ארכיון תג: אבא

בלוז לחופש הגדול…

פוסט ארוך לכבוד תחילת שנת הלימודים!

אני אבא שאוהב את החופש הגדול. כן. מודה.

אני אוהב את החופש, אני אוהב שהבנים שלי בבית לידי. אני אוהב לבלות איתם. 
אני אבא מעורב או איך שהילדים אוהבים לקרוא לזה "אבא מציק ימבה!" או אבא פדיחה! אפילו הייתה לי פינה בתוכנית רדיו עם מרגלית צנעני שקראנו לה "אבא פדיחה!" על כל הפדיחות שאני עושה לילדים שלי.

מאז שהם היו ילדים ועד ממש לאחרונה תמיד הקפדתי להיכנס להם לחדרים ולבדוק מה קורה. לעיתים קרובות הייתי נכנס בלי לדפוק או דופק ונכנס בלי לחכות לתשובה, מתיישב על המיטה ומתחיל שיחה – רוצה לשמוע אותם, להריח אותם, לראות את הפרצוף שלהם – ולא עניין אותי מה הם עושים. 
וכשהם היו צעירים זה היה נגמר בחיבוקים והתגלגלות על המיטה – וצחוקים נחנקים כאלו – שכהם התבגרו הם התחילו לצעוק עלי: ״אבא די! צא כבר! מה לא לימדו אותך לדפוק?…" 
"ואי איזה אבא אתה, תגיד עד שכבר אתה דופק למה אתה לא מחכה לתשובה??? אז מה זה שווה לדפוק?״ 
וגם "בחיאת אבא חלאס אתה לא קולט שאני באמצע משהו ואתה מפריע?!?!?"

ואני בשלי! ממשיך. לדפוק – להיכנס בלי לדפוק – להיכנס בלי לשמוע יבוא – למה? ככה! כי הם הבנים שלי ואני אוהב אותם אני צריך להיות לידם ואני יודע שגם כשהם משחקים אותה כועסים הם צריכים לדעת שאני שם.

עם השנים למדתי לשנות כיוון – בהתחלה זה היה ללמוד לשחק בפלייסטיישן המעצבן על מנת שאוכל לשבת עם אוהדי שלי כמה שעות ולהפסיד בכוונה שיצחק, לכעוס על זה שאני לא טוב במשחק בשביל לקבל ממנו צחוק מתגלגל או לראות אותה מנצח – ולצרוח בכול הבית בקול "ואי אתה השחקן הכי טוב בעולם!!!!" עד שאביבה הייתה צועקת "אתם מוכנים להרגע?!?!? מה עובר עליכם…" ואז הוא היה מכווץ את הצוואר וממתיק סוד "שששש אבא שלא תפסיק לנו את המשחק…"

ואני הייתי בעננים!

כשעידו נולד הכול השתנה הוא היה ילד אחר פחות ספרים ויותר כדורגל ופעילות פיזית – הילד היה ועדיין חולה כדורגל – ואז פרשנתי בשירים ושערים המיתולוגית – אז לקחתי אותו איתי לעבודה – ובחרתי מגרשים רחוקים – באר שבע, אשדוד, חיפה ועוד – ונסענו יחד שעות ברכב ודיברנו, על הכול דיברנו – על כדורגל, החיים, עליו עלי ומה לא…ואני הייתי מאושר!

ולמרות שהוא המציא את המושג "אבא פדיחה" – והמילה חאלאס הייתה הכי שגורה בפיו ידעתי שהוא אוהב את הזמן איתי. והמשכתי…למרות היללות והצעקות.

כשגדל הפך לקוסם בפלייסטיישן אני כבר הייתי חסר סבלנות למשחק – אז הייתי יושב וצופה בו משחק, הוא אהב את זה, עד שהוא התחיל לשחק עם אוזניות ורשת וחברים ואני בכלל לא הבנתי מה קורה – אז התחלתי לקחת אותו לצהרים – אני והוא ולפעמים אוהדי היה מצטרף – ולפעמים הכרחתי אותם להצטרף אלי ולמרות שהם היו עושים פרצופים וכועסים ידעתי שהם נהנים…כי היינו יחד. וזה הכי חשוב. ילדים צריכים את ההורים שלהם. ילדים צריכים לדעת שהמשפחה שלהם שם כל הזמן ושזה הדבר הכי חשוב בעולם!

וככה מזה 22 שנים שאני נכנס לילדים שלי חדרים – מחבק אותם, מריח את הגוף שלהם, מחבק עוד קצת, מעצבן, מצחיק עושה מה שצריך להיות לידם. וכל שנה הערב הזה של ה-31 לאוגוסט הוא לילה מיוחד כי פתאום הם לא יהיו איתי כל היום הם חוזרים לבית ספר.

השנה זה לא ככה…

אוהד שלי כבר גבר – לומד באוניברסיטה – וחי את החיים שלו – ולחדר שלו אני כבר לא נכנס כמו פעם (למרות שהוא יטען אחרת) – לא כי אני לא רוצה! אני רוצה! אבל הוא כבר גדול ויש לו חברה והוא מדהים…ולפעמים בלי שהוא יודע (עכשיו הוא כבר ידע) אני נכנס לחדר שלו כשהוא לא בבית ושוכב על המיטה שלו רק לרגע כדי להיזכר…להריח אותו לעצום עיניים ולהיזכר בחדר הקטן בברוקלין ובצחוק המתגלגל – ולצאת מהר שלא ירגישו.

עידו שלי – לא בארץ הוא עושה חיל בחו"ל – חי באקדמיה – לומד ומתפתח כאדם. ואני נרגש ושמח עבורו. יש לי בבית עוד כמה וכמה דברים שלו שמידי פעם כשאני ממש מתגעגע אני נכנס לחדר שלו לוקח אותם ביד עוצם את העינים לוקח נשימה ארוכה מחבק את הבגדים ועוצם את העיניים חזק והוא לכמה דקות קצרות שוב כאן איתי והצחוק שלו ממלא את הבית אבל לא באמת…ואני באמת שמח עבורו מכל הלב הוא מגשים את החלומות שלו…

2019 זו השנה הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי שאני לא שולח ילד לגן או בית ספר וזה קצת קשה לי – אז אני מציע לכול אלו שעושים זאת השנה – לכו כנסו לחדר של הילדים גם אם הם ישנים, תחבקו תנשמו אותם עמוק – תנו להם להרגיש שאתם שם איתם כי הם צריכים את זה – גם אם יגידו אוף די וחאלאס – בשביל זה יש הורים. הם לא יגידו בקול רם אבל הם צריכים אותנו שם עבורם.
ותזכרו זה לא ימשך לנצח…ופתאום תבוא השנה בה לא תשלחו ילדים לבית הספר יותר ותצטערו שלא עשיתם את זה כי הזכרונות הם לתמיד.
שבוע טוב
הני (אבא פדיחה…)

התמונה היא משנת 2008 כשעוד שלחתי ילדים לבית ספר.
%d בלוגרים אהבו את זה: