המועמדים לקטרגוריה "ילדים ונוער בסיכון" הם בעיקר ערבים ועולים חדשים. פעם העולים היו מזרחים; היום הם אתיופים ויוצאי הרפובליקות האסיתיות של ברית המועצות לשעבר. הקטגוריה הזאת אינה מסייעת להם אלא מחבלת בסיכוייהם לצאת ממעגל הנכשלות, כלומר המוכשלות.
ההצעה לכתוב מאמר לגליון הד החינוך שיעסוק ב"ילדים ונוער בסיכון" נחתה עלי פתאום. תוך כדי שיחה עמו חשבתי לעצמי: "שאני אכתוב על ילדים ונוער בסיכון?! הרי אני הייתי אב-טיפוס של 'ילדים ונוער בסיכון'. עליתי מעירק בשנת 1971. משפחתי הייתה מרקע סוציו-אקונומי נמוך. יכולתי להיות נער הפוסטר של 'ילדים ונוער בסיכון'". אבל זהו, שלא. והשאלה היא מדוע? זו השאלה שתעמוד ברקע המאמר הזה.
בעקבות השיחה עם העורך התחלתי לחשוב מחדש על המושג "ילדים ונוער בסיכון". לקחתי נשימה ארוכה והתחלתי להרהר בו, שלב אחר שלב. מה זה בעצם "ילדים נוער בסיכון"? אני חושב על כל הז'רגון המקצועי הזה שמתייג, מדיר, מבסס עליונות אינטלקטואלית וחברתית. אני שואל: איפה בעצם יש "ילדים ונוער בסיכון"? לא בהרצליה פיתוח ולא ב"כפר" השכן – כפר שמריהו. גם לא בשאר הישובים והשכונות של המעמד הגבוה והבינוני. הכינוי הזה נועד לילדים ונוער משכונות עניות שתושביהן ברובם מזרחים או עולים חדשים, בעיקר מאתיופיה והרפובליקות האסיאתיות של ברית המועצות לשעבר. ויש עוד קבוצת מיעוט מוּעדת לתואר "ילדים נוער בסיכון" – ערבים. אני מתחיל לחפש בכתובים הגדרה ל"ילדים ונוער בסיכון". יש כמה הגדרות. לא אלאה אתכם. מושגי המפתח המכוננים את ההגדרות למיניהן הם "הזנחה", "התעללות פיזית, חינוכית, רגשית ומינית", "חיים בסביבה מסוכנת", "נשירה" או "נשירה סמויה", "עישון" או "צריכת סמים ואלכוהול". המושגים האלה מכניסים 65% מהילדים והנוער ל"בסיכון". זה נראה לי בעייתי. אי אפשר להכניס את רוב צעירי ישראל להגדרה של "ילדים ונוער בסיכון"! אז צריך לגלות מה נמצא בבסיס ההגדרה. אפתח בסטטיסטיקות, אמשיך בניתוח חברתי של התופעה ואסכם בהבעת דעתי אודות הבעיה המרכזית.
נוער בסיכון -- מה זה בכלל?!
נתונים
כאשר אני מנסה לבחון את ההיבטים החברתיים של "ילדים ונוער בסיכון" אני מגלה שהנושא מורכב וטעון, שדה מוקשים ממש. ההערכות בתחום אינן מדויקות,לעתים פרועות. ניגש לנתונים הקיימים ונתחיל בציון העובדה שמדינת ישראל היא מדינה מאוד צעירה. חציון הגיל הוא 28 שנים בלבד. אנחנו נחשבים למדינה הצעירה ביותר בקרב "המדינות המתועשות". בישראל, חיים מעל לשני מיליון ילדים, #מתוכם כ-330,000 ילדים ובני נוער מצויים במצבי סיכון ומצוקה#. תמונה עגומה: כמעט 20% מהילדים ובני הנוער בישראל נמצאים בסיכון. מצבי הסיכון נובעים מקשיים כלכליים, מחלה או מוות של אחד ההורים שהופכים באופן מיידי לסיכון גבוה לעוני, לבעיות בלימודים, לשוֹנוּת חברתית, לקשיים בתפקוד. מאפיינים עיקריים של ילדים בסיכון בישראל הם משפחות גדולות או חד הוריות. משפחות אלה מרוכזות באוכלוסיה הערבית ובישובים ובשכונות בעלי דירוג סוציו-אקונומי נמוך.
מקובלת הערכה שכ-17% מהילדים בישראל הם "בסיכון", כמעט אחד מכל חמישה ילדים! אך ישנם נתונים נוספים. למשל, כ-40% מבני הנוער סובלים מאלימות מילולית במשפחה. "אלימות מילולית" כלולה בהגדרה של "ילדים ונוער בסיכון". כ-18% מהילדים סובלים מאלימות פיזית וכ-5% הותקפו מינית. הנתונים מצביעים אפוא על "מגיפת סיכון". גם אם לא נקבל את הנתונים במלואם, הרי שהמצב הוא ש-30% מהילדים ובני הנוער בישראל נמצאים בסיכון. כל ילד שלישי שאתם פוגשים ברחוב הוא ילד בסיכון כזה או אחר. לאחר שתסיימו לקרוא את המאמר הזה, צאו לרחוב וספרו את הילדים שאתם רואים: "אחד, שתיים, ילד בסיכון". על פי הסטטיסטיקה, זו המציאות שבה אנו חיים נכון ל-2010. ועוד נתון סטטיסטי: יש יותר "ילדים נוער בסיכון" בפריפריה, בשכבות נמוכות מבחינה סוציו-אקונומית. האם זה מצלצל כנתון בעייתי? מייד נבדוק.
למראית עין יש כאן בעיה ברורה: עוני הוא אחד הגורמים המרכזיים לסיכון של ילדים ונוער. לכן מתבקש לבדוק את העוני בישראל במטרה להבין את זיקתו לילדים ונוער בסיכון ולטפל בה. אז הנה ממצא בנושא זה: ישראל היא בין המדינות המובילות בעולם בשיעורי העוני, הן בשיעור הכללי והן בשיעור גבוה בקרב הקבוצות הנמצאות בסיכון לעוני: ילדים וקשישים. חשיבותו של ממצא זה הינה כפולה ומכופלת עקב ממצאים נוספים שאת חלקם הזכרנו. אנו נמצאים אפוא במעגל קסמים זדוני: מדינה צעירה מאוד, עוני ברמות גבוהות, פערים גדולים מאוד בין העשירון העליון לתחתון, ריכוזיות הון גבוהה ביותר, וכתוצאה מכל זה – גידול משמעותי בעוני שמביא לעליה משמעותית במספרי "ילדים נוער בסיכון".
התמונה מתחילה להתבהר: "ילדים נוער בסיכון" באים בעיקר מקבוצות בעלות הכנסות נמוכות. מיהן הקבוצות האלה? קודם כל הקבוצה שאינה חלק מהנרטיב הלאומי המרכזי – הערבים. הילדים והנוער מקבוצה זו מהווים כ-30% מסך הילדים והנוער בסיכון; כ-80% מהילדים והנוער האלה הם מוסלמים. מספר הילדים והנוער בסיכון בקרב הערבים גדול פי שלושה מזה של היהודים.
קבוצה נוספת שילדיה ונעריה נמצאים במקום גבוה בסולם הסיכון היא של עולים חדשים. כ-10% מכלל הילדים בסיכון הם ממשפחות עולים חדשים, רובם יוצאי חבר העמים לשעבר – 8.5%, ויוצאי אתיופיה – 1.5%. וכמובן, רוב כמעט מוחלט של הילדים והנוער בסיכון מגיעים ממקומות מוחלשים (לא "חלשים" – "מוחלשים") סוציו-אקונומית שבהם רוב האוכלוסיה היא מזרחית.
אז מה מצאנו? מצאנו שבחברה הישראלית הילדים והנוער בסיכון הם חלק מהקבוצות המוחלשות ביותר על ידי שני הגורמים המכריעים: המדינה (מוסדותיה השונים) והחברה. הקבוצה המוחלשת ביותר היא של הערבים. מוסדות המדינה מפלים אותה, החברה דוחקת אותה לשוליים והמשפחה הערבית, המוחלשת והממודרת חברתית וכלכלית, אינה יכולה לספק את צרכי הילדים מסיבות אלה. התוצאה: "ילדים נוער בסיכון" במספרים גדולים בחברה הערבית.
הקבוצה השנייה ש"תורמת" מספרים גדולים לקטגוריה של "ילדים ונוער בסיכון" היא של עולים חדשים. פעם שלטה המדיניות של "כור ההיתוך" ש"דרסה" את העולים כדי לאפשר שליטה בהם. זו לא הייתה התכה של תרבויות אלא השתלטות של תרבות אחת על תרבויות אחרות. ומה היום? אין כור היתוך אך "ההתכה" התרבותית-חברתית-כלכלית של העולים גרועה פי כמה. כתוצאה מכך צאצאיהם הם מועמדים מספר שתיים (אחרי הערבים) להיות "ילדים ונוער בסיכון".
אנחנו מדינת עליה (או הגירה) ואחרי 62 שנים של התנסות איננו יודעים עדיין לקלוט עולים (או מהגרים). בעלייה האתיופית, למשל, הושקעו יותר מאי פעם כספים בכל עולה, אך השקעה ירדה לטמיון. מדוע? כי המאמץ הוא רק מצד העולים; החברה "הקולטת" (שעליה נאמר שהיא "אוהבת עלייה אך לא אוהבת עולים") אינה עושה את המאמץ הנדרש לקלוט את העולים החדשים ולסייע להם להתגבר על משבר העלייה, שבמרכזו התפרקות התא המשפחתי, שימו לב ההיסטוריה חוזרת את שנעשה למזרחים בשנות החמישים כעת עושים לאתיופים ושוב התא המשפחתי מתפרק לרסיסים. כמו כן, יש להתייחס בכובד ראש לעובדה כי יש גם עולים מצפון אמריקה וממרכז ומערב אירופה, אבל הם ברובם נחלצו מהסטטיסטיקה של "ילדים ונוער בסיכון". מדוע? יש לכך קשר לתרבות הדומיננטית הממיינת ומתייגת "ילדים ונוער בסיכון".
משמעויות
עד כאן ניסיתי לעמוד על מהות הדיאגנוזה "ילדים ונוער בסיכון"; להראות כיצד אוכלוסיות שלמות של צעירים מוכנסות לקטגוריה זו. כעת אנסה להסביר מה מכילה אותה הגדרה ומהן המשמעויות החברתיות והכלכליות שלה. האם ישנה יד מכוונת? איזו תובנה אפשר להפיק מן העובדה שילדים ונערים כה רבים נחשבים ל"ילדים ונוער בסיכון"?
ובכן, מה בעצם אנחנו אומרים כאשר אנחנו מגדירים ילד או נער "בסיכון"? מבחינה אנושית אנחנו מסמנים אותם. ואם יש כל כך הרבה כאלה אז הכישלון הוא שלנו כמדינה וכחברה, זהו אינו כשלון של יחידים וגם לא של משפחות. ישראל 2010 היא אפוא כישלון חברתי-כלכלי מהדהד שכן 30% מצעיריה הם "בסיכון". מי אשם? שני הגורמים שציינו – המדינה והחברה. בקיצור אנחנו, כולנו.
אבל אולי הבעיה היא אחרת; אולי היא נמצאת בעצם ההגדרה? נניח שמחלה מסוימת פוגעת באוכלוסיה; בשלב ראשון ב-10% מחבריה, וכעבור כמה שנים – ב-65%. במקרה כזה, האם המצב – 65% חולים – הוא מצב חדש? כמות החולים הגדולה עושה את החולים ל"סטנדרטים" ואת הבריאים – ללא-סטנדרטיים. מצב ה"ילדים ונוער בסיכון" בישראל כיום דומה. בקצב הגידול הנוכחי של מימדי העוני בישראל בשילוב עם עליות מוחלשות, יש סיכוי סביר שמעל ל-50% מסך הילדים ובני הנוער בישראל יהיו תוך עשור עד שניים "ילדים ונוער בסיכון". להיות צעיר "בסיכון" יהיה "סטנדרט".
אם רוב צעירינו נמצאים ב"ילדים ונוער בסיכון" או בדרך לשם, כדאי להבין מה קורה לצעיר שמשויך לקבוצה זו. ובכן, צעיר הנמצא בקטגוריה זו זקוק לעזרה, אך המערכת המטפלת עומדת מולו ורבים כמותו חסרת אונים. יש אמנם שישה גופים המטפלים בילדים ונוער בסיכון אך הם אינם מגיעים אף למחצית מכלל הילדים בסיכון. עיקר הנטל נופל על מערכת החינוך. כאנשי חינוך, אין צורך לתאר לכם בפני אילו קשיים אתם עומדים בתחום זה. מה כבר יכול מורה לעשות מול כיתה מרובת תלמידים שחלק מתלמידה הם "בסיכון"?! ברוב המקרים נגזר דינו של הצעיר בסיכון להישאר בבית הספר ללא כל תמיכה. הוא נמצא במצב המכונה "הנשרה סמויה". הוא נמצא "כאילו" במערכת החינוך, אך זו אינה קיימת מבחינתו כשם שהוא אינו קיים מבחינתה. הוא והיא ממתינים לחטיבת הביניים שם הופכת ההנשרה מסמויה לגלויה. עם מה הילד נשאר? עם סטיגמה – הוא נער בסיכון, כלומר מתקשה להסתגל, אולי עבריין, בקיצור נער שבית הספר והחברה אינם מעוניינים בו.
וכאן יש להבדיל בין "ילדים ונוער בסיכון" שמגיעים משכבות סוציו-אקונומיות מוחלשות לאלה שבאים משכבות חזקות. את הכביסה של האחרונים לא עושים בפרהסיה; הקשיים שלהם אינם מתייגים אותם כ"ילדים ונוער בסיכון" – תיוג שיכול להרוס את עתידם. הראשונים, לעומת זאת, מתויגים כ"ילדים ונוער בסיכון" מה שמחבל בסיכוי שלהם לצאת ממעגל העוני, שכן הניעות החברתית-כלכלית בחברה המודרנית תלויה בעיקר בהשכלה, וזו נמנעת מ"ילדים ונוער בסיכון" בשלב מוקדם של חייהם. "ילדים ונוער בסיכון" יולידו מאוחר יותר עוד "ילדים ונוער בסיכון" שיולידו אף הם "ילדים ונוער בסיכון". לשכבות החזקות יש מונחים אחרים לילדים ונוער שאינם משתלבים במערכת החינוך. המונחים המיועדים להם אינם חוסמים את דרכם בחברה.
אז יש לנו עוד עשור או שניים עד הפיכת רוב צעירי ישראל ל"ילדים ונוער בסיכון"; עוד חזון למועד. מה עושים בינתיים? אפשר כמובן לשחק עם ההגדרה ולצמצם את מספר הילדים והנוער שהיא חלה עליהם. אך זה לא פתרון הבעיה אלא הסתרתה. לחברה שלנו יש אינטרס מהותי לפתור את הבעיה או לצמצם אותה, ולהביא יותר ילדים למעגל החינוך והתעסוקה, להפחית את הפשיעה ולאפשר למבוגרים לטפל בעצמם מבלי להיסמך על שולחן המדינה. לשם כך עלינו להבין את מקור הבעיה. זו לא בעיה של מוצא; אין גֵן ייחודי לעולים ממקומות מסוימים שגורם לילדיהם ונעריהם להיות "בסיכון". "ילדים ונוער בסיכון" הם תולדה של הבניה חברתית. מכאן שהפיתרון כרוך בחיזוק השכבות המוחלשות בחברה – העצמת המשפחות, חיזוק מערכת החינוך, השקעת משאבים גדולה יותר בשכונות מוחלשות ובניית תוכניות לחיזוק הקשר בין הילדים לסביבה שלהם.
אין פתרון קסם; דרושה עבודה קשה, השקעת משאבים ושינוי סדרי עדיפויות לאומיים. התעלמות מהמצב הקיים היא בגדר התאבדות חברתית. אם לא נשכיל להתמודד עם הבעיה על כלל מרכיביה, נהפוך לחברה שבה רוב הילדים יהיו "ילדים ונוער בסיכון".
ולסיום, אחזור לשאלה שבה פתחתי: מדוע לא הפכתי לנער בסיכון? נזרקתי מבית הספר, באתי ממשפחה מוחלשת, הייתי מועמד טבעי ל"ילדים ונוער בסיכון". בסופו של דבר סיימתי את לימודי בבית הספר הודות לשתי מורות שהתגברו על הסטיגמה שהודבקה לי וזיהו את כישוריי. את התואר הראשון והשני סיימתי באוניברסיטת תל אביב, ואחר כך עשיתי תואר שני ושלישי באוניברסיטת ניו יורק במחלקה לפוליטיקה. כיום אני מרצה בבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי. "נו", אתם אומרים, "הוא הצליח, מה הוא מתלונן?" זה בדיוק העניין: אני היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל; על כל אחד כמוני ישנם אלפים שנכשלים או נכון יותר מוכשלים. אלה שאומרים לכם: "גם לי היה קשה אך התאמצתי והצלחתי" טועים ומטעים. לי היה מזל! לרוב הילדים והנערים – אין. מה חייבים לעשות ברי המזל שהצליחו? לחזור ליישוב ולשכונה שממנה יצאו ולסייע לילדים ונערים כמותם כדי שלא יהיו "ילדים ונוער בסיכון" – לשמש להם מודל, לתת להם דוגמא אישית. זו לא זכותם, זו חובתם החברתית והמוסרית. אני לכל הפחות יודע שאני עושה ככול יכולתי לסייע לילדים ולנערים שממתינים לי בשכונה.
המאמר פורסם לראשונה בהד החינוך – גיליון מספר 7 – אוגוסט 2010
ביקורת - ולא בהכרח בונה 
תגובות
קראתי את המאמר שלך עם רגשות עזות של כעס. עצב .שמחה. וגאוה
כעס על המצב..עצב על הילדים..שמחה שיש אחד כמוך ששם אצבע על הבעיה ומנסה לנער בכוח המילה את החברה ומי שאחראי על הבעיה הזאת.
וגאוה שהכותב הוא אחד שאמא שלו לא הפסיקה לרגע מלהאמין ביכולות שלו ומשם תמכה בו לאורך כל הדרך והיא היתה המורה הראשנה.
הלו גבירתי, בלי יותר מידי רגשות, אמהות לא אמורות להגיב ככה בבלוגים, אני אמור להיות מתלהם, כועס, אישי ואולטרה עצבני…ואת הורסת לי את התדמית!
נשיקות 🙂
הני
נראה לי שעשוי להיות פה בילבול מה עם העמותה לילדים בסיכון: http://www.childrenatrisk.co.il
במקרה הנ"ל מדובר במרכז לילדים בסיכון:
אבחון,איתור (זיהוי) וטיפול בהפרעות התפתחותיות דרך הפעלת 80 מסגרות (גנים טיפוליים, מעונות יום שיקומיים ומרכזי טיפול) ברחבי הארץ לילדים וצעירים בספקטרום האוטיסטי.
מעבר לזה, טור טוב עם הסתייגות קלה:
כשאנחנו היינו ילדים, היו ילדים טיפשים, עצלנים וכו'. היום לפחות המערכת מבינה במקרים מסויימים שיש תופעות שונות כמו ADD, דיסלקציה וכו' הגורמות לקשיי למידה. כך שילדים שקודם לא היה להם סיכוי כלל, עכשיו מוגדרים כילדים עם קשיי למידה והמערכת בכ"ז נותנת להם תמיכה מסויימת ע"מ לעזור להם למצות את הפוטנציאל. ילד "עצלן" או "טיפש" זאת תחנה סופית. ילד עם קשיי למידה זה ילד שעדיין יכול לעבור שינוי, כך שלא הכל שחור (בלי קשר לחזות מזרחית) עדיין.
הני יקירי,
אשרייך, שזו אימך.
בלעדיה, אתה חצי בן אדם.
🙂
די כבר יא חופרים אתם הורסים לי את התדמית…מספיק 🙂
אני יודע, אבל אל תגלה לאף אחד…
במקרה (או שלא) היום בעיתון הארץ הדעה הזו:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1190776.html
וגם זו:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1190767.html
בתיאוריות כולנו (ובמיוחד עיתונאים) גדולים.
הני, לא מספיק 2 מורות טובות לתלמיד אחד. צריך גם הורים שדוחפים ללמוד.
לדעתי, אם מדינת ישראל לא תדע לשתף היום את ההורים בחינוך ילדיהם – המצב לא ישתנה מחר.
הי יונה, הם ישנים בעמידה, מאחרים את הרכבת ולא רואים את הקיים, שלא לדבר על הנולד…זה פשוט מגוחך.
אני לא מדבר על ההורים שהרי את יודעת שבמשפחות מוחלשות יכולות ההורים להתערב קטנות ושמנם מוגבל, יותר עניים יותר זמן בעבודה ופחות השכלה פורמאלית, אני חושב שחשיבה כלל מערכתית בדבר החינוך בישראל הוא הכרחי, ויפה שעה אחת קודם.
הני אתה צודק ובכל זאת אני רוצה לתת גם להורים.
בין ההורים האלה יש אנשים צעירים שהשכלה (לאט לאט ומעט – יותר טוב מכלום) תועיל להם. שלא לאמר – לנו, כחברה.
אם הם לא ידחפו את ילדיהם ללמוד (כן-כן זאת המילה ועליה בהמשך) – הם יוכלו את נכדיהם.
שלא לדבר על כך שיזכו ליותר ההערכה מהילדים שלהם.
נכון שיותר קשה ללמד מבוגרים. אבל יש לנו מספיק מורים בארץ.
רעיון: להעביר קצת מורים שהתעייפו מילדים ללַמד מבוגרים.
היתה לי פעם עוזרת שעלתה לארץ כילדה קטנה.
בערך בגילי. (פרשתי לא מכבר).
הוריה חשבו שכתה ג' זה מספיק ושלחו אותה לעבוד (בנקיון, אלא מה).
כשהשפעתי עליה ללכת למתנ"ס הקרוב למקום מגוריה וללמוד לקרוא (וגם קצת לטייל בארץ ועוד) ילדיה, שכבר נולדו בארץ ויש להם לפחות השכלה של 8 שנות לימוד, שאלו אותה בשביל מה היא צריכה את זה.
בקשר ללדחוף ללמוד: ראיתי בימי חלדי הורים שדוחפים עד גועל. אלה באים תמיד משכבות מבוססות שמחפשים 129 ממוצע בגרות כדי להתקבל לפקולטה נחשבת. ה "129" ודומיו, זו רעה חולה בפני עצמה.
אם אנחנו לא יכולים לספק תנאים כלכליים שווים לכל הילדים (אני לא בטוחה שזה רצוי – ראה את הספר "תבונת ההמונים") לפחות ניתן לכולם הורים שמתעניינים, מעודדים ואפילו דוחפים.
היתה לי אמא דוחפת.
לא אהבנו את זה.
מאוחר יותר הבנו שבלעדיה גם אנחנו יכולנו להגיע למקומת לא טובים.
אנחנו גם מהמזרח.
מזרח אירופה.
מועדים לשמחה.
על "תבונת ההמונים" ראה כאן:
http://books.google.co.il/books?id=md2Nzm5Cim0C&dq=wisdom+of+crowds&source=bl&ots=nJ_Nyuh0yU&sig=e3e4NcVzbXzv0nuD1vuK-gzPqB8&hl=iw&ei=1J97TNrUBMnMswbyztWyDQ&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=5&ved=0CCUQ6AEwBA
הי יונה, זה קל לבוא ולדבר עם הורים שאלו שנלחמים יומיום על הלחם והבסיס, להם קשה מאוד להיות דוחפים, רוצה לעזור אל תחנכי תספקי עבודה משלמת מספיק כדי שלהורים יהיה זמן לשבת עם הילדים, דאגי לרווחה אמיתית ולא לדחק.
בתפיסה שלך היא מאוד פטרנליסטית ואליטיסטית, נוח לך מבלי לומר זאת ישירות, להאשים את ההורים בהזנחה (אם תקראי את דבריך תראי שזה בעצם מה שאת עושה), אני מתנגד לחלוטין לשיח מסוג זה ומאשים ישירות את המדינה העושקת, זו שלוקחת את ההורים לצבא, לוקחת את ילדים לצבא אך אינה מספקת להםפ שכר הוגן ותנאים סוציאלים מספיקים על מנת שיוכלו להוות הורים במשרה מלאה.
רק נקודה למחשבה….
הני
הני,
אתה יוצא מתוך הנחה "מובנת מאליה" שאם אני אשכנזיה אז אני באה עם גישה פטרנליסטית.
אנא הבט סביבך ותראה שאנשים כמוך גדלו בבתים "דוחפים".
לדעתי אתה מזלזל במה שאני מעריכה.
לידיעתך (לא רציתי להכנס לזה אבל אתה מכריח אותי): אמי גידלה 3 ילדים לבד ועבדה כמנקה ע"מ לאפשר לנו השכלה.
היתה תקופה, כשאני נשארתי לבד עם ילד – פחדתי שזה יהיה גם גורלי.
מה שמשנה זה סדרי עדיפויות.
כשבני היה קטן לקחתי אותו לספרייה, כן כי אני משכילה, כן כי אמא דחפה אותי להיות משכילה, בשכונה בה גרתי (השתייכה לשיקום שכונות והיו בה גם שיכונים חדשים) אנשים אחרי יצאו למסעדות. בלי הילדים.
עניין של סדרי עדיפויות.
אין מה שאמרתי כאן סותר את הצורך בכך שנהיה מדינה יצרנית, שכל, אבל כל, אזרחיה עובדים ומשתכרים בכבוד שכר נאות.
בודאי שאין מה שאמרתי סותר את השאיפה למדינה נטולת שחיתויות.
הי יונה, לא, לא ידעתי שאת אשכנזיה, לא מכיר אותך כלל, אבל מהדרך שבה את כותבת הנחתי שאת כזו ואני מעריך שלא טעיתי….אין שום זלזול במה שאמרת רק יש דחיה של מה שאמרת, אולי לה הסברתי עד תום אך אינני מקבל את הנחתך ומשום כך זו לא הייתה מסקנת המאמר!
ראי כבר שנים מדובר על מעורבות של הורים בחינוך. ואני "ברוב עוונותי" יש לי חברה אשכנזיה, מודעת (אני גם בן זוג של אחת כזו) והיא ד"ר לחינוך וממחקריה היא מצאה כי אלו המעורבים הם ההורים העשירים אלו שיש להם זמן להתערב, ואלו ברובם אשכנזים. אינני מוכן להפיל שוב את האשמה על מוחלשים, המדוכאים המופלים! את מאשימה את ההורים רוצה ללמד אותם להיות ה"סהיבית" הטובה, זהו לא פתרון, הפתרון צריך להיות מערכתי, משום שהמדינה לוקחת את כולם לצבא באופן שווה אם כן שתדאג לכולם לחינוך באופן שווה מבלי להאשים את ההורים או לצפות מהם שידחפו את ילדיהם בו בזמן שאין להם היבולות לכלכל את משפחתם בשל שכר הרעב שהן מקבלים מכול אותם איילי הון מורעבים שרק מתחזרים בחסות הממשלה.
אני מבין שאולי אינלך רואה עימי עין בעין ולך יש דרך אחרת לפתור את הנושא, זכותך כבודך אני בתור מזרחי מודע לא מקבל אותה, אין בכך זלזול אך יש בהצעך, ללא צל של ספק, את ההון התרבותי שאת באה ממנו ובכך יש המון פטרנליסטיות.
הני, אתה מזלזל בערכים שאני קיבלתי בבית (אתה קורא לזה הון תרבותי ואתה כנראה צודק אבל גם בבית בבית שלך היה הון תרבותי ושלא תעיז להתכחש לזה. כן, כאן אני באה בגישה "הורית" כי בגילי הייתי יכולה להיות אימך (אבל היא טובה ממני, בהרבה דברים, אני מכירה אותה) וקיבלתי אותם לא בגלל שגדלתי בבית עשיר.
בשנים הראשונות למדינה, היו גם אשכנזים במעברות.
חוץ מזה ש גם עשירים טובים. חלק מהם מהמוצא שלי וחלק מהמוצא שלך.
הויכוח בינינו מדרדר למחוזות בהם לא חפצתי.
אינני חולקת על דעתך שזו חובת המדינה וגו'
אני דורשת יותר ממך: הרחבת חובת המדינה לא רק כלפי הילדים אלא גם להורים שכילדים לא זכו ואין זה משנה לי מדוע.
איני מבינה מדוע אתה נלחם נגד הציפיות האלה.
יונה, לצערי אינך יודעת מהו הון תרבותי, אני מציע את המקור ללא הטיות של עיני פייר בורדייה, ניתן בטח גם למצוא בתרגום בעברית בחוגים למדע המדינה וסוציולוגיה.
את נכנסת למגננה ומייצרת מתקפה היות ואינני מסכים עימך, וחבל, את גם כותבת מבורות בדברים אני מגיב עימם וחבל.
אך הנה תגובתי לדברים שהעלת כי זה חשוב לדעת את העובדות ולצאת מהבורות:
1. אכן היו אשכנזים במעברות עם קום המדינהף העניין הוא שחוקרים רבים בדקו וגילו כי האשכנזים יצאו מהמעברות בממוצע לאחר שנתיים ואילו המזרחים נשארו בהם בחלקם הרב עד היום!!!!!!!!!!!!! מעניין מה תומרי כעת האם אני מזלזל בך? בהון שלך? או שאת מזלזלת באינטלגנציה של הקוראים כאן?
2. כן יש עשירים טובים, אני בטוח בכך, הייתי שמח לדעת מי? האם עשית מחקר על העניין? האם בדת? או שסתם ככה כי לא הסכמתי עמך החלטת לשתף אותנו בתובנות לא קיימות לא מוכחות ומאוד ערטילאיות?
לגבי אימי, (הנחתי שאת מכירה אותה לאחר שהיא שאלה אותי אם הגבתי לתגובתך, אך אני לא עושה הנחות גם לא לחברותיה של אימי, ככה אני ישר עם כולן) וההון התרבותי של הבית בו גדלתי. הבה ונשים דברים על השלוחן, אימי הייתה מורה ואני גדלתי בבית די דל אמצעים, ההון התרבותי שלנו שאף לאפס (תביני לאחר שתקראי ותביני מהו הון תרבותי), היינו עולים חדשים מעירק, די עניים, אך עם יתרון אחד באנו ממשפחה משכילה, ואם את מכירה את אימי אז את יודעת מה אמרו לה עלי מידי יום ביומו ומכך את מבינה כמה ההון התרבותי שלנו היה נחות, מה שקראו לו עבריין בקרב המזרחים היה ילד עם סקרנות בקרב האשכנזים וזהו הון תרבותי….כשתקראי על המושג בטו8חני שתביני…..אז הבה ולא נעלה כאן חצאי דברים אנשים עוד עלולים לחשוב שגדלתי בבית בהרצליה פיתוח…..
לסיום, את לא דורשת ממני דבר, את בתגובתך המקורית הגעת למסקנה כי יש לחנך את ההורים וזו גישה פטרנליסטית ומתנשאת!!!! יש לתת להורים את היכולות לדאוג לילדיהם, מה שאת אומרת הוא כי יש הורים שעושים זאת יותר כי הם רוצים וכאלו שלא כי הם לא רוצים, או זה אינו בראש סדרהעדיפויות שלהם, וזו התנשאות!!!! תנו תנאים שווים ואז אמרו מי משקיע בילדיהם ומי לא, אל תבואי לכאן עם גישה מתנשאת ומצביעה על השכבות המוחלשות בתור אשמות במצבן, זה כמו להפנות את האצבע כלפי נאנסת היות והיא הלכה עם שמלה שחשפה את רגליה, זו התנשאות חברתית שמקומה אינו במקומותנו….
ואני מקווה שאמא תקרא את זה….:-)
קראתי שוב
וראיתי גם שאני די מבינה מהו הון תרבותי (ההשכלה האקדמית שלי היא במדעים המדוייקים ולא במדעי החברה).
היום אפשר למצוא די הרבה מבלי ללכת לספרייה.
אמא שלך היתה (ועדיין היא, בשבילי ובשביל עוד כמה) מורה. נפלאה.
גם אתה – כי הדיון אתך, על אף שהוא קשה לי, מוסיף לי ידע בנושאים שאינם בתחומי התמחותי.
אתה חוטא לאמת כשאתה אומר שההון התרבותי בביתך היה שווה לאפס.
הוא לא היה פחות מאשר בביתי. אולי יותר. סבתותי (אותן לא זכיתי להכיר) היו אנאלפאבתיות.
כשאמרתי "לחנך את ההורים" שגיתי אולי בטרמינולוגיה – אבל התכוונתי בדיוק למה שאתה אומר "לתת להורים את היכולות לדאוג לילדיהם".
הי יונה, לא זהו אינו הון תרבותי, הון תרבותי ככה בקליפת אגוז וממש לא נאמן למקור הם מקורות כוח שיש לאוכלוסיה שלא מכומתים במשאבים מדידים כמו כסף, דירות, מכוניות ועוד. לך היה הון תרבותי האשכנזיות, השפה הזכרון הקולקטיבי של השואה ועוד. ביתי היה ריק מהון תרבותי, אולי העובדה שדודי נתלה בעירק, אך גם אם נושא זה היה עם פוטנציאל להון תרבותי הורי ומשפחתי לא השכילו "להשתמש" בו ככזה (ואמא אם את קוראת את זה מה שאת חושבת לא לזה התכוונתי — יונה אני נכנס כן לפינות לא טובות).
ללא קשר לכמה נפלאה אימי היית כמורה, היא מעולם לא קודמה למשרות בכירות יותר שהיא הייתה זכאית להן, וזה בעיקר בשל החוסר בהון תרבותי, אשכנזיות שלא יודעת כהוא זה מידיעותיה בערבית הפכו למפקחות מרכזות מנהלות ועוד בעוד היא עד לפרישתה נראשה מורה ותו לא, לא שאני מזלזל במקצוע זה, אני דן במערך הקידום, וכן זה קשור לעובדה שהיא מזרחית ולא אשכנזיה!!! הון תרבותי אינו קשור לאנלפאבתיות, הקהילה המשכילה ביותר בישראל היא העיראקית, אך עדיין ההון התרבותי של הפולנים שהיו נחותים מבחינה השכלתית היה גבוהה יותר בשל היידיש והתרבות המשותפת…המוסיקה הערבית עליונה בכול פרמטר מקצועי על המוסיקה הקלאסית (את יכולה לבדוק עם מוסיקולוגים) אך בישראל היא עדיין נחשבת לנחותה, זהו הון תרבותי.
ועקב כל אלו ומיקומך לא שגית בטרמינולוגיה אלא חטאת בחט הפטרנלסטיות שכה מוטמע באלו שחושבים שלהם יש את הדרך המוסרית העליונה, ואני בטוח שגם את תכחיזי כי בראשך הדמיות שהתרוצצו הם של הורים מזרחים מהשכונות שרצית לחנך ולא של אשכנזים מצפון תל אביב-יפו…ועל כך אני מצר ומתריע….
הני, צר לי שבמקום לנסות להבין דעה אחרת, שאינה נסמכת על תאוריות, אתה חוזר ותוקף.
זה שאתה תוקף אישית (לא דרשתי ממך, דרשתי מהמדינה כל מה שאתה דורש + משהו) לא עושה אותך יותר צודק.
בסה"כ התחלתי מזה שהגעת לאן שהגעת לא רק בגלל 2 המורות שהזכרת אלא בגלל הבית ובית כזה מגיע לכל הילדים. אם תתן לילדים ואלה יגיעו לבתים בהם ההורים בגלל דאגות פרנסה ואחרות ימנעו מילדיהם לקבל את מה שאתה רוצה לתת להם אז מה הועלת?
יונה,
אינני תוקף אישית אני רק מציג את הברור והידוע ובניגוד אליך נסמך על נתונים ועובדות. את זו שהצגת דברים ללא שום אסמכתאות רק על מנת לתקף את דבריך שהיו חסרי כל ביסוס.
את חוזרת על מנטרת התקיפה, וזה כבר די ממצה את עצמוף אולי את רגילה לכך שכולם מסכימים עם עדתך ומהללים אותה, אך לצערי זהו אינו המקרה. אני אינני חושב שזהו דיון על סמנטיקות אלא על תוכן, את מאשימה את ההורים ואני אינני מוכן לקבל זאת לדעתי זו המערכת החינוכית והמדינה שאשמים, ונראה לי שאנו הולכים סחור סחור ללא פתרון, אז נסכים שלא להסכים ונמשיך להתדיין בנושאים אחרים, את תקדמי את הדיון שלך ואני את שלי.
אך מה שלא נוכל לשנות הוא מי אנחנו ומהו ההון התרבותי שלנו….
הני
קראתי שוב
וראיתי גם שאני די מבינה מהו הון תרבותי (ההשכלה האקדמית שלי היא במדעים המדוייקים ולא במדעי החברה).
היום אפשר למצוא די הרבה מבלי ללכת לספרייה.
אמא שלך היתה (ועדיין היא, בשבילי ובשביל עוד כמה) מורה. נפלאה.
גם אתה – כי הדיון אתך, על אף שהוא קשה לי, מוסיף לי ידע בנושאים שאינם בתחומי התמחותי.
אתה חוטא לאמת כשאתה אומר שההון התרבותי בביתך היה שווה לאפס.
הוא לא היה פחות מאשר בביתי. אולי יותר. סבתותי (אותן לא זכיתי להכיר) היו אנאלפאבתיות.
כשאמרתי "לחנך את ההורים" שגיתי אולי בטרמינולוגיה – אבל התכוונתי בדיוק למה שאתה אומר "לתת להורים את היכולות לדאוג לילדיהם".
הי יונה, לא זהו אינו הון תרבותי, הון תרבותי ככה בקליפת אגוז וממש לא נאמן למקור הם מקורות כוח שיש לאוכלוסיה שלא מכומתים במשאבים מדידים כמו כסף, דירות, מכוניות ועוד. לך היה הון תרבותי האשכנזיות, השפה הזכרון הקולקטיבי של השואה ועוד. ביתי היה ריק מהון תרבותי, אולי העובדה שדודי נתלה בעירק, אך גם אם נושא זה היה עם פוטנציאל להון תרבותי הורי ומשפחתי לא השכילו "להשתמש" בו ככזה (ואמא אם את קוראת את זה מה שאת חושבת לא לזה התכוונתי — יונה אני נכנס כן לפינות לא טובות).
ללא קשר לכמה נפלאה אימי היית כמורה, היא מעולם לא קודמה למשרות בכירות יותר שהיא הייתה זכאית להן, וזה בעיקר בשל החוסר בהון תרבותי, אשכנזיות שלא יודעת כהוא זה מידיעותיה בערבית הפכו למפקחות מרכזות מנהלות ועוד בעוד היא עד לפרישתה נראשה מורה ותו לא, לא שאני מזלזל במקצוע זה, אני דן במערך הקידום, וכן זה קשור לעובדה שהיא מזרחית ולא אשכנזיה!!! הון תרבותי אינו קשור לאנלפאבתיות, הקהילה המשכילה ביותר בישראל היא העיראקית, אך עדיין ההון התרבותי של הפולנים שהיו נחותים מבחינה השכלתית היה גבוהה יותר בשל היידיש והתרבות המשותפת…המוסיקה הערבית עליונה בכול פרמטר מקצועי על המוסיקה הקלאסית (את יכולה לבדוק עם מוסיקולוגים) אך בישראל היא עדיין נחשבת לנחותה, זהו הון תרבותי.
ועקב כל אלו ומיקומך לא שגית בטרמינולוגיה אלא חטאת בחט הפטרנלסטיות שכה מוטמע באלו שחושבים שלהם יש את הדרך המוסרית העליונה, ואני בטוח שגם את תכחיזי כי בראשך הדמיות שהתרוצצו הם של הורים מזרחים מהשכונות שרצית לחנך ולא של אשכנזים מצפון תל אביב-יפו…ועל כך אני מצר ומתריע….
הני,
מעולם לא חשבתי שמוסריותי רמה משלך.
אם המוסיקה הערבית עליונה בכל פרמטר מקצועי על המוסיקה הקלאסית
אז ההון התרבותי שלך עלה על שלי. לפחות במוזיקה.
בפרט, כשאצלי בבית לא שמעו מוזיקה בכלל.
להגיד שאין לי הון תרבותי בגלל שלא שמעתי מוזיקה בבית זה לא נכון כמו שלא נכון להגיד שהיה גבוה יותר בשל היידיש (שלא דברו בה אצלינו כי הציונות אז דגלה בשפה אחת בארץ הזאת, העברית) והתרבות המשותפת. ההון התרבותי שלך ושלי שונים ואין האחד מאיין את השני.
השוני, לעניות דעתי, מעשיר גם אותי וגם אותך (אני חוזרת לספר תבונת ההמונים שהזכרתי בתגובה קודמת)
אגב, הבן שלי נהיה מוזיקאי אז בגיל 50 התחלתי גם אני להקשיב למוזיקה. קורה.
לא הכל בגלל / בזכות ההורים.
ושוב לדעתי (ואני רק אחת מתוך 7 מיליון, כולל אותך, שיופי שיש להם דעות אחרות) המערכון "לול" מסביר מה קרה כאן.
מי שהצליח להתברג ראשון במימסד – קֵרב אליו את המקורבים אליו.
אילו בן גוריון צמח בקרב בני יהדות מרוקו, מן הסתם, סדר הקירבה לצלחת היה משתנה.
אין לזה קשר ל"הון תרבותי" זו סתם שחיתות.
מי שמקורב היום – מקרב אליו את המקורבים אליו וזה קיים, בלי עין הרע, בכל העדות.
עניים שאינם יכולים להיות מעורבים בחינוך ילדיהם, כל עוד לא יעזרו להם – יש בין העולים בגלי העליה של שנות ה-90 והם לאו דוקא מזרחיים.
אם הם גרים בת"א אז בדרומה ולא בצפונה.
לגור בת"א זה לא פשע.
הנפנוף בשד העדתי מכעיס אותי.
למרות שבראשית המדינה שפר עלי גורלי כי הייתי חלק מהרוב שהצמיח את בן גוריון גם אני לא הצלחתי לממש את הפוטנציאל שלי ואולי לכן קיבלתי את ההזמנה לקרוא את הבלוג שלך ולהגיב.
אני מודה על ההזדמנות למרות שההתקוטטות איתך – הדירה שינה מעיני.
אילו לכולנו היתה בדיוק אותה הדיעה, אילו לכולנו היו אותם עיניים… היה פה משעמם.
אז על הסקאלה בין שעמום לכאוס איפה תרצה להיות?
יונה שאלה לי אליך, האם זה נהפך לעניין של he said she said? מה את מצפה להיות צודקת בכול מחיר גם בדברים בהם את מדברת ללא שום ידע כהדיוטית גמורה? אינני מבין את סוג זה של ויכוח שהוא חסר כל תוחלת ותובנות.
את אינך מביה מהו הון תרבותי ומשתמש במושג שימוש מוטעה, זה כמו שאני אשוחח על מנועים או פיזיקה גרעינית! אינני מבין משום שאלו מדעי החברה את מרגישה שיש לך איזושהיא גושפנקה עליונה לדון בהן?
ולא זו איננה שחיתות, זו אפליה וגזענות! ולא זהו לא שד עדתי (אני שונא את הטרמינולוגיה המכוערת והממדרת הזו שגורמת לי להראות כמי שמזמן שדים באוב ואז לצייר לי אתך לא בתור סתם הדיוטה אלא גזענית וחבל!!!), זוהי טענה לגיטימית והנסיון הנואל שלך להביא להדרה לטיעוני בצורה זו לא עוזר לויכוח או לרצוני לענות לך בסובלנות כפי שעשיתי עד כה.
אני כמובן מנסה לקדם את המצב הקיאוטי, אך אינני מוכן לא הייתימעולם מוכן ולא אהיה מוכן לקבל את הגישה הפטרנליסטית שלך מבלי להבין את שורשי הבעיה, והשורשים הם עדתיים וגזעיים!
ראי, את בטח שמעת על זוגתי אביבה, היא ערכה מחקר בעבודתה וגילתה שהעולים החדשים מארה"ב כבר השתלבו טוב יותר בחברה הישראלית לפי הפרמטרים שהיא בקשה, תוך פחות מעשור!!!, מהמזרחים בני הדור השלישי. היא גם מצאה כי בקרב העולים מבריה"מ אלו שהגיעו מהרפובליקות האירופאיות והבלטיות השתלבו עשרות מונים טוב יותר מאלו שהגיעו מהרפובליקות האסיתיוץת. וכמובן, לא נשכח את אחיינו האתיופים שעל שילובם בחברה הישראלית חבל לי להרחיב.
את יכולה לנסות ולהגיד כל מה שתרצי, גישתך אינה זהה לשלי, היא לא יכולה להיות זהה לשלי עם השיח שאת מייצרת, אני מזרחי מודע וככזה יש לי עמדות ותפיסות ברורות, ואת בתור מי שאת ללא המודעות החברתית הזו ועם השיח שאת מייצרת, כל עוד לא תעברי תהליך שיכלול תובנות לגבי המנגנונים הממדרים הגזעניים והמפלים לא תראי את התמונה בעיניים שלי…ואני שמח שדיון זה מדיר שינה מעינייך חבל שלא כך המקרה לעוד כמה מאות אלפי אזרחים בישראל…אולי זה היה מביא איזה שהיא התקדמות בפתרון הבעיה.
כמי שנמצא ורואה מקרוב את המוחלשים בחברה הישראלית, אני אסיים בכך שייתי מעדיף להתווכח עימך מהצד הדומיננטי של הסקאלה, כך שאת ודומייך הייתם אלו שנמצאים בצד המוחלש, לצערי זה אינו המקרה אז לי נשארו המילים וההתנגדות המוחלטת שלי חסרת האפולוגטיקה לכל מי ששיצר שיח זהה לזה שאת מנסה לייצר כאן תוך נסיון להגיע עימי לעמק השווה שלא קיים בינינו.
בברכת ליל מנוחה
הני
הני,
אני, כמובן, מצפה להיות צודקת.
גם אתה.
תראה לי מי לא.
ולא צריך להיות בעל תואר בסוציולוגיה כדי להבין את זה.
כבר ניסיתי לאמר, ושוב: אם לדיון הזה היו נכנסים רק סוציולוגים הוא מהר מאוד היה נעשה יבש ומשעמם ונגמר באיזה מאמר באיזה כתב עת שיש לו 15 קוראים.
לפי גלובס, לבלוג שלך יש יותר.
ושוב, אם לא אמרתי מספיק ברור: אתה לא בין המוחלשים שבחברה, בטח לא היום. בטח לא ילדיך. ככל שתיטיב להפנים זאת כך יוטב.
אתה בוחר להמצא בין המוחלשים.
בחלק מהכתיבה אתה ממש אציל-נפש אבל האם הכתיבה משנה משהו?
אתה מעדיף להתווכח מהצד הדומיננטי של הסקאלה.
וזה מה שאתה עושה כאן.
יכולתי לא להכנס לבלוג שלך, יכולתי לקרוא ולהתעלם, ויכולתי לאמר אמן על כל דיעה שלך.
אבל אני פה עם כל מה שלמדתי /עשיתי / לא ניסיתי / עשיתי ונכשלתי עד היום.
ולדעתי: אפליה וגזענות הם, לדעתי, סוג מסויים של שחיתות.
אולי אפילו השחיתות החמורה ביותר. אבל זו שחיתות ובשחיתות צריך להלחם.
לא שמעתי על מחקרי זוגתך אבל יש עוד הרבה דברים שעליהם לא שמעתי ובהם אני הדיוטית גמורה. ברמה האישית – אני מנסה לתקן.
אם אין סיכוי שאתה ואני נגיע לעמק השווה אז אולי כדאי לחפש מקום אחר לגור בו מן הטעם הזה ומן הטעם שאם אתה ואני אז קל וחומר מדינת ישראל ושכנותיה.
אני לא ממליצה על גישה תבוסתנית כזו. מתים ממנה.
(לא שלא מתים גם במלחמות צודקות)
מכירה מקרוב מאוד מישהו שיש לו "אג'נדה יחידה שעליה הוא נלחם".
לאג'נדה שלו קוראים צדק במערכת המשפט.
למרבית הפלא זה לא מה שתמיד מוצאים שם.
גם זו שחיתות.
כמוך, גם עושה כל מה שהוא חושב שהוא יכול / צריך / חייב לעשות כדי להיטיב. וגם אותו לא אוהבים.
גם הוא כמוך טועה בדרך, לפעמים.
זה האתר של אחי
http://www.quimka.net
אם תמשיך לענות לי בהרחבה – גם אני אמשיך.
אבל אולי לא.
זה ברור לי שאת מצפה להיות צודקת, יותר מכך בשל ההון התרבותי שלך את תמיד חושבת שאת צודקת. ומאוד מציק לך שאני ככה לא מאפשר לך (את אפילו מתלוננת לאמא שלי כך שמעתי). אך שלא יהיו לך חששות אמשיך להעמידך על טעויותך ולחשוף את הגזענות הלא כל כך מוסוות בתגובותיך.
התואר שלי הוא לא בסוציולוגיה, אך מה זה חשוב העיקר שת מרוצה שכתבת עוד משפט נבוב וריק מתוכן…אני וש במודה לך שאת נוקטת בגישה הפטרנליסטית ואומרת לי מהיכן אני, ואני אמור לרחם עליך שגדלת בבית מסכן וללא שום משאבים (ראי את תגובתך מעלה) ואת לא מתנהגת או כותבת כסהיבית…ממש רחמים עליך וקיטונות עלי….
הכתיבה משנה המון, היא חושפת אנשים כמוך ודעותיהם הגזעניות המושרשות עמוק עמוק פנימה, ואת חוסר יכולתם להתמודד עם הגזענות הזו, ותגובותיהם המגוכחות והרצון שללהם להעמיד אותי על מקומי כתוצאה מהתרסתי ואי קבלתי את הקו המרכזי בישראל כיום (שוב תודה לך על הבהרת הנארטיבים המרכזיים).
להגיד שאני בא מהצד הדומיננטי של הסקאלה זו טיפשות, אני בא ממקום מאוד מועצם, עם זה אין לי ויכוח, אך את זה השגתי למרות המערכת ולא בזכותה, למרות מורות שחשבו כמוך במערכת החינוך הישראלית ולא בזכותן!
אני שמח שיש לך דעות ואת חולקות אותן איתנו בבלוג הצנוע שלי, אך אלו הן לעיתים גבב של מילים חסרות תוכן ותובנות. אני מבין שבשל ההון התרבותי שלך (כן אותו אחד של בורדייה) את חשה מועצמת וזכאית לחלוק תובנות אלו עם כולם, ובטח בחוגים מסוימים היו מקשיבים לך ואף מתפעלים, אך לא בבית ספרי, כאן המקום לעובדות וניתוח ביקורתי של הדברים ולא גבב חסר משמעות של מילים ללא שום ביסוס מלבד "רגשותיך" או "דעותך", אכן את זכאי לאלו אך אין להן שום משקל בויכוח כאן.
התיקון הוא לא רק בלימוד אלא גם ברמה התודעתית (קראי מרכס), את חייבת להתרכז פנימה ולא החוצה, לראות מה יש בך שגורם לך להיות כל כך אנטגוניסטית או גזענית נגד חלקים מסוימים באוכלוסיה, מה הביא לכך? לכשתגיע התובנה הדרך להבנות חדשות תפתח (גם כאן אני יכול להמליץ על ספרים לעזרה)
גישתי אינה תבוסתנית אלא ריאליסטית (ואני כותב זאת בצער), את ושכמותך לעולם לא תרפו מהדומיננטיות לטובת כמה מזרחים אתיופים ועוד שאר מיני שחרחרים שלמדו התכנחו והתעצמו, אתם תמיד תדעו להראות לנו מי השולט והחזק, זוהי התוחלת שלכם!
לגבי אחיך, הוא יותר מפעם העלה מאמרים שלי לבלוג שלו, לדוגמא:
http://www.quimka.net/a344162-%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%90%D7%95-%D7%90%D7%99%D7%96%D7%94-%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%93-%D7%95%D7%90%D7%99%D7%96%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98
ומבלי לבקש את רשותי 🙂 ואני שמח על כך, ומקווה שתצלח דרכו.
את מוזמנת להמשיך לענות לי אם בהרחבה או לא, ואני אמשיך לענות לך או לא, אך ראי, הנחות לא יהיו והאמת מרה ככול שתהיה תכתב כאן ללא כחל וסרק.
אני לפחות ניסיתי ללמוד מושג חדש אז אני כבר לא הדיוטית.
אידיוטית אולי כן – אבל את זה שום למידה לא תתקן.
הון תרבותי ומערכת החינוך בגישתו של בורדייה
התקציר נעשה על סמך
Richard Harker, Cheelen Mahar, Chris Wilkes (Eds.), An Introduction to theWork of Pierre Bourdieu, Macmillan, 1990
בורדייה מגדיר את השדה כישות דינאמית, כשדה כוחות שנאבקים למען המעמד והסמכות הלגיטימית, כאשר מאחוריהם עומד היגיון של הון. אך הגדרה של הון רחבה מאוד וכוללת:
– הון חומרי: דברים חומריים, בעלי ערך סימבולי
– הון סימבולי: מעמד, פרסטיז'ה, סמכות
– הון תרבותי ("הטעם התרבותי", אופי הצריכה). ההון התרבותי כולל אומנות, חינוך, צורות השפה.
הון פועל כיחס חברתי בתוך מערכת החליפין ומהווה בסיס לשלטון, כאשר ניתן להמיר סוג אחד של הון בסוג אחר. ישנם שני מקורות עיקריים להקניית ההון התרבותי: משפחה ובית ספר.
עבודות בורדייה בתחום החינוך מתרכזות בתפקיד בתי הספר בשינוי ובשימור של האי-שוויון החברתי והתרבותי במעבר הדורות. בורדייה טוען כי התרבות של הקבוצה הדומיננטית מגשימה את עצמה בבתי ספר והדבר פועל כאסטרטגיה של שעתוק עבור הקבוצה הדומיננטית. בדיוק כפי שהמוסדות הפיננסיים בחברתנו מטיבים עם בעלי הון כלכלי, המוסדות החינוכיים מטיבים עם התלמידים בעלי הון תרבותי – בצורת מכלול הנטיות ודפוסי ההתנהגות המאפיינים את הקבוצה הדומיננטית ("האביטוס"). בתי ספר מתייחסים ל"האביטוס" של הקבוצה הדומיננטית כאליו היה טבעי ומתייחסים לכל הילדים כאלו יש להם גישה שווה אליו.
באופן כזה "האביטוס" דומיננטי הופך להיות צורתו של ההון התרבותי שפועל כמסנן האפקטיבי יותר בתהליכי שחזור של החברה ההיררכית. תוצאות גרועות של קבוצות מסוימות בחברה והצלחות בקבוצות אחרות אינן מושרשות בשוני תרבותי אלא הן תוצאת פעילות בתי הספר. בעלי הון תרבותי מתחזקים בעקבות "ההצלחות", בניגוד למחוסרי הון תרבותי זה שמסתגלים לכישלונות. עבור מי שאינו שייך לחוגים הדומיננטיים תנאי הכרחי להצלחה הוא רכישת הון תרבותי ושינוי "האביטוס", בהתאם. ניתן לראות דוגמא לתהליכים הללו בתופעות של התברגנות או הטמעה.
בורדייה מבחין בין 5 רמות של יצירת אי-שוויון בחברה:
1. עבור הילדים מהמעמד הנמוך – רמת הצלחה נמוכה ובהתאם – רמת הציפיות שנהפכת להיות חלק מה"האביטוס"
2. גם כאשר הושגה הצלחה מסוימת הילדים מהמשפחות שאינם מועדפות נוטים לבחירה "לא נכונה."
3. התעלמות מכוונת בתי ספר – הכרה רק במי שמכיר בהם;
4. העדפת הסגנון על פני התוכן בתחום האקדמי
5. העדפת ה"האביטוס" על פני התעודות – תכונות ה"האביטוס" נהפכות להון סימבולי שפועל למען הגדלת ההון החינוכי (תעודות והסמכות)
התיאוריות הקלאסיות של החינוך המדברות על החינוך כעל העברת התרבות מדור אחד למשנהו מתעלמות מהפונקציה הסוציאלית, הן מתייחסות לתרבות כמאפיין כלל חברתי כאשר לאמיתו של דבר היא שייכת למי שמסוגל לנצל אותה למטרותיהם – לבעלי ההון התרבותי. בעלות על ההון התרבותי כוללת ידע של הקוד ההרמנאוטי שנוצר כתוצאה מההשכלה הסיסטמטית ומתאפשר על ידי הסוציאליזציה במשפחה. לכן, בית הספר נוטה לקיים ולחזק את האי-שוויון החברתי הנוצר על ידי משפחות תלמידיה: הון התרבותי מתווסף להון החברתי וניתן לצבירה.
עמדות הילדים שחוזרים על אלה של הוריהם משתקפים בסטטיסטיקה של הנשירה. קיימות קבוצות שעבורן "הצלחה" בבית הספר משמעה ניתוק מהשורשים החברתיים. לכן קיימת השפעה כנגד מצליחנות-יתר. נוצרת "תחושת המקום שלך" שמביאה את התלמיד להדרה עצמית מאת הטובין, דמויות, מקומות וכו' אליהם אין לו גישה. המשפחות מהמעמד הנמוך עושות בחירות שלא לוקחות בחשבון את "ההצלחה" ההתחלתית ולכן היתרונות והחסרונות מתווספים אחד לשני באופן מצטבר. וגם אם תלמיד מהמשפחות הללו מצליח, "ההאביטוס" הנוצר על ידי בית הספר פועל כדי שאלה שיצליחו יקבלו את הקריטריון שמכיר בהצלחתן. לכן תלמידים נעשים דומים אחד לשני ולא מגוונים, כמוהרקע ממנו הם צומחים. בית הספר נשלט על ידי המנגנונים שבאמצעותם מערכת החינוך משעתקת את עצמה על ידי הכרה רק באותם התלמידים שמכירים בה. בצורה זו יתרונות/חיסרונות חברתיים הופכים להיות יתרונות/חסרונות חינוכיים וההון התרבותי של הקבוצה השולטת מתאחד עם ההון החינוכי הנתמך על ידי בית הספר. בית ספר תומך באי-שוויון בהון התרבותי על ידי העלמת עין ממנו והתייחסות לכל התלמידים כאלו היו שווים בחובות ובזכויות.
הכוח שיש לאליטות השולטות על המעמדות הנמוכים בחברה באמצעות ההון התרבותי ומערכת החינוך הינו "כוח סימבולי" שפעול באמצעות "אלימות סימבולית" – כוח לכפות את כלי ידע והמציאות החברתית שהן וולונטריות אך נתפשות כאובייקטיביות במסגרת "האידיאולוגיה של חוסר כשרון". ובכן ההון תרבותי/סימבולי נעשה כאמצעי חשוב ביותר של הכוח הפוליטי. מערכת החינוך תורמת לשעתוק מערכת המעמדות על ידי הסתרת תפקידה בתהליך זה/ לכן, ההון התרבותי שקיים בצורת התעודות החינוכיות אינו מספיק ועל מנת להפכו להון חברתי וכלכלי דרושה גם כמות לא מבוטלת של ההון התרבותי בצורתו הסימבולית "המופנמת" הקשורה ל"האביטוס" של האליטה השולטת.
בורדייה שואל את השאלה האם תרבות וחשיבה בית ספרית תופסת את מקום הדת בתור גורם לסוציאליזציה של האנשים. בית הספר נעשה למרכיב הבסיסי בקונסנסוס התרבותי ויוצר את תחושת ה"common sense" – התנאי ההכרחי של תקשורת הבין-אישית בחברה. יחד עם זאת, יש לציין כי מערכת החינוך פועלת למען השעתוק של ההון התרבותי לא בצורה ה"מכאניסטית" אלא אופן מתוחכם הרבה יותר. בתי ספר פועלים בתוך המסגרת של "האביטוס" מסוים, אך גם מגיבים לתנאים חיצוניים משתנים. למשל, עליה באבטלה גרמה להרבה בתי ספר לפתוח קורסים אודות הסגנון של הגשת מועמדות לעבודה, כתיבת 'קורות חיים וכו' – פירוש הדבר שעתוק ההון התרבותי בצורת ה"האביטוס הדומיננטי", אך גם תוך כדי הסתכלות למצב הנתון. יחד עם זאת, יש לציין כי מערכת החינוך תלויה יותר לא בצרכי מערכת היצור אלא בצרכי שעתוק הגרעין המשפחתי ובעברת הון תרבותי משפחתי. בנוסף לכך, לכל מערכת חברתית יש אוטונומיה משלה גם למערכת החינוך והיא מתארגנת באופן כזה כדי להבטיח את שכפולה.
זה כמו שאני אסכם כיצד להחליף מנוע באוטו, תאורטית 10 מעשית אפס גמור….
מה עוד שזה אפילו לא סיכום שלך סתם העתק הדבק…אינני מבין אותך באמת, זה חלש מאוד….
במקום לכבד אותי שניסיתי להבין את מה שאתה אומר אתה שוב תוקף.
את הסקרנות והרצון להיות מעורבת לא תצליח להרוג.
גם אם זה לא יהיה באמעות מי שמעליב אותי.
בודאי שזה העתק הדבק. ביום אחד לא עושים תואר…
קראתי עוד קצת.
אבל לא ביקשתי להורות את הנושא.
טעיתי גם בשיוך המקצועי שלך.
גם אתה.
אינני ולא הייתי מורה.
שלחתי לך אמש מייל דרך אמא שלך (אתה סיפרת לה בטרם סיפרתי אני שאנחנו מתקוטטים) כי לא מצאתי את המייל שלך. לא רציתי לכתוב כאן מתי אתה התנשאת עלי. לפני שבכלל ידעתי שיש לך בלוג.
אתה כמו כולם. ברגע שמגיע לעמדה – אפשר לרדת על אחרים.
זה לא קשור למוצא. זה קשור לההעצמה.
יונה, זהו אינו ויכוח על כבוד ואת לא מנסה להבין את מנסה להטיף! אל תיתממי ואל תנסי לשנות את טון דבריך לפחות ישנה העדות כאן מעלה.
לא מנסה להרוג את הסקרנות, רק מנסה להביא את הקונטקסט הנכון, אבל זו את שלא מסוגלת להביט פנימה ולראות מה שלי ברור עד מאוד.
ההעתק והדבק הוא מיותר ומתנשא, מה רצית לעשות באמצעותו? היית יכולה לקרוא ולנסות להבין, למה לשים את זה מרוח בבלוג מה התועלת מבד נסיון שוב להעמיד את עמדותיך במרכז הדיון ללא ניסיון אפילו לראות מה שאני מנסה שוב ושוב להראות לך!
אני לא סיפרתי כלום, היא זו שהוציאה את המרצע מהשק…אני לא מתנשא עליך אני פשוט שוטח את העובדות כפי שאני רואה אותן. אני יודע שזה לא מוצא חן בעיניך, ושאת לא רגילה לזה שמעמידים אותך על טעויותיך וגישתך המתנשאת שנגועה ביותר מטיפה של גזענות אך לצערי זה מה שאני עושה כאן, ניתן ללמוד או להמשיך ולדון בעניין מבלי להפנים וזה גם לגיטימי, הבלוג הוא פומבי.
ואני לחלוטין לא כמו כולם, כי את רגילה שכולם מסכימים עימך מהר וכאן זה לא יקרה. אם היית אומרת דבר מה חכם הייתי שוקל לשנות את דעתי אך כל מה שאני רואה לא מצדיק זאת….ואכן זה קשור להעצמה שעברתי, עם זה אני מסכים, העתמה שרוב אחי ואחיותי המזרחים לא עברו, ואתם קיבלתם כמובנת מאליה…..
שלום הני
אני פולשת ברשותכם לוויכוח שלכם.
מה שאותי מאד מרגיז הנחות שלך על אשכנזים,אתה מניח שאשכנזי משמעו מקושר לעמדות כח, פטרלניזם ושאר ירקות כאלה.
אז לידעתך וגם יונה ניסתה לסבר את אוזנך, אשכנזים באו מקומות מצוקה,גזענות והם לא ליקקו דבש. הסבתא שלי שהיתה פועלת פשוטה שנלחמה ושרדה.אבל ידעה לכוון את שני בניה ללימודים גבוהים, זה סיפורם של רוב היהודים אשכנזים באירופה, בארצות הברית,דרום אפריקה וכן אפילו המזרחים בצרפת וגם בארץ.בגישתך,אתה פוגע בשכבות מצוקה,אתה פותר אותם מאחריות ושאפתנות.לדעתי, גישתך חוטאת בהתנשאות והנחה שאדם ובניו שבוים במעמדם ולא עזרה חיצונית נידונו להשאר שם,מה עם בחירה ?
שלום ליסמין הפולשת!
מילא לפלוש אבל עם טיפה אינטלגנציה וקריאה מקדמת! עשי לי טובה כל הטיעונים הדי נבובים שלך לא מחזיקים מים, שהרי על כולם עניתי כבר ליונה, מה את אחותה התאומה? מה את אוכלת אותם ירקות כמוה? אולי תאכלי פירות זה עושה טוב לעור ואולי גם לטיעונים אינטלגנטיים….
את הסיפורי סבתא שלך, תרתי משמע, שמעתי כבר, והם לא עושים מי יודע מה רושם עלי, אנחנו יודעים גם אתם הייתם מסכנים, חכי …זהו עבר. אך כפי שאנו יודעים היום מנתונים רוב העוני והנחשלות התרכזה בקרב המזרחים, וינני מתכוון להיכנס לזה שוב. זה שאותם חברים של סבתא שלך היו המדכאים תקראי אצל קימרלינג, סמוכה, דהאן וגם סבירסקי….
אחריות אין…וגם בחירה אין, לעומת זאת יש בחירה חברתית, אבל אני מניח שגם על זה לא שמעת מעולם, ניחא כבר אמרת מתנשא, אז אני מרשה לעצמי לפחות עליך, בעיקר בשל הבורות…ולסיום עיצה, שוב, מציע פירות והרבה זה תורם…..אם לא לטיעונים אינטלגנטיים אז לטעם…
פרופ' פנינה קליין – כלת פרס ישראל לחינוך
מחקריה של פרופ' קליין, מן החוקרים הבולטים בעולם בתחום חקר החינוך לגיל הרך, העוסקים בנושא התערבות מוקדמת בחינוך הרימו תרומה חשובה לתחום זה בארץ ובעולם
http://www.news1.co.il/Archive/001-D-263822-00.html
שלום הני,
מזמן לא הגבתי כאן.
הזמנתי את עצמי לכאן על-מנת לתת קרדיט למי שחקרה את מה שאני רק שערתי.
וציטוט (כי בעוונותי הרבים רק זאת אני יודעת לעשות) מכאן
http://www1.biu.ac.il/indexE.php?id=6684&pt=1&pid=6184&level=5&cPath=6684
Klein explains, "Research has shown that parents, not just teachers, play a major role in shaping their children’s development. Enhancing the quality of parental mediation vastly improves the child's cognitive performance, as well as social and emotional behavior."
כמובן שאפשר לקטול אותה ולאמר שמסקנותיה מבוססות על ההון התרבותי שאליו היא משתייכת. אז אפשר.
הי יונה, הרבה זמן שלא שמעתי ממך! כמובן שאת ממשיכה לנסות לדחוף את האגנדה הגזענית לכאן! כמובן שלהורים יש משקל מרכזי בהתפתחות הילד! על כך אין עוררין, אך העובדה היא שרק חלק מהם מסוגל לתת לילד מה שהוא צריך, כנראה כמוך, שקיבלה וגדלה בבית עם שני הורים עובדים במשרות נוחות — לעומת אחרים, שחייבים לעבוד בשתיים או שלוש משרות על מנת לכלכל את ביתם וכשהם מגיעים הבייתה כל מה שהם רוצים הוא מנוחה….
אבל למה להטריד אותך בזוטות, את כמו מתופף בטראנס שמסוגל לחשוב רק בקצב אחד….
אולי תמצאי פתרון ותחשבי כיצד לאפשר להורים להנות מזמן איכות עם ילדיהם במקום לנסות שוב ושוב לחזור על אותן מנטרות שחוקות ולא רלוונטיות….ואם לא הייתי ברור אני יכול לנסות יותר חזק.
נ.ב. מנבא ההשכלה הטוב ביותר של ילד הוא השכלת האם…אז מה?!@!!
על מנת שלהורים תהא השכלה צצריך בסיס….נכון שלא נותנים להם אבל לצבא מגייסים את כולם!
הני יקירי
אתה ברור מאד.
היית ברור בביקורים הקודמים שלי כאן ולכן הדרתי מקלדתי מכאן.
לא אהבתי את המיתקפה האישית שלך עלי רק בגלל שאני אשכנזיה.
אולי אילו ניתנה לי הבירה הייתי בוחרת הורים אחרי. אולי.
להזכירך:
אבי הפסיק לממן אותי בגיל 7-8 ואמי עבדה בניקיון כדי לגדל 3 ילדים.
אילו חשבתי שיש לי פתרונות גלובליים הייתי מוצאת, מן הסתם, מקום להעלותם. אולי אפילו הייתי פונה לעיסוקים רלוונטים.
כאמור, אני רק יודעת לצטט.
אני מצפה ממך, החוקר ובעל הרעיונות לאמר איך אפשר לעזור להורים לעזור לילדיהם ולא לוותר על ההורים.
הוויכוח בינינו נבע מכך שגיחכת את דעתי שבלי עזרה להורים יהיה קשה לעזור לילדים.
ושוב, אילו ידעתי איך לעשות זאת ביותר מאשר ד' אמותי – לא הייתי מתביישת להציע.
יונה, בתור מישהי שעבדה קשה לתמוך בשלשה ילדים את די אטומה לקשיים של אחרים לעבוד לפרנס וללמד את ילדיהם כאשר המערכת נוטשת אותם לגמרי.
כל הדיון הזה למגינת ליבי הוא איש ופוליטי כך שלא ניתן לדבר כלל ועיקר ברמה א"אובייקטיבית" זהו לא הבלוג הנכון לכך!
אורה יש פתרון, מדינה שיוויונית יותרף עם שכר הולם יותר לעבודות שונות בעיקר הפסקת אפליה נגד מזרחים, ערבים, אתיופים, נשים, משפחות חד הוריות ועוד…
אז במקום לנסות ולדלל את הבעייתיות הייתי ממליץ שתתמקדי יותר בחשיפה ופחות בציטוטים….
אני מנסה…ואת מצטטת…את מבינה איך זה הופך הכול לפוליטי ואישי….
טרקבאקים
[…] This post was mentioned on Twitter by הפער הדיגיטלי בישראל, Hani Zubida. Hani Zubida said: "ילדים ונוער בסיכון": מה זה בכלל?: http://wp.me/pJ07z-hku […]
[…] […]
[…] יחד עם חברותיה וחבריה לעבודה עושים עם עמותת על"ם, נוער בסיכון…"אין דבר כזה!" עניתי ובאותה נשימה אמרתי מיד […]
[…] הגבוהים ביותר) הסללת ילדים לעבר מקצועות ללא עתיד, סטיגמטיזציה ותיוג של ילדים שמביאה לחיסול עתידם המקצועי חברתי, מלחמת תרבות […]