כשהגעתי ישראל, בגיל חמש וחצי, אחרי אולפן קליטה בנתניה הגענו לפתח תקווה. שכונת מהגרים – כדברי השיר הידוע כמה יוסי:
"לשכונה ההיא קראו
על שם יו"ר הכנסת
רומנים מרוקאים פולנים
התערבבו בחולות…"
אצלנו לא על שם יו"ר הכנסת אלא על עסקן ציוני דב בר בורוכוב – וכן גדלו בה מרוקאים, עיראקים, מצרים, רומנים, וקצת מאוד ארגנטינאים (משפחה אחת אדון וגברת גרבובסקי) ומשפחה אחת מאורוגוואי!
הארגנטינאים – אדון וגברת גרבובסקי – גרו בקומה ראשונה בבניין שלנו רחוב פרופסור קלויזנר 7 פתח תקווה. דירה כמו שלנו, שלשה חדרים, אבל הם זוג מבוגר והילד שלהם גר בארגנטינה – והיו להם שני נכדים מבוגרים ממני שהיו מגיעים כל קיץ לארץ לבקר את סבא וסבתא שלהם. לאדון וגברת גרבובסקי היה חדר קריאה ומוסיקה (כך קראנו לו!), נו זה שבקיץ היה משמש את הנכדים שלהם לשינה. לאדון גרבובסקי, היה בחדר העבודה שלו שולחן כבד מעץ עם כסא ענקי מעור שחור, כזה שישבו עליו שנים וריככו אותו כמו שצריך.
אדון גרבובסקי היה אינטלקטואל ממדרגה ראשונה, לא סתם אחד שקרא, הוא קרא בכמה שפות, אנגלית, ספרדית איטלקית וגם עברית (השפה שהוא הכי פחות אהב), הוא שנא את החום הישראלי בעיקר הלחות, אמר שזה גורם לחלודה בעצמות והורס את הספרים האהובים שלו. אז לא היו מזגנים אז רוב היום הוא היה בבית בחדר אפל עם נורת שלוחן עובדת ומאוורר דלוק תמידי, היה לו סיגר תמידי שאו ישב במאפרת זכוכית או קריסטל כבדה (עד היום אינני יודע ממה הייתה עשויה אותה מאפרה) או בין אצבעותיו או בזוית פיו – תמיד סיגר! אמר שזה מזכיר לו את ארגנטינה. הריח של הסיגר הזה מלווה אותי עד היום!
מר גרבובסקי אהב אותי – הוא קרא לי הילד שנולד במאה הלא נכונה…הוא נתן לי לקרוא איתו ספרים ולהאזין למוסיקה קלאסית. הייתי יושב, וכשהוא לא שם לב שוכב, על השטיח הקטן לידו בחדר עם ריח הספרים המוסיקה הקלאסית והעשן – לקרוא ספרים בעברית ואנגלית (נראה לי שהוא למד עברית ובעיקר קנה ספרים בעברית במיוחד בשבילי – שפות זה המפתח לחיים כך אמר לי) – ואז הוא היה שואל באנגלית במבטא ספרדי כבד מה למדנו? לקרוא בלי לדבר על הקריאה זה לחמורים היה נוהג לומר. דיברנו על הכול, נובלות היסטוריות, היסטוריוגרפיה, רומאנים – הכול.
אני זוכר בשנת 1978 ארגנטינה זכתה בגביע העולם – מריו קמפס ודניאל פסאראלה שהיו שם מוכר בכל בית בבית גרבובסקי הפכו לאלילים – מר גרבובסקי היה בעננים. הוא שאל אם אני משחק, אמרתי שכן. הוא אמר שתדע כל הספרים בעולם – כל המוסיקה הקלאסית כל פאר היצירה לא משתווה לדקה אחת של אושר שמימי מכדורגל! (היום אומרת עלי החברה שלי שאפשר לשוחח איתי על כל נושא בעולם ברצינות אבל מילה אחת על כדורגל ואני עובר מיד לשם בלי לחשוב כלל…) הנכדים שלו הגיעו לישראל באותה שנה והסתובבו עם חולצות של הנבחרת הלאומית של ארגנטינה – ואנחנו לא הבנו למה? אז לא היו חולצות נבחרות שכיחות.
באותה שנה בעקבות המונדיאל אספנו כסף כל הילדים בשכונה וקנינו כדורגל אדידס שהיה משותף לכולם! הלכנו יחד לרחוב ההגנה לקנות את הכדור, אדידס עם המעוינים, מהחנות של האחים אשכנזי, אלו שהיו שופטי כדורגל מפורסמים. עמדנו כולנו כעדת מומחים, נגענו בכדורים, הקפצנו אותם על רצפת החנות עד שצעקו עלינו די! ביקשנו קצת לבעוט בהם בחנות, אמרו בזהירות, ניפחנו לראות את איכות העור…נו מומחים…החלטנו על הרכישה כשאמרו לנו או לקנות או לצאת מהחנות.
חזרנו לשכונה ברגל מחזיקים את הכדור כיקר מפז שחלילה לא ייפול לכביש יידרס ויתפנצר. את הכדור הזה שחקנו עד דק, וכשהוא התפנצר (יום אבל!), לא כמו היום זורקים קונים חדש, רצנו לסנדלר לתקן לא לפני ששמנו שקיות ניילון או חתיכות קרטון בין הקרעים, וכשזה לא החזיק מעמד הסנדלר תפר והיה צריך להחליף את המעוינים בעור אחר והצבע לא היה צבע, והפנימיות התפוצצו ותיקנו אותם עם מדבקות – בקיצור לשחק עם הכדור הייתה אומנות…ורק שתדעו כל לילה הכדור הלך לבית אחר – ומי שלקח אותו היה צריך להעביר אותו טיפול של ניקיון ותחזוקה!
הדלת של הבית של מר וגברת גרבובסקי (כך קראתי להם כל חיי) תמיד הייתה פתוחה – מר גרבובסקי לא יצא הרבה לעת זיקנה, הוא הביט מי מהחלון משחק ב"דשא הגדול" (שהיה בעצם מדשאה קטנטנה ועלובה) ומחכה שאבוא. אני מודה באתי פחות, כי היו משחקים חמים אש על ה"דשא הגדול" בשכונה – באתי פחות אבל באתי, והיו לנו יחד רגעי אושר.
מר גרבובסקי הזדקן והיה פחות קומוניקטיבי – עד שיום אחד גברת גרבובסקי אמרה לי הני הוא "השתנה" – ואני לא הבנתי. החוקים השתנו, למר גרבובסקי אסור היה לעשן, הוא ישב כבוי ממש כמו הסיגר שאסור היה לו להדליק בחדר הקריאה והמוסיקה עדיים עם הסיגר בין אצבעותיו – גברת גרבובסקי אמרה הוא חלה בדמנציה. רצתי החוצה מהבית של אדון וגברת גרבובסקי ישבתי על גרם המדרגות הקר ובכיתי! האיש שאהבתי ונתן לי רגעי חסד אינו יותר. הוא האמין בי כשכולם קראו לי פרא אדם, עבריין, חוליגן – הוא תמיד אמר לי שאם הייתי נולד לפני מאה שנים הייתי revered! (מכובד, נערץ אדם שהיו מוקרים…) כשנכנסתי אליו הבייתה הייתי מישהו אחר – איש שיחה, אינטלקטואל – שווה ערך! גברת גרבובסקי יצאה וחיבקה אותי – היא אמרה "הוא עדיין כאן לפעמים, תבוא, הוא אוהב אותך כמו הבן שלו, בוא תיכנס…בוא הני."
ואני באתי.
הדמנציה הייתה קשה – הוא לא זכר מי הוא, הוא התנהג לעיתים בוולגריות בשל האיסורים שהוטלו עליו (אז לא היו מטפלות בכל בית), הוא קילל בספרדית ואיטלקית ביקש אלכוהול וסיגרים – ואני לא הבנתי. אלו היו הימים שדלת הבית הייתה סגורה. אבל כשהענינים נרגעו גברת גרבובסקי פתחה את הדלת ואני באתי לביתם של מר וגברת גרבובסקי. הייתי נכנס לחדר הקריאה והמוסיקה שלנו – יושב על השטיח ומחכה – היו ימים שישבתי שעות מול אדם כבוי (בדיעבד גיליתי שהתרופות עשו זאת) ולעיתים ישבתי בחברתו של המלך אדוארד! האיש שהיה מעיין ידע – התנהג כמלך אמיתי ביקש את חרבו והמגן שלו – צעק פקודות באנגלית ואני שיתפתי פעולה! כן מלכי! אני מוכן לקרב. שמתי את לה טרוויאטה או קונצ'רטו לפסנתר בכדי שנרגע לאחר הקרב, כי המלך ציווה.
בימים אחרים הוא היה שחקן. לא שחקן קולנוע, שחקן כדורגל! אני לא זוכר מי היה השחקן שלקח על עצמו או את שמו – מבליל הספרדית והאנגלית הבנתי שהוא היה שחקן ארגנטיני לא מוכר – ומהדברים שקלטתי הוא שהוא היה עני, שהוא בא מהשכונות הלא טובות של העיר והוא היה אליל! ומר גרבובסקי תמיד אמר אלוהי הכדורגל הבא יבוא מהעוני! ומגברת גרבובסקי לא ביקשתי הסברים – פשוט הייתי עם בעלה.
לא עבר זמן רב והביקורים הפכו ליותר נדירים, התרופות לחזקות יותר ומר גרבובסקי שקע ושקע עד שיום אחד אמרו לי שהוא נפטר. זה קרה לפני שדייגו מראדונה עלה לגדולה. עצב גדול נפל עלי, אני לימים עברתי משכונת בורוכוב – פגשתי אנשים משם אבל את גברת גרבובסקי לא ראיתי יותר – וגם לא את הנכדים של מר גרבובסקי. מר גרבובסקי מלווה אותי כל חיי, ספרים, מוסיקה דיונים אינטלקטואלים ובעיקר ריח של סיגרים תמיד מעלה אותו בראשי. יום אחד מזמן, לא זוכר מתי ראיתי בערוץ הראשון כתבה על כדורגל – ובה הראו את הסרטון על הילד דייגו ארמנדו מראדונה מקפיץ כדור בלוי עם נעליים בלויות על חול – דייגו כבר היה כוכב – אבל מיד עלה ריח של סיגר באפי ואת מר גרבובסקי צועק אלוהי הכדורגל יבוא מבני עניים! והכול התחבר לי והאיש שאהבתי בתור שחקן הפך למשהו קבוע בחיי, וגרם לי להרבה רגעי אושר.
היום הכדורגל העולמי ממוקד במספרים אוספים סטטיסטיקות כמו משוגעים והשחקנים נראים כמו מכונות – אבל הם לא יודעים מהי התשוקה הם לא יודעים מהו רעב – הם לא משחקים כאילו כל משחק הוא האחרון בחייהם – הם לא כמו מראדונה…
תודה דייגו תודה מר גרבובסקי.
שבת שלום.
ביקורת - ולא בהכרח בונה 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.