סטנגנציה

אנחנו חיים בתחילתה של המאה ה-21, סביבנו מתרחשים דברים מדהימים, אך רובנו לא שותפים, אנחנו גם לא נזכה להנות מהפירות של התהליך וגם לא צאצאנו, למה? כי נוצר קיבעון בחיינו ואנו לא מצליחים להשתחרר ולשבור את המסגרות. מזה זמן מה שסיימתי עבודה על תהליכי שינוי והמשכיות במערכת הפוליטית הישראלית, והפרויקט האחרון עליו עבדתי נקרא "המערכת הפוליטית הישראלית: בין משילות לקריסה", המעבר בין הנסיון למצוא קו מקשר, לבין קריסתה של המערכת מסמל יותר מכול את התהליכים שעוברים על החברה הישראלית.

 

ישנם רבים שיטענו כי ישנם מנגנונים רבים ומגוונים דרכם ניתן להשפיע על החברה, אני יכול להבין אותם, אך אינני מסכים עם מרביתם. לדידי, איש מדע המדינה, הזירה המרכזית להשפיע על החברה הינה הזירה הפוליטית. ישנן רמות השפעה שונות שנובעות מהרמה הפוליטית בה נמצאים, לוקלי או ארצי למשל, כמו גם כאלו הנובעות מעמדת הפוליטיקאי, שר לעומת ח"כ, או קואליציה מול אופוזיציה. אך, וזוהי הנקודה, על מנת להשפיע, לשנות ולתת כיוון יש להיכנס לתוך המשחק הפוליטי.

 

בואו וננסה לבדוק מה קורה בישראל של שנת 2008, הבחירות הכלליות נראות כתעתיק של בחירות 1999, בהן התמודדו ברק ונתניהו לראשות הממשלה, עם תיסוף של לבני או מופז. שינויים דרסטיים אין. מידי פעם אנו רואים איזה מפלגה חדשה שמצטרפת למשחק, אמנם קדימה עשתה זאת בצורה מרשימה, אך בל נשחכ כי היא איננה חדשה, היא תרכובת מוזרה של אנשי ליכוד ומעט עבודה, מין מפלגת ימין מרכז שכזו. השאלה מהי הבעיה? זה נראה לא רע, אותם אנשים מתמודדים על אותם תפקידים, זה משדר יציבות. ואני אכן רוצה לטעון כי אנחנו אכן יציבים, יציבים בחיסול מעמד הביניים, יציבים בהמשך האפליה והדיכוי של יוצאי אסיה-אפריקה, יציבים בגזענותנו לזר (ראו מקרה האתיופים) והכי יציבים בחיזוק התשתית של האלפיון העליון.

 

למה זה קורה? ובכן זה קורה משום שאנו חיים בעולם של פתיים. לדידנו יש הבדל בין הליכוד לעבודה לקדימה, יש הבדל והוא אחד אלו הם לא אותם הפרסונות, מבחינה אידאולוגית כמעט לא ניתן למצוא הבדל ברמת המעש. ברמה ההצהרתית יש הבדל רב, אנשים יומרו דברים חריפים, ינגחו זה את זה, אך עם שוך הקרב והתפזרות העשן, נמצא את רובם עומדים כתף אל כתף בעד אותן התמות. ההתרסה כנגד ניתוח זה, היא, שזהו אינו משבר פוליטי אלא משבר מנהיגותי. תשובתי היא לא ולא, אנו ניצבם בפני מפלצת תלת ראשית, המשבר הוא פוליטי, מנהיגותי וחמור מכל אידאולוגי. אנסה לפרט.

 

המרחב הפוליטי הישראלי, עקב צמיחתו ההיסטורית, הינו מוגבל מאוד, הוא הורכב ממפלגת ציר, המפלגה שהתכנתה בשם "סוציאלית" אך הייתה כל דבר מלבד סוציאלית, כאשר סביבה חזו מפלגות לויין שייצוג אינטרסים שעברו את אישור מפלגת הציר. מפלגת הציר, עברה מספר שיניים עם השנים אך עד לאמצע שנות השישי שלטה בכל המערכת. משנתו של זבוטינסקי שזכתה לכינוי "רויזיוניסטית" הייתה המתחרה היחידה בשטח לאותו חיכוי עלוב של סוציאליזם. מבנה זה השתמר לאורך השנים, כאשר ברקע יש מפלגות דתיות (בעיקר חרדיות עד להגעתה של ש"ס) ועוד מפלגות לויין שייצגו אידאולוגיות עם גוונים זהים לשני הגופים המרכזיים (לדוגמא: ליברלים עצמאיים – ומפ"ם). אחידות זו היא שקיבעה את המחשבה האידאולוגית בישראל אז כמו גם היום. נוצרה זירה מוגבלת של חשיבה, העמדה כנגד כל מי שיצא נגד תחום הבית של החשיבה ה"מאושרת". דוגמאות לא חסרות, הפנתרים השחורים, תמי, מצפן ועוד התארגנויות רבות אחרות שניסו לנתץ את המסגרת המחשבתית של האליטה האידאולוגית בישראל.

 

משבר זה חילחל לרמה המנהיגותית, שני סוגי מנהיגים צמחו לנו בעקבות קיבעון זה, מחד, מנהיגים צבאיים, שבבסיסם חונכו לציית לעבוד בתוך הכללים ולא להתריס או לשנות, ומאידך, אנשי מנגנון, אלו צמחו בזכות המבנים וככאלו הבינו שעל מנת לשמור על מקום אל להם לנענע את הספינה, שהרי הם משולים למתים פוליטית בלעדיה. אינני טוען כי מידי פעם לא ראינו הבלחות של אנשים שלא הגיעו מהמנגנון או מהצבא למערכת הפוליטית, אך אלו דוכאו מהר מאוד על ידי הכוחות הריאקציונרים הקיימים. שילוב זה הביא רבים וטובים בנסיונות שונים למגר את המערכת, אחד הנסיונות היותר מוצלחים ומוערכים בעיני הוא זה של משה פייגלין מהליכוד, למרות שאינני מסכים עם דעותיו כמעט לחלוטין, אני ניצב עימו בקרב אל מול הדיקטטורה הרעיונית בישראל. הנסיון שלו מעניין כי הוא מנסה מבפנים להתגבר על הכשל של המערכת. הוא מנסה מתוך הליכוד על ידי פקידה מסיבית של תומכים להשתלט על מרכז המפלגה ולשנות את דרך החשיבה הדיקטטורית.

 

אלו הביאו אותנו לפשיטת הרגל הנוכחית. התהליכים המדאיגים ביותר הם אלו, הירידה המאסיבית בהשתתפות הפוליטית בישראל, כפי שכולנו יודעים אחוזי ההצבעה שפעם היו מהגבוהים בעולם באופן קונסיסטנטי יורדים ויורדים, ומגיעים לכיוון ה-60%. תהליך שני הוא ההצבעה לאלטרנטיבות שאני מכנה "לא שפויות" דוגמת ד"ש, שינוי והגמלאים, אלו הן אלטרנטיבות בעיני "לא שפויות" משום שהן אינן מנסות לקדם דבר חוצה גבולות אלא סקטוריאלי, שלעיתים רבות מבוסס על שנאת האחר. אך יש בי הבנה, בתור יצורים פוליטיים אנשים אינם מוכנים לשבת מן הצד ויש בהם רצון להביע את רמת הגועל שלהם מן המערכת, אזי הם מוצאים איזה עגל זהב להאחז בו. כל אלו מתנקזים למקום בו המנהיגות היא סטגנטית, ואין עליה קריאת תגר. אנו רואים את אותם הפנים עם פרצופים משתנים, לרוב אנשי מערכת הביטחון משולבים באנשי מנגנון, ואף אחד לא מעז לצאת חוצץ כנגדם. מדוע? ובכן, לדעתי התשובה נעוצה בנו, האינטלקטואלים והפעילים, בחד גוניות של הלך המחשבה שלנו, והאי יכולתנו להתנתק מהקונטקסט האמריקאי-אירופאי, ולנסות לחשוב על דברים חדשים.

 

ראו, אנו במשך שנים הולכים נהי אחר החשיבה האירופו-אמריקאית (אחרים יקראו לה אנגלו-סאקסית בסדר) אך אם נביט סביבנו, גם מדינות שעמדו בפני הפרץ הניאו-ליברלי המפחיד, הן שותפות למה שקורא באפריקה, לאיחוד האירופאי המשותף, וגם לועידת הסחר העולמית, אם לא באופן מעשי הרי שהן עושות זאת באי יציאתן חוצץ ופומבי כנגד העוולות. ואני טוען שי עלינו לנסות וללכת בדרך של "מהפיכה פרדגמטית" (תומס קון) בתחום הפוליטי. ומה אומר אותו קון (ויסלחו לי המומחים שאני מפשט זאת הרמה של שפת הדיוט), הוא טוען כי לא מגיעים לאופקים חדשים במדע אם יוצאים מתוך תיאוריות והנחות יסוד קיימות, הדרך היחידה לשבור את המסגרת הקיימת היא על ידי יציאה לגמרי מתחום המשחק המוגדר על ידיה, ונסיון לאתגר את הנחות היסוד של והתפיסות הבסיסיות שלה. דוגמא קלאסית היא תאורית העולם השטוח אל מול תיאורית העולם ככדור, אם לא הייתה שלילה מוחלטת של התובנה כי העולם הוא שטוח, לא יכולנו להגיע לתובנה כי העולם הוא כדור. את אותן הנחות לדעתי עלינו ליישם בפוליטיקה השיראלית.

 

ובכן לסיכום מה אני מציע, כל עוד נלך נהי אחר המתרחש בפוליטיקה הישראלית, ונקבל עלינו את הנחות היסוד שלה, נמשיך להיות שחקני ספסל, נמשיך לראות את כל העוולות מתרחשות ואף מחמירות. אני רוצה להציע חשיבה אלטרנטיבית, כזו שתתנתק מהמסורת האירופאית-אמריקאית שתכיר במיקומנו במזרח התיכון, בעוולות העבר ההיסטוריות, ותפעל לכונן חברה חדשה המושתת על ערכים ותפיסות יסוד חדשות. חשיבה שלא תתנער מבעיות או תנסה להמשיך קדימה כי אלו מפריעות להתקדמות, אלא תביט בעיני הבעיות ולא תחשוש להשיר מבט אל האשמים, לא מתוך רצון להעניש אלא מתוך חובה להוקיע את ההתנהלות הקלוקלת על מנת שלא תחזור שוב. אני יודע זה דורש יותר מאמץ מחשבתי וזה לא פשוט, אך לדעתי זה כעת או לעולם לא, ישנו משבר והשבר הולך וגובר מישהו יצטרך להיכנס לרווח זה, השאלה היא מי?

 

מאמר זה פורסם לראשונה ב-'חברה' כתב עת סוציאליסטי לעניני חברה, כלכלה, פוליטיקה ותרבות גליון מספר 30 נובמבר 2008