ארכיון תג: עמוס נוי

חמישים גוונים של לבן

שלום חברות וחברים – אני מארח כאן בטור אורח את חברי ד"ר עמוס נוי – שלאור הדברים השונים שנאמרו ברשת שלח אלי חיבור מאוד מעניין שלו.
בבקשה:

חמישים גוונים של לבן.
או: מִזְרָחִים בַּשֶּׁטַח – הַנּוֹסְטַלְגִּיָּה בַּפֶּתַח
מאת: ד"ר עמוס נוי
==============
כשהייתי נער מאוד אהבתי את יורם קניוק. את הספרים שלו, ואת הסיפורים שלו (כולל ״החיים היפים של קלרה שיאטו״, שנחשב בעיני אחד הסיפורים היפים בעברית). ואת הרשימות שהוא פירסם בעיתונות (היה לו איזו תקופה מדור קבוע ב״דבר״).

בשביל הדור שלי, דור שגדל בתוך פאתוס בסגנון בולשביקי, של קלישאות לאומיות וציוניות בעיתונות, ובספרות, ובקולנוע, ושל אתוס קונפורמיסטי, צייתני, ומיליטריסטי במערכת החינוך, הוא אולי היחיד שכתב בקול אחר: הוא כתב באופן אישי ואחר על השואה כשכל האחרים דיקלמו כמו קומיסרים סיסמאות גנריות וסטריאוטיפים מקרטון; הוא כתב באופן אישי ואחר על מלחמת 48 והנכבה כשכל האחרים דיקלמו כמו קומיסרים סיסמאות גנריות וסטריאוטיפים מקרטון; הוא כתב באופן אישי ואחר על השכול ועל תעשיית השכול כשכל האחרים דיקלמו כמו קומיסרים סיסמאות גנריות וסטריאוטיפים מקרטון. הוא כתב על אלכוהול וג׳אז. הוא כתב על חשיש. בשביל רבים מאיתנו הוא היה מתנגד משטר ומרדן של ממש, היפוכם של כת ההולכים בתלם ואומרי ההן. בעינינו הוא היה דיסידנט.

כשהייתי ילד, בכל פעם ששמו עלה בשיחת מבוגרים, עברו לליחשוש רכלני של הכפשה: שהוא היה ״יורד״, שהוא ״התחתן עם גויה״, ושהוא ״עוכר ישראל״. הקטעים שלו ב״דבר״ עוררו גל של תגובות נזעמות שכותביהן גייסו את התותחים הרטוריים הכי כבדים של אז: הוא פוגע ב״חוסן הלאומי״, מערער על ״צידקת הדרך״, ״תוקע סכין בגב חיילי צהל״, הוא ״סרטן בגוף האומה״, הוא חשישניק ושמאלני וביטניק. המשורר ש. שלום הציע להוציא אותו להורג על בגידה.

ואז, אחרי שנים, קראתי – בתדהמה גדולה, בכעס מסוים שרוסן על ידי הכבוד לתפקיד החתרני שייחסתי לו קודם, אבל בעיקר בעצב עמוק, והאמת, על סף דמעות – ראיון מפורסם איתו. הוא מקונן בו בצורה הכי בנאלית: לקחו לו את המדינה. ואת הערכים של פעם. ואת הדמוקרטיה של פעם. ואת התרבות של פעם. כי פעם היה פה כל כך טוב. שלטו פה ערכי המערב. ועכשיו הכל מדרדר, בגלל המזרחים האלה.

אני זוכר שהדבר הראשון שאמרתי לעצמי היה: מה זה? מה זה החרא הזה? למה בדיוק אתה מתגעגע, ועל מה כל-כך אתה מתרפק בנוסטלגיה, לעזאזל? לרחש הפרובינציאלי והמורעל על אשתך ועל החיים שלך באמריקה ועל עמדותיך? לאנשים שקראו לך עוכר ישראל ובוגד וסרטן וסכין בגב? כאילו מה, אתה דיסידנט שמתגעגע לסטאלין או למקארתי?

ואז הבנתי, כי זה פשוט: מִזְרָחִים בַּשֶּׁטַח – הַנּוֹסְטַלְגִּיָּה בַּפֶּתַח. זו השקרנית, המסלפת, השוכחת ומשכיחה, המצופפת מול האוייב המשותף את שורות השבט למעגל הורה של פעם, שבו רוקדים יחד אנשי מימסד ומרדנים-כביכול, תועמלנים-מטעם ודיסידנטים, קומיסרים ואינדיבידואליסטים-בעיני-עצמם לצלילי ״הוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן״.

לאחרונה נחשפתי לטקסט שכתב איש רוח, ובו הוא מסביר שלמזרחים אין יחס לדמוקרטיה, ושעליית כוחם מערערת את הדמוקרטיה הנפלאה שבנו האשכנזים, אלה שינקו משדי אימם (או אולי בגנים) ערכים דמוקרטים. זה כמובן קשקוש מופרך שלא ממש ראוי לכבוד שבתגובה עניינית. ובכל זאת נזכרתי בקניוק, ולמרות שאני מכיר היטב את הלך המחשבה הזה ואת האנשים שמדבררים אותו, בכל זאת שוב התפלאתי:

כי אני מכיר אתכם. חלקכם עוד הפגין נגד בן גוריון כשהוא גייס למילואים מנהיגי עובדים כדי לשבור את שביתת הימאים. אתם מתגעגעים לטבח בכפר קאסם? למימשל הצבאי? למכות רצח שקיבלתם משוטרים ומאזרחים כשהעזתם לדבר על הנכבה? נלחמתם עם אורי אבנרי והעולם-הזה נגד השב״כ, שקראתם לו ״מנגנון החושך״. אז על הדמוקרטיה ההיא אתם מזילים דמעה? באמת? אתם, שכבלתם את עצמכם לגדר בשטח תשע, שהופקע לצורכי ביטחון מכפרים ערביים רק כדי להקים עליו את כרמיאל? ובאמת אתם מתגעגעים לתרבות מגוייסת? לסופרי ופזמונאי החצר שקיבלו משכורת מכספי ציבור, דירות מכספי ציבור, ג׳ובים וכיבודים ופרסים ושליחויות בעולם מכספי ציבור? שפרסמו אותם והציגו אותם והשמיעו אותם בכל במה מסובסדת, כשהדלתות נטרקו בפני קולות אחרים, כולל אלה שלכם? אתם מתרפקים על החיים-חפרים והיחיאל-מוהרים והאהרון-מגדים? אתם מתגעגעים לפשיזם התרבותי של ממשלות בן גוריון וגולדה מאיר, שעל ידם מירי רגב היא מרטין לותר קינג? כאילו, הדמוקרטיה והתרבות האלה הם מושאי הקינה הבכיינית שלכם?

או שכל זה היה משחק של ילדים מפונקים שהשתעשעו במחאה, אבל אתם בעצם הרבה יותר גזעניים-שבטיים מאשר אנשים מוסריים או פוליטיים? כן, כן, מִזְרָחִים בַּשֶּׁטַח – הַנּוֹסְטַלְגִּיָּה בַּפֶּתַח – והיא מוחקת לכם – אנשים מוכשרים ונבונים בנושאים אחרים – את השכל. ואת המצפון. ובמיוחד את הזיכרון.

%d בלוגרים אהבו את זה: