חינוך ילדי העדה האתיופית – פוליטיקת הגזע

" שנה הלכה, שנה באה. אני כפיי ארימה…" ככה מתחיל השיר המקורי אבל לעשרות ילדים אתיופים השיר עובד כך: " שנה הלכה שנה באה ולי עדיין אין בית ספר "– הכול פוליטיקה ובני העדה האתיופית נופלים בין הכסאות. שר החינוך מבטיח, לפניו גם שרת החינוך הבטיחה אך הכול ריק מתוכן. למה? ובכן הכול פוליטיקה, כולם חייבים לכולם וכולם מפחדים מכולם.

הסבר: ראשית משרד החינוך כבר לא כל כך שולט על כל בתי הספר – יש חינוך פרטי בעיקר בסקטור הדתי לאומי והחרדי – וגם קצת אצל עשירי הארץ, כך שחוץ מהרבה מס שפתיים ואיום בהפסקות תקצוב לא ניתן לעשות הרבה. אך, גם כאן אליה וקוץ בה, הרשות המקומית יכולה להמשיך את התקצוב למוסדות ולרוב הן עושות כן בשל החשש מאיבוד תמיכה של אותם ציבורים חזקים ותורמים. שנית, ישנה מחויבות של המדינה לציבור הדתי.  כך, למרות שהעלו את האתיופים כיהודים הם לא מוכרים על ידי מוסדות הדת כיהודים ונשלחים לבתי ספר הדתיים לצורכי גיור – כאן גם נכנסת הגדרת המדינה כיהודית וחשיבות ההגדרה לאתוס הלאומי, והנה עוד סיבה מדוע שרי החינוך לא מנתקים את הקשר המעוות הזה בין האתיופים לבתי הספר הדתיים. לסיום, המפלגות הדתיות מחזיקות, כמעט, גורל כל קואליציה בידיהן, גם אם לא היום אז מחר – והזכרון שלהן ארוך, נסיון של שר חינוך או מפלגת ציר בקואליצה לצאת נגדן יכול להביא למשבר קואליציוני או לחלופין לנקמה עתידית ואת זה אף אחד לא רוצה, לא יולי תמיר חסרת יכולת העמידה, וגם לא גדעון סער בעל השאיפות לראשות הממשלה.

לסיכום, שנה הלכה שנה באה ופתרון לחברי הקהילה האתיופית לא נראה לעין, גם בשנה הבאה יהיו הפגנות נגד אי קבלתם של ילדים אתיופים לבית הספר – אלא אם נשבור מעגל זה – וזו הינה פעולה לאמיצים במיוחד, מישהו מתנדב?

 

הטור הופיע לראשונה באתר עבודה שחורה ב-06-09-2009