבים הערביים הוותיקים כנישול, הגם שההתיישבות היהודית היתה כשרה מבחינה משפטית. יש להבין, אם כן, את הקמת הקיבוץ ניר דוד לא כבריאה יש מאין, אלא כהמשך – הגם שבדרכים ובכלים אחרים – של תהליכי פיתוח ותמורה התיישבותיים שבהם החלו התושבים הערביים המקומיים של האזור, ומהגרים אחרים שבאו מעבר הירדן, העמקים וצפון השומרון, בחסות השלטונות העת'מאניים, כששים שנה לפני שהקיבוץ עלה על הקרקע, וכשמונים שנה לפני שהציב את שעריו הצהובים המפורסמים.
בהמשך לאותו שקר היסטורי ממשיך ד"ר עמוס נוי ומגלה כי:
חלקו הזה של הנחל (עאסי) מופיע במפות של הגאוגרף של נפוליאון (ז׳אקוטן), במפות עותומניות ושל ה-PEB, במפות מנדטוריות ובצילומי אוויר. מעולם לא הייתה שם ביצה!
גם ייבוש ביצה לא נזכר בזיכרונות בכתב ובעל פה של מייסדי ניר דויד (יש לי -ד"ר עמוס נוי- שם משפחה ביניהם), ולא בטקסי היובל למיניהם. כמו כן, שום ביצה אינה נזכרת בזיכרונות הפלסטיניים מהאזור. דרומה משם היו מקווי מים עומדים, ברכות וכו' כל אלו כחלק ממערכות השקייה עותומניות מאוחרות. אבל ניר דויד, כפי שנכתב בעיתונות התקופה, התיישבו "בפינת חמד לגדות נחל." ממשיך וכותב ד"ר נוי: לדעתי, הביצה הזו הומצאה על ידי חברת הלובי המתמחה בטייקונים ומשפחות פשע ששכר הקיבוץ
להלן מפת ז׳קוטן הגאוגרף של נפוליאון!
בהמשך מעלה ד"ר נוי קטע מתוך ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה – פועלי ציון שיצא לאור בין השנים 1954-1971. העורכים היו ישראל אבן נור, משה כרמל, אברהם תרשיש ודוד פדהצור אך הרוח החיה, קובע הקו האידאולוגי וכותב רוב המאמרים בעיתון היה ישראל גלילי שאין לחשוד בו בשותפות עם הקשת הדמוקרטית המזרחית רחמנא ליצלן או שאר מיני ארגונים פרוגרסיביים…
וכך נכתב בגיליון למרחב, מיום ראשון 17 לדצמבר 1961 עמוד 4 תחת הכותרת "גילו פינת חמד" מסתבר כי בני הגרעין "מלאי המרץ" הגיעו בשנת 1934 לאדמות שנקנו על ידי קרן קיימת לישראל, לא בדיוק PRIVATE PROPERTY , ולמרבה הפלא לא היה מדובר באזור של ביצות אלא "פינת חמד שקסמה להם – מעיינות הסחנה…" לכל הכתבה ראו תמונה מצ"ב.
בהמשך לכתבה זו מעיתון למרחב עלתה עוד כתבה מעיתון על המשמר שהיה ביטאונה של תנועת השומר הצעיר ויצא לאור בין השנים 1943-1995 תנועת השומר הצעיר פועלת בכול העולם תחת הרעיון: "תיקון אדם – תיקון עולם". חברי קיבוץ ניר דוד הם בעצם חלק מתנועה זו…
להלן הדברים "לא כמימי האסי השקטים – הזורמים כאן לאיטם זה עין ועידנים…" זה כתבו האנשים מתנועת השומר הצעיר – לא אנשי הקשת או ביביסטים…
ולסיום דובדבן – אותו מוסיף ד"ר נוי – מסתבר כי מייבשי הביצות האורגינליים באזור היו תושבי ג׳יסר א זרקא ואם ההיגיון (השיקרי) של חלק מאנשי ותומכי וצוותי היח"צ של ניר דוד היה עובד על כולם הרי שחדרה, קיסריה, ומעגן מיכאל צריכים לעבור לרשות תושבי ג'יסר אל זרקא משום שאם היו מייבשי ביצות אלו הם….
אני מציע לא להמשיך ולנסות לבנות היסטוריה אלטרנטיבית שקרית. לא להמשיך לסגור את המקום כיעד מבוצר. לא להמשיך ולנסות להכפיש את פעילי המחאה – פשוט בואו בנפש חפצה ויחד מצאו פתרון שייטיב עם כולם ונוכל לשבת יחד ולהנות על גדות האסי.
סופה של האמת היא תמיד להתגלות…
שבת שלום
הני
ביקורת - ולא בהכרח בונה 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.