ארכיון קטגוריה: ספורט

אני דייגו ומר גרבובסקי (או למה דייגו הוא הגדול מכולם?)

כשהגעתי ישראל, בגיל חמש וחצי, אחרי אולפן קליטה בנתניה הגענו לפתח תקווה. שכונת מהגרים – כדברי השיר הידוע כמה יוסי:

"לשכונה ההיא קראו
על שם יו"ר הכנסת
רומנים מרוקאים פולנים
התערבבו בחולות…"

אצלנו לא על שם יו"ר הכנסת אלא על עסקן ציוני דב בר בורוכוב – וכן גדלו בה מרוקאים, עיראקים, מצרים, רומנים, וקצת מאוד ארגנטינאים (משפחה אחת אדון וגברת גרבובסקי) ומשפחה אחת מאורוגוואי!

הארגנטינאים – אדון וגברת גרבובסקי – גרו בקומה ראשונה בבניין שלנו רחוב פרופסור קלויזנר 7 פתח תקווה. דירה כמו שלנו, שלשה חדרים, אבל הם זוג מבוגר והילד שלהם גר בארגנטינה – והיו להם שני נכדים מבוגרים ממני שהיו מגיעים כל קיץ לארץ לבקר את סבא וסבתא שלהם. לאדון וגברת גרבובסקי היה חדר קריאה ומוסיקה (כך קראנו לו!), נו זה שבקיץ היה משמש את הנכדים שלהם לשינה. לאדון גרבובסקי, היה בחדר העבודה שלו שולחן כבד מעץ עם כסא ענקי מעור שחור, כזה שישבו עליו שנים וריככו אותו כמו שצריך.

זה הבניין…

אדון גרבובסקי היה אינטלקטואל ממדרגה ראשונה, לא סתם אחד שקרא, הוא קרא בכמה שפות, אנגלית, ספרדית איטלקית וגם עברית (השפה שהוא הכי פחות אהב), הוא שנא את החום הישראלי בעיקר הלחות, אמר שזה גורם לחלודה בעצמות והורס את הספרים האהובים שלו. אז לא היו מזגנים אז רוב היום הוא היה בבית בחדר אפל עם נורת שלוחן עובדת ומאוורר דלוק תמידי, היה לו סיגר תמידי שאו ישב במאפרת זכוכית או קריסטל כבדה (עד היום אינני יודע ממה הייתה עשויה אותה מאפרה) או בין אצבעותיו או בזוית פיו – תמיד סיגר! אמר שזה מזכיר לו את ארגנטינה. הריח של הסיגר הזה מלווה אותי עד היום!

מר גרבובסקי אהב אותי – הוא קרא לי הילד שנולד במאה הלא נכונה…הוא נתן לי לקרוא איתו ספרים ולהאזין למוסיקה קלאסית. הייתי יושב, וכשהוא לא שם לב שוכב, על השטיח הקטן לידו בחדר עם ריח הספרים המוסיקה הקלאסית והעשן – לקרוא ספרים בעברית ואנגלית (נראה לי שהוא למד עברית ובעיקר קנה ספרים בעברית במיוחד בשבילי – שפות זה המפתח לחיים כך אמר לי) – ואז הוא היה שואל באנגלית במבטא ספרדי כבד מה למדנו? לקרוא בלי לדבר על הקריאה זה לחמורים היה נוהג לומר. דיברנו על הכול, נובלות היסטוריות, היסטוריוגרפיה, רומאנים – הכול.

אני זוכר בשנת 1978 ארגנטינה זכתה בגביע העולם – מריו קמפס ודניאל פסאראלה שהיו שם מוכר בכל בית בבית גרבובסקי הפכו לאלילים – מר גרבובסקי היה בעננים. הוא שאל אם אני משחק, אמרתי שכן. הוא אמר שתדע כל הספרים בעולם – כל המוסיקה הקלאסית כל פאר היצירה לא משתווה לדקה אחת של אושר שמימי מכדורגל! (היום אומרת עלי החברה שלי שאפשר לשוחח איתי על כל נושא בעולם ברצינות אבל מילה אחת על כדורגל ואני עובר מיד לשם בלי לחשוב כלל…) הנכדים שלו הגיעו לישראל באותה שנה והסתובבו עם חולצות של הנבחרת הלאומית של ארגנטינה – ואנחנו לא הבנו למה? אז לא היו חולצות נבחרות שכיחות.

באותה שנה בעקבות המונדיאל אספנו כסף כל הילדים בשכונה וקנינו כדורגל אדידס שהיה משותף לכולם! הלכנו יחד לרחוב ההגנה לקנות את הכדור, אדידס עם המעוינים, מהחנות של האחים אשכנזי, אלו שהיו שופטי כדורגל מפורסמים. עמדנו כולנו כעדת מומחים, נגענו בכדורים, הקפצנו אותם על רצפת החנות עד שצעקו עלינו די! ביקשנו קצת לבעוט בהם בחנות, אמרו בזהירות, ניפחנו לראות את איכות העור…נו מומחים…החלטנו על הרכישה כשאמרו לנו או לקנות או לצאת מהחנות.

חזרנו לשכונה ברגל מחזיקים את הכדור כיקר מפז שחלילה לא ייפול לכביש יידרס ויתפנצר. את הכדור הזה שחקנו עד דק, וכשהוא התפנצר (יום אבל!), לא כמו היום זורקים קונים חדש, רצנו לסנדלר לתקן לא לפני ששמנו שקיות ניילון או חתיכות קרטון בין הקרעים, וכשזה לא החזיק מעמד הסנדלר תפר והיה צריך להחליף את המעוינים בעור אחר והצבע לא היה צבע, והפנימיות התפוצצו ותיקנו אותם עם מדבקות – בקיצור לשחק עם הכדור הייתה אומנות…ורק שתדעו כל לילה הכדור הלך לבית אחר – ומי שלקח אותו היה צריך להעביר אותו טיפול של ניקיון ותחזוקה!

הדלת של הבית של מר וגברת גרבובסקי (כך קראתי להם כל חיי) תמיד הייתה פתוחה – מר גרבובסקי לא יצא הרבה לעת זיקנה, הוא הביט מי מהחלון משחק ב"דשא הגדול" (שהיה בעצם מדשאה קטנטנה ועלובה) ומחכה שאבוא. אני מודה באתי פחות, כי היו משחקים חמים אש על ה"דשא הגדול" בשכונה  – באתי פחות אבל באתי, והיו לנו יחד רגעי אושר.

מר גרבובסקי הזדקן והיה פחות קומוניקטיבי – עד שיום אחד גברת גרבובסקי אמרה לי הני הוא "השתנה" – ואני לא הבנתי. החוקים השתנו, למר גרבובסקי אסור היה לעשן, הוא ישב כבוי ממש כמו הסיגר שאסור היה לו להדליק בחדר הקריאה והמוסיקה עדיים עם הסיגר בין אצבעותיו – גברת גרבובסקי אמרה הוא חלה בדמנציה. רצתי החוצה מהבית של אדון וגברת גרבובסקי ישבתי על גרם המדרגות הקר ובכיתי! האיש שאהבתי ונתן לי רגעי חסד אינו יותר. הוא האמין בי כשכולם קראו לי פרא אדם, עבריין, חוליגן – הוא תמיד אמר לי שאם הייתי נולד לפני מאה שנים הייתי revered! (מכובד, נערץ אדם שהיו מוקרים…) כשנכנסתי אליו הבייתה הייתי מישהו אחר – איש שיחה, אינטלקטואל – שווה ערך! גברת גרבובסקי יצאה וחיבקה אותי – היא אמרה "הוא עדיין כאן לפעמים, תבוא, הוא אוהב אותך כמו הבן שלו, בוא תיכנס…בוא הני."

ואני באתי.

הדמנציה הייתה קשה – הוא לא זכר מי הוא, הוא התנהג לעיתים בוולגריות בשל האיסורים שהוטלו עליו (אז לא היו מטפלות בכל בית), הוא קילל בספרדית ואיטלקית ביקש אלכוהול וסיגרים – ואני לא הבנתי. אלו היו הימים שדלת הבית הייתה סגורה. אבל כשהענינים נרגעו גברת גרבובסקי פתחה את הדלת ואני באתי לביתם של מר וגברת גרבובסקי. הייתי נכנס לחדר הקריאה והמוסיקה שלנו – יושב על השטיח ומחכה – היו ימים שישבתי שעות מול אדם כבוי (בדיעבד גיליתי שהתרופות עשו זאת) ולעיתים ישבתי בחברתו של המלך אדוארד! האיש שהיה מעיין ידע – התנהג כמלך אמיתי ביקש את חרבו והמגן שלו – צעק פקודות באנגלית ואני שיתפתי פעולה! כן מלכי! אני מוכן לקרב. שמתי את לה טרוויאטה או קונצ'רטו לפסנתר בכדי שנרגע לאחר הקרב, כי המלך ציווה.

בימים אחרים הוא היה שחקן. לא שחקן קולנוע, שחקן כדורגל! אני לא זוכר מי היה השחקן שלקח על עצמו או את שמו – מבליל הספרדית והאנגלית הבנתי שהוא היה שחקן ארגנטיני לא מוכר – ומהדברים שקלטתי הוא שהוא היה עני, שהוא בא מהשכונות הלא טובות של העיר והוא היה אליל! ומר גרבובסקי תמיד אמר אלוהי הכדורגל הבא יבוא מהעוני! ומגברת גרבובסקי לא ביקשתי הסברים – פשוט הייתי עם בעלה.

דייגו הילד עושה קסמים עם הכדור על מגרש חול

לא עבר זמן רב והביקורים הפכו ליותר נדירים, התרופות לחזקות יותר ומר גרבובסקי שקע ושקע עד שיום אחד אמרו לי שהוא נפטר. זה קרה לפני שדייגו מראדונה עלה לגדולה. עצב גדול נפל עלי, אני לימים עברתי משכונת בורוכוב – פגשתי אנשים משם אבל את גברת גרבובסקי לא ראיתי יותר – וגם לא את הנכדים של מר גרבובסקי. מר גרבובסקי מלווה אותי כל חיי, ספרים, מוסיקה דיונים אינטלקטואלים ובעיקר ריח של סיגרים תמיד מעלה אותו בראשי. יום אחד מזמן, לא זוכר מתי ראיתי בערוץ הראשון כתבה על כדורגל – ובה הראו את הסרטון על הילד דייגו ארמנדו מראדונה מקפיץ כדור בלוי עם נעליים בלויות על חול – דייגו כבר היה כוכב – אבל מיד עלה ריח של סיגר באפי ואת מר גרבובסקי צועק אלוהי הכדורגל יבוא מבני עניים! והכול התחבר לי והאיש שאהבתי בתור שחקן הפך למשהו קבוע בחיי, וגרם לי להרבה רגעי אושר.

היום הכדורגל העולמי ממוקד במספרים אוספים סטטיסטיקות כמו משוגעים והשחקנים נראים כמו מכונות – אבל הם לא יודעים מהי התשוקה הם לא יודעים מהו רעב – הם לא משחקים כאילו כל משחק הוא האחרון בחייהם – הם לא כמו מראדונה…

תודה דייגו תודה מר גרבובסקי.

שבת שלום.

על כדורגל ואלימות – או איך ראיתי את זה מגיע!

בעקבות האירועי האלימות של אמש ומעורבות הפאנטיקס כמו גם של לה-פמיליה – הנה סיפור מעניין.
שנים שאני חוקר את החברה הישראלית. בחו"ל אוהבים את העבודה שלי, בישראל לא כל כך. השלמתי עם זה כבר לפני שנים. לא נורא נתגבר. כמו שחלק מכן/ם יודעים אני מאוד אוהב (אולי אהבתי) כדורגל, הייתי פרשן בשירים ושערים, הבן משחק אני אוהד את הפועל תל אביב.
אבל רק חלק קטן יודע איך התחלתי בשירים ושערים. לפני כמה וכמה שנים הוזמנתי להרצאה בוינה כמרצה ראשי בכנס של חוקרי כדורגל על אהדת כדורגל והמוטיבים הלאומניים שנמצאים בין האוהדים. אני באותה תקופה הייתי חלק מקובצה שחקרה גבולות הגירה ומהגרים במזרח אירופה וישראל והנושא ישב אצלי בראש שנים!
כמובן שהסכמתי ואמרתי שאני זקוק ל"קצת" זמן לעבוד על המחקר. אין בעיה ההזמנה היא לעוד חצי שנה תן עבודה. החלטתי לעבוד על הצראה שתשלב את המוטיבים הלאומנים האהדת כדורגל באירופה ובישראל מבט משווה. בשנים אלו צפיתי בכדורגל וראיתי כי האהדה הפכה לשדה קרב עם סממנים אלומיים ולאומנים, ואתי עניינה השאלה: כיצד המוטיבים הפוליטיים השונים מוצאים דרך ביטוי בקרב אוהדי כדורגל?
איכשהו יצא ומישהו שעבד בקול ישראל שמע על זה לפני שנסעתי לכנס והזמין אותי להתראיין מוינה על הכנס בתוכנית שירים ושערים. היה ראיון מדהים! לאחר מכן התקשרו והזמינו אותי לאולפן שירים ושערים עם ז'וז'ו ושרון פרי – שלב הבא היה יציאה למגרשים והשאר היסטוריה.
הגשמתי חלום ילדות והפכתי לחלק מהצוות של התוכנית המיתולוגית, היו לי שידורים עם כל השדרים: בני פייסיק, משה פרימו, עמית פלטקביץ, זיו אברגיל, ליאן וילדאו — ועם הפרשנים כולם: דורון רבינזון, רפי אוסמו, רפי פרץ, שייע פיינגנבוים ועוד רבים ומצוינים אחרים. היו לי גם שעות אולפן רבות! כחמש עונות הייתי חלק מהצוות המדהים! היינו צוות מגובש וחברי וכמובן אסור לשכוח את האגדה שעל ההפקה לא אחר מאשר עתמנה ואהבי!
במקביל המשכתי לחקור ולכתוב את המחקר שלי שהבשיל למאמר בספר עם מיטב חוקרי הכדורגל שיש, הספר נקרא: New Ethnographies of Football in Europe


המאמר מצייר את תמונת אוהדי הכדורגל בארץ, ההקצנה הלאומית של יחידות האוהדים ואיך הם בעצם תמונת מראה של החברה הישראלית. פחות עסקתי באלימות, אך היא סאב-טקסט מובחן לאורך כל הטקסט.
שנים שהמאמר יושב על המדף מבלי שההתאחדות לכדורגל או מוסדות הספורט במדינה פינו זמן לשלוח מישהו שיקרא יבין יתעניין, גם לא המועדונים. ואתמול בא לי הדה זוו – מה שכתבתי עליו לפני שנים והתפרסם ב-2016 קורה!

המאמר נקרא:
We Are One! Or Are We?
ואני שואל את שאלת השאלות האם אנחנו בישראל קולקטיב אחד? אחרי אתמול יש אנשים שיסכימו עם ממצאי המאמר שלי מאוד! את התשובה תמצאו אם תקראו…
מוזמנות לקרוא.

סתום ת'פה יא געזן ביריון! או איך נורמגומדוב עשה קליניקה למקגרגור….

יש דברים בספורט שהופכים לאייקונים – הקרב של מוחמד עלי, אז קסיוס קלי נגד סוני ליסטון היה אחד מהם, אמש, בספורט שאני לא בין אוהדיו המושבעים UFC – היה קרב בין אלוף העולם חביב נורמגומדוב לבין קונור מק'גרגור – הקרב הזה גם הפך לאייקון אוהבים את זה או לא.

להמשיך לקרוא

‏על שכונות, גביעים, סיורי לילה ואי צדק חלוקתי וחברתי!

אתמול יצא לי לשדר את משחק גמר גביע המדינה! עזבו כולם כבר כתבו, דיברו וטחנו עד דק את הסיפור של הפקקים וטרום המשחק גם אני! אבל די. אני רוצה לספר סיפור מאתמול ברחוב האצל אצל בוסי! להמשיך לקרוא

ילד עם לב שבור, קפיטליזם חזירי וגילי ורמוט

מה עשתה "העברת העונה" בכדורגל הישראלי לי ולבני האהוב… להמשיך לקרוא

אוהד אחד אוהד נמגר את הגזענות!

הדרך בה אני רואה את חיי היא דרך קולקטיביזם, אני חלק משרשרת ארוכה של א.נשים ואנחנו יחד יוצרים קהילה מורכבת בה אנחנו תומכים אחת בנשייה, ובעיקר הופכים את העולם למקום טוב יותר עבור כולנו. להמשיך לקרוא

האלימות מתחילה מהבית פנימה

אני אוהב כדורגל, מה זה אוהב, אני ביציע חולה כדורגל, אולם בשנים האחרונות נוצרה אצלי תחושה של זרות, אי נוחות מהכדורגל הישראלי. יכול להיות שזה עניין של גיל, ואני משתנה, מתבגר, משנה את החשיבה שלי; אולם, יש מצב שגם הצד השני שינה דרכיו ולי כבר לא כל כך נוח ומהנה בשל השינוי ההתנהגותי הזה.

להמשיך לקרוא

"שופטים ושוטרים תשים לך בכל שעריך" או שלא!

אז בההתאחדות לכדורגל לא בדיוק יודעים ו/או מבינים מקרא וחושבים שהם יכולים לעבוד על כולם כולם הזמן, אבל הם טועים, כי כנאמר, ולא בגמרא או בתלמוד, ניתן לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן אבל לא על כל האנשים כל הזמן…רוצים עוד, ממש כאן…

להמשיך לקרוא

ואז שוב באה הדקה 85

המאמר נכתב שלשום, ועורכי הדעות סרבו להכניסו…מי צדק? ומי טעה? – אהבתן/ם הפיצו…

להמשיך לקרוא

האגדה על הנסיך שרכב על התקשורת

על האיש שקנה קבוצת כדורגל וניסה להגיע לשלטון (גאידמק? ברלוסקוני?), על האיש שהפך עיתון לאימפריה, שממליכה ראשי ממשלות (מוזס? ברלוסקוני?), על האיש ששלט במגוון אדיר של עסקים והתעקש להשתלב בתקשורת (דנקנר? ברלוסקוני?), ועל האיש שהיה לו עיתון ולבסוף היה לו שלטון…. להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: