יאללה בית"ר – או איך עיתון הארץ חלה בעיוורון?!?!

הארץ בכול התייחסות לבית"ר ירושלים כותבים "עיתונאי" הארץ, עם או בלי קשר לדיווח, בין סוגריים "בשורותיה לא שיחק מעולם שחקן ערבי" – מעצבן או אירוני או סתם פטרוני ואליטיסטי?

הפשע משתלם

בימים האחרונים אנו נחשפים שוב ושוב למקרים בהם המשטרה לא ממהרת לתפוס את האשמים – או למצות את החקירה של פשעים מסוימים. מזה כמה שנים שפורעי חוק מבצעים פשעי שנאה, כן אלו הם פשעי שנאה, נגד אזרחים במדינת ישראל.

גזענות בהדחקה

ובהמשך המסורת של טורים אורחים הנה טור של יובל אלעד – מייסד ומוביל את התנועה הפוליטית החברתית "המשולש החברתי" – ואני אומר מתחילים ממקום כלשהוא וזה כבר טוב…

כדורגל או בית ספר לגזענות?

אפתח בכמה מילים עלי, אני יליד עירק, משפחתי היא משפחה בבלית ששורשיה הם עמוקים עד לתחילתה של יהדות עירק. לא עברנו את סיוט השוואה, אבל חברי הטוב ביותר, דור שני למשפחת ניצולי שואה שאיבד כמעט את כל משפחתו בשואה, מצהיר שאני, למרות מוצאי הגיאוגרפי, חי עם תסמינים ותסמונות קלאסיים של דור שני לניצולי שואה. ברוב עוונותיי, אני גם אוהד את קבוצת הפועל תל אביב; יש לי מנוי שנתי למשחקי קבוצת הכדורגל, אני בעל מניה בקבוצת הכדורסל של הקבוצה, ובני הצעיר, עידו הידוע בכינויו זלצר, משחק כדורגל בקבוצת האפרוחים של המועדון. עד כאן כל הגילויים הנאותים.

מחאה ולא לבעלי קיבות רגישות…

מחאה גדולה! כל הכבוד לכם! יצאתם גדולים! כמה מילים נשפכו נאמרו על מחאת האוהלים 2011, כמה אנשים שחלמו כל ימי חייהם על הרגע הגיעו לזמן הזה! וכולם באופוריה. אולם הסדקים מתחילים לעלות. כן אני יודע, זה לא הבון טון להגיד כאלו דברים, אז מה?  אף פעם לא הייתי זה שאומר את מה שכולם רוצים או מצפים לשמוע. אז לכל אלו שלא כל כך אוהבים את התמות שלי מומלץ שלא להמשיך.

הרגעים המאושרים בחיי…

אני יודע זה בנאלי, אבל מה לעשות? כבר 2 בבוקר ואני אחרי האם-אמה של כל ההפגנות, ואין לי כותרת סקסית או כותרת מעצבנת לתאר את מה שעובר עלי….

מצאו להם שעירים לעזאזל! ונחשו מי שוב?

ובכן השריפה עדיין לא כובתה ועם ישראל והפוליטיקאים שלו מחפשים להם שעירים לעזאזל!!!

גזענות? באמת? ישראל 2010? לא יכול להיות….

אני משיק פרויקט חדש בבלוג! שמתי לב דרך התגיות שיש כאן מוטיב חוזר ברור נושא הגזענות אז הנה הוא יוצא לאור פרויקט: גזענות? באמת? ישראל 2010? לא יכול להיות….

ישראליות מול יהודיות

לאחר פרשת המשט, קשה היה לבקר את הממשלה בלי להיות מסומן כבוגד, או חובר לערבים. הני זובידה מצר על המצב בו לא ניתן היה לדבר בבית נבחרי העם, ותוהה איך היו מתייחסים לבן גוריון בימים אלו.