מזרחים מערכת המשפט ופרסים….

לעיתים נדירות עולה לה הזדמנות כה טובה גם להביא הוכחה לדיכוי ואפליה משפטית, ובאותה נשימה להודות לחברה, קולגה ומשפטנית בעל שיעור קומה! היום זה הגיע….

חברתי הטובה ד"ר יפעת ביטון זכתה השבוע בפרס צגלה למאמר המצטיין בעברית של חברי סגל צעירים של אוניברסיטת תל אביב. יפעת ממשיכה במאבקה לשינוי המערכת המשפטית הישראלית ביחסה לאוכלוסייה המזרחית בישראל דרך האקדמיה ודרך מרכז תמורה – המרכז המשפטי למאבק באפלייה .

מתוך הפרסום של הזכייה: "פרס צגלה לחוקר צעיר מטעם בית-הספר למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב הוענק השנה לד"ר יפעת ביטון מביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס, עבור מאמרה "מזרחים במשפט: 'האין' כ'יש'". נימוקי ועדת הפרס קבעו כי מדובר במאמר הראשון שנכתב על מעמדה של הקבוצה המזרחית כקבוצה מופלית בחברה הישראלית, מהזווית המשפטית. אחרי ששה עשורים של הפליה נמשכת, מאפשר המאמר להמשיג הפליה זו במילים ובנתונים, ולהלחם נגדה באמצעות המשפט, אשר עד כה התעלם לחלוטין מקבוצה זו, וסירב לאפשר לחבריה לנהל מאבק לשוויון. המאמר מכיל גם נתונים שלא נחשפו קודם לכן על מספרם הנמוך במיוחד של מרצים ומרצות ממוצא מזרחי בבתי-הספר למשפטים בישראל. בטקס הענקת הפרס לזוכה, דנו מומחים במאמר, והערכתם היתה כי מדובר במאמר חלוצי העתיד להוות אבן-שואבת לכתיבה נוספת בתחום."

לאלו מאיתנו שנמצאים עם יפעת זו אינה הפתעה, יפעת היא אחת הבולטות בתחום, עבודה במרכז תמורה מעמידה אותנו לעיתים קרובות פעורי פה, ואישותה היא מדהימה, אין ראויה ממנה לפרס יוקרתי זה. כמובן שהדובדבן על הקצפת בא בדמותו של מאמרה במדהים. על כן לעונג רב הוא לי להעלות את מאמרה כאן. קריאה מהנה, ותובנות חדשות לגבי המערכת המשפטית שלנו בישראל ויחסי מזרחים אשכנזים ובכלל. יישר כח יפעת וחזרות רבות למקום זה!

מזרחים במשפט: ה"אין" כ"יש" –

מזרחים במשפט: ה"אין" כ"יש" – מאת: יפעת ביטון•

מאמרה של ד"ר יפעת ביטון העתיד להתפרסם בכתב העת משפטים של האוניברסיטה העברית. (המאמר חסר הערות שוליים מסיבות טכניות בלבד, אלו ניתן לקרוא בגרסה המודפסת של המאמר)

מבוא
מאמר זה מבקש לבחון את יכולת הניעות החברתית של קבוצה מופלית דרך מנגנוני האנטי-הפלייה שמציע המשפט הישראלי, ואת מגבלותיהם של מנגנונים אלה. אף שנושא השימוש במערכת המשפט לשם השגת שוויון זכה לכיסוי נרחב יחסית בניתוח המקובל בספרות המשפטית, מאמרי בוחן סוגיה זו משתי זוויות שלא נדונו בו עד כה. הראשונה נוגעת לזהותה של קבוצת האוכלוסייה הנבחנת, והשנייה נוגעת למנגנון האנטי-הפלייתי בו היא מבקשת להשתמש. האוכלוסייה המופלית היא האוכלוסייה המזרחית בישראל. אוכלוסיה זו, הסובלת מהפליה נמשכת ומוכחת, הינה חסרת נראות במשפט הישראלי, ואינה מזוהה בו כקטגוריה מוכרת של קבוצה מופלית, כפי שלמשל מזוהות בה קבוצות אחרות, כמו למשל קבוצת הערבים, הנשים או העולים. המנגנון הנבחן הוא חוק איסור הפליה במתן שירותים ובכניסה למקומות בילוי ומקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה). השימוש ההולך וגובר בחוק זה, שבימים אלה חוגג עשור לקיומו, יוצר עניין מיוחד בהעמדתו, לראשונה, לבחינה משפטית ביקורתית. טענתי המרכזית במאמר זה היא כי מערכת המשפט הישראלית משקפת ומכוננת בה-בעת התעלמות מקיומה של קבוצת המזרחים בישראל כקבוצה מופלית. תופעה זו הנני מכנה "דינאמיקה של הכחשה". דינאמיקה זו יוצרת קושי מבני במסגרתו מתנהל מאבקם של מזרחים לשוויון כמאבק מוגבל, וניתוח אופני השימוש בחוק למניעת הפליה משקף מגבלות אלה בצורה חדה ושיטתית.
מאמר זה יהיה בנוי כך שבתחילתו תוצג הקבוצה המזרחית כקבוצה מופלית הזכאית להשתמש בכלים שמעמידה שיטת המשפט הישראלית למניעת הפליה בחברה הישראלית. הצגה זו תעשה תוך שימוש בתיאוריות ביקורתיות מתחום האתנוגרפיה והסוציולוגיה ככלי תיאורטי להשלמת החוסר בהכרה בקיומה של הקבוצה המזרחית במשפט. במודלים שמציעות תיאוריות אלה ישנה הכרה בקיומה של קבוצת זיהוי מזרחית כקבוצה מופלית בישראל. בחלק זה של המאמר יוצגו בקצרה עיקרי הסיבות ליצירת קבוצה זו כמופלית, ויודגש תפקידו של המשפט במיקומה החברתי המוחלש. בחלקו השני יפנה המאמר לתיאור נקודות-מפגש מכוננות ביחסיה המורכבים של הקבוצה המזרחית עם המשפט בישראל. טענתי היא כי מתיאור זה עולה כי המזרחים סבלו בתוך המערכת המשפטית מדינאמיקה של הכחשת זהותם כבעלת משמעות משפטית, למצער לצורכי שיתופם בשיח האנטי-הפליה ובמשמעותו החלוקתית. בחלקו השלישי של המאמר יוצג חוק איסור הפליה ככלי הדומיננטי ביותר כיום לשימוש תדיר של מזרחים בישראל לנסות ולאתגר את שקיפותם המשפטית, ולקבל הכרה כמי שסובלים מהפליה בחברה הישראלית. לצורך זאת תוצג סקירה שיטתית – איכותנית וכמותית – של פסקי-הדין שניתנו מכוח החוק. מניתוחם של אלה עולה שבפעולתם בתוך דינאמיקת ההכחשה, השחקנים הראשיים המשתמשים בפרקטיקה של הפעלת החוק – משמע, בתי המשפט והצדדים הטוענים בדין – מושפעים ממנה כולם: התובעים המבקשים להשתמש בחוק למיגור הפליה נגד מזרחים מוגבלים ביותר ביכולת השימוש שלהם בסעיפיו; הנתבעים משתמשים בו לסכל את בסיס לגיטימיות טענת ההפליה האתנית; ואילו עבודת בתי-המשפט בתחום מתאפיינת במתן פסיקות סותרות ומבולבלות, שניתן לזהותן כטיפוסיות לקשיים שמעמידה דינאמיקת ההכחשה בפני המבקשים לאתגרה. בחלקו האחרון של המאמר אציע שתי דרכים אפשריות לתיקון מצב דברים זה, ולהבאה לשימוש אפקטיבי בחוק לשם מימוש אחת ממטרותיו המרכזיות, שהינה מניעת הפליה של מזרחים בישראל: קריאה קונטקסטואלית של החוק ותיקון בסיסי ההפליה שמציע החוק.

פרק ראשון: מזרחים כקבוצה מופלית
ישראל היא חברה מרובדת ומשוסעת. בין שסעיה המרכזיים, מצוי זה הקיים בין אשכנזים למזרחים. קבוצת המזרחים בישראל מורכבת בעיקר מיהודים אשר מוצאם מארצות ערב והאיסלם, ואשר ככלל, ניתן לאפיינה כקבוצה מוחלשת מבחינה חברתית, הסובלת מסממני נחשלות המאפיינים קבוצות מיעוט מופלות. סטטיסטיקות מגלות כי נגישותם של מזרחים למערכת החינוך וייצוגם בה הנם דלים; הבדלים של עשרות אחוזים קיימים במספר הזכאים לתעודת-בגרות בערים בהן עיקר האוכלוסיה אשכנזית, ובערים בהן הרוב המכריע הוא מזרחי, כבעיירות-הפיתוח. מחקר שנעשה בבתי-ספר המוגדרים אינטגרטיביים גילה חלוקה אתנית ברורה בתוך כתלי בית-הספר, לפיה במסלולים המדעיים-מחוזקים ישנו יתר-ייצוג של אשכנזים, בעוד שבמסלולי הביניים והנמוכים, האוצרים פוטנציאל מוגבל לניעות חברתית, יתר-ייצוג זה הופך של מזרחים. כמקובל במערכות מפלות, דפוסים אלה נמשכים גם אל תחום החינוך הגבוה: בעוד 31% מהזכאים לתעודת בגרות ממוצא אשכנזי מתקבלים לאוניברסיטה, רק 22% מתוכם מתקבלים במגזר המזרחי. ריבוד זה מיתרגם במדרג האקדמי הגבוה ביותר – הסגל האקדמי באוניברסיטאות המחקר – לפערים חמורים במיוחד, שם מגיע ייצוגם של מזרחים ל-9% בלבד, ושל נשים מזרחיות לכחצי אחוז. ייצוג נמוך זה עוד יורד בעשרות אחוזים בפקולטות הנחשבות יוקרתיות יותר מבחינה מדעית-אקדמית. על רקע זה, אין זה מפתיע לגלות כי רק כ-6% מסגל האקדמיה המשפטית בישראל מורכב ממזרחים ומזרחיות (ובמספרים: 19 מתוך 316). אצל נשים הופך נטל זה למכביד במיוחד, וכך, פרופסוריות ממוצא מזרחי באוניברסיטאות בישראל מהוות רק 3% מכלל הפרופסוריות הנשים.
כהמשך ישיר לנחיתותם במרחב החינוכי, מזרחים סובלים מדפוס נמשך והולך של נחיתות בשוק העבודה. מלבד המתאם הכללי בין מוצא מזרחי ומעמד כלכלי נמוך, מזרחים מאופיינים בדפוסי תת-ייצוג בשוק העבודה הניהולי-אקדמי (29% בלבד, למול נתח של 59% של אשכנזים), וביתר-ייצוג בשוק עבודות הצווארון הכחול (נתח משמעותי של 40% למול 22% מועסקים אשכנזים). לא בכדי, שיעור העוני אצל מזרחים גדול כמעט פי שלושה לעומת אשכנזים. לאשכנזים סיכוי גדול יותר ב-34% להתקבל לראיון עבודה מלמזרחים, ובהתאמה, בקבוצת המובטלים בישראל יתר-ייצוגם חסר כל פרופורציה לחלקם היחסי באוכלוסיה, ועולה כדי פי חמישה מייצוגם של אשכנזים. אפילו השירות הצבאי, הנחשב לכלי המרכזי ל"היתוך חברתי" בחברה הישראלית תרם ותורם את חלקו לשעתוק דפוסי אי-שוויון אלה והנצחתם. גם בזירה התרבותית מזרחים נתפסים כמטפחים דפוסי תרבות נחותים, וייצוגם בתרבות הפופולארית הסאטירית, ואף זו הגבוהה, מוגחך ורווי בסטראוטיפים. בהתאמה, סובלים מוסדות תרבות מזרחית מחלוקה בלתי-שוויונית בעליל בתקציבי התרבות של מדינת-ישראל. פריפריאליות תרבותית זו קשורה קשר הדוק לפריפריאליות הגיאוגרפית ולמרחבי המחייה הסגרגטיביים בהם חיים מזרחים בישראל. נחיתות שיטתית ניכרת גם בבעלות של מזרחים על הון, בין היתר, דרך הפלייתם בתחום הדיור, אשר החלה עם עלייתם ארצה, הועצמה בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה, ותוצאותיה משפיעות עליהם עד היום. בתחום הנדל"ן נתגלתה תופעה הפלייתית ייחודית רק לאחרונה, כאשר סקר מטעם השמאי הממשלתי הוכיח כי מגורים בשכֵנוּת למזרחים הם נתון המשפיע על הורדת ערך הנכס, בעוד ששכֵנוּת אשכנזית מעלה אותו. ודוקו: זוהי תמונת המצב של ישראל בשנות ה-2000. למותר לציין, כי תמונת-מצב חברתית זו טובה יותר מזו שהיתה שלטת בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. ניתן אף להכליל ולומר כי מעמדם של מזרחים בישראל טוב יותר משהיה אז. אלא שהתקדמות זו נעשתה במקביל להתקדמות ולהתפתחות בחברה הישראלית כולה, אשר התרחשה מבלי לשנות את מערך יחסי-הכוח החברתיים בתוכה. על רקע זה, חשוב לבחון בעיקר את הפער בין המזרחים והאשכנזים. זה נותר משמעותי בחברה הישראלית גם כיום, ויש מחקרים המוכיחים שאף גדל. במציאות הישראלית דהיום, קבוצת האשכנזים מרכיבה את ראשי הפירמידות של מוקדי-הכוח בחברה הישראלית, והיא מהווה את "הנקודה הארכימידית אשר מולה מתגבשים שאר התרבויות, הקבוצות והכוחות במדינה".
מתמונת מצב חברתית זו ניתן היה להסיק, כבר בשלב מוקדם זה, כי עקרון השוויון, כפי שעוצב במשפט הישראלי, מופר ביחסה של החברה הישראלית אל המזרחים. הנתונים שהוצגו לעיל מבססים את מה שמוכר במסגרת עקרון השוויון כ"הפליה תוצאתית", משמע הפליה שקיומה מונח מעצם היכולת לזהות ברורות את תוצאותיה, אף אם ישנו קושי בהצבעה על מקורותיה, ואפילו אלה נדמים ניטראליים על-פניהם. מסקנה זו רב היה בה כדי לעבור לשלב הדיון בזכותה של הקבוצה המזרחית להפעלת כלי האנטי-הפליה במשפטנו לטובתה. עם זאת, ניתוח מקורותיה של ההפליה כלפי מזרחים יתרום להבנת פשרה ודפוסיה, ובעיקר יעניק לנו מסגרת תיאורטית עשירה יותר ומציאותית להבנת התרופה הראויה למיגור הפליה זו, בשלב מאוחר יותר של הדיון. לפיכך, בחרתי להמשיך מכאן ולבחון את שורשי ההפליה של הקבוצה המזרחית בישראל ומאפייניה, כפי שעוצבו בספרות המדעית.
תיאוריות שונות מתחום מדעי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה ניסו להסביר את מעמדה של הקבוצה המזרחית כקבוצה מופלית בחברה הישראלית. מבין שלל אלה, בחרתי להביא שתיים: תיאוריה מתחום האתנוגרפיה הגיאוגרפית, המזהה את ישראל כמדינה אתנוקרטית, לא-דמוקרטית, ותיאוריה מהתחום הלאומי-תרבותי, הרואה בישראל כמדינה שציר הקמתה וקיומה הרב-מימדי סובב סביב לאומיות, אתניות ודת. בחירתי במודלים תיאורטיים אלה נשענת על שלושה נדבכים. האחד, עניינו במעמדם האקדמי המוצק כבעלי השפעה משמעותית על עיצוב הבנת התחום וחיקרו. השני, עניינו בביסוסם את מעמדה של הקבוצה המזרחית כקבוצה הסובלת מהפליה מבנית, ולא מנחיתות "מקרית" או "סתמית". השלישי, עניינו בתרומה הישירה שיש למודלים אלה למאמר זה, כמי שביכולתם לאפשר קריאה מעניינת ושיטתית של תפקיד המשפט במאבקם לשוויון של מזרחים.
הערה מתודולוגית בטרם אצא לדרך: זיהויו של הריבוד האשכנזי-מזרחי טומן למשתמשים בו סכנה של נפילה אל מלכודת האשמתם באסנציאליזם אתני, לפיו ישנו לכאורה כלי לזיהוי "אמיתי" או מדעי של מי הוא מי. קושי זה הוא חלק מהתמודדות של כותבים בתחום ביקורת האנטי-הפליה הגזעית עם חששם כי בכתיבתם יאששו, דווקא מתוך התנגדותם לקטיגוריית הגזע, את עצם קיומה או את מעמדה. עמדתי היא כי ככל שקטיגוריות גזע משמשות כלי להפליה ויצירת יחסי-כוח, יש להתנגד להן בכל העוז. עם זאת, במציאות חיינו הבלתי-שוויונית, קטיגוריות אלה, אף שהן מדומיינות ומומצאות בחלקן, נושאות בחובן משמעות חלוקתית, הדורשת ביקורת שיטתית. לאור זאת, אני מציעה לדבוק בהגדרה הרחבה המוכרת מעולם הסוציולוגיה והמובאת כאן להגדרת מזרחים (יהודים-ישראלים שמוצאם בעיקר בארצות ערב והאיסלאם) ואשכנזים (יהודים-ישראלים שמוצאם בעיקר בארצות אירופה וצפון-אמריקה), ככלי אסטרטגי בלבד, המכיר בקיומה של הקטיגוריה רק לצורך המטרה הצרה של התנגדות לה. רעיון מתודולוגי זה אני שואבת ממשנתה של גיאטרי ספיבק, אשר קוראת לשימוש ב"אסנציאליזם אסטרטגי", כטקטיקה חיונית למיגור קטיגוריות של גזע כפי שהן מעוצבות בשיח הגזעני. כפי שיוכיח מאמר זה, בעיקר בחלקו השלישי, אסנציאליזם אסטרטגי לא רק שאינו מחזק את מעמדו של רעיון ה"גזע", אלא אף מפרקו, בשל האלמנט האסטרטגי-מודע שבו. אסטרטגית, אם כן, בשלב ראשון יש לבסס הכרה בקיומן של קטיגוריות זהותיות גזעיות, כדי לאפשר ביקורת של משמעותן החלוקתית המפלה. בשלב הבא, נוכל להשתחרר מהקטיגוריות הפוגעניות הללו ולפרקן אל תוך חברה שוויונית אמיתית, ולא כזו העוצמת עיניה מראות, בקביעתה הסתמית כי קטיגוריות אלה אינן קיימות או אינן ראויות.

א. המודל האתנוקרטי
המודל האתנוקרטי מוצע בידי אורן יפתחאל וסנדי קידר לשימוש ככלי לניתוח החברה הישראלית. לפי מודל זה, מדינה נחשבת אתנוקרטית ולא דמוקרטית כאשר מחד גיסא, היא נושאת מאפיינים דמוקרטיים, ומאידך גיסא, מעניקה עדיפות ברורה, במישורים שונים, לאתנוס הדומיננטי, באופן שהדבר מדיר את קבוצות האתנוס האחרות החיות באותו מרחב. במדינה זו, השיוך האתני, ולא זה האזרחי, הוא הגורם המרכזי לחלוקת המשאבים והכוח בחברה. למודל האתנוקרטי של חברה השפעה משמעותית על הריבוד החברתי, על עיצובו ועל שימורו, בהיותו תולדה ישירה של הסדרי החלוקה הלא-שוויוניים בחברה נתונה. הסדרי החלוקה יכולים להיות שונים מאתנוס לאתנוס, ואינם מחייבים חד-מימדיות בתוצאותיה. כך, מאפיין נוסף של המודל הוא, שבמסגרתו, האתנוקרטיה עשויה ליצור מובחנויות אתניות בדרכים שונות ובעוצמות שונות.
ביישמם את המודל המוצע על-ידיהם על המקרה הישראלי, מצביעים יפתחאל וקידר על העובדה שהמשטר בישראל נותן יחס עדיף ליהודים באשר הם על-פני מי שאינם יהודים. נתון זה מעצב את מדינת ישראל בראש ובראשונה כאתנוקרטיה יהודית. הסובלת העיקרית והברורה מאיפיון אתנוקרטי זה היא האוכלוסיה הפלסטינית, החולקת את המרחב הישראלי-פלסטיני עם יהודים אזרחי ישראל. על איפיון זה מוסיפים השניים חלוקה נוספת שהאתנוקרטיה הישראלית יוצרת, זאת הפעם בתוך החברה היהודית, ושעניינה הוא בחלוקה בין אתניות אשכנזית-אירופאית ואתניות מזרחית-מוסלמית-ערבית. חלוקה זו נוצרה, לטענת המחברים, דרך השפעת אופיו המערבי והאנטי-ערבי של תהליך בינוי האומה בישראל. תהליך זה סימן את המזרחים כנחשלים תרבותית – בשל מוצאם ממדינות ערב – והשתמש לשם כך בפעולת המערכות הכלכליות, הצבאיות והמקרקעיות, אשר סייעו לדחיקתם לשוליים של מזרחים בישראל. בהיות המודל האתנוקרטי נשען על תהליכי הבנייה של מדינת לאום כמכונני זהותה, כותביו מציעים להתייחס אל האשכנזים כ"מתיישבים" הראשונים, אשר ניכסו להם את הבעלות על מרחבי העושר והרווחה בישראל. למולם, מוגדרים המזרחים "מהגרים", הסובלים מנחיתות למול ה"מתיישבים", ואילו הפלסטינים מזוהים לפי מודל זה כ"ילידים", שנחיתותם למול שני הראשונים קבועה וטוטאלית. לפי ריבוד "מתיישבים"-"מהגרים"-"ילידים" זה, מעמדם של המזרחים בישראל כקבוצה מובחנת הוא ברור, וההכרה בהם כקבוצה הסובלת מהפליה שיטתית מידי המדינה ומוסדותיה, מבוסס.
יפתחאל וקידר עוסקים בסממנים גלויים וברורים של אופי הדמוקרטיה הישראלית, המשפיעים על ריבודה בחלוקה ליהודים-ערבים ולאשכנזים-מזרחים. הדגש שלהם הוא לאומי, ולכן מובנית בו המזרחיות כקטגוריה משנית. למרות הביקורת שניתן למתוח על הבניה זו כמוטה תרבותית והסטורית אף היא , וכמי שאמורה היתה להיטשטש עם הזמן, תרומתה המרכזית להבנת המבנה ההיררכי של תפיסת הריבוד החברתי בישראל, לפיו הבעיה החברתית ה"אמיתית" בישראל היא זו הלאומית, ולא האתנית, היא החשובה כאן. מבנה זה יכול להסביר, כפי שאראה, את הקושי של מזרחים לעסוק בזהותם כבסיס להפלייתם, במציאות הישראלית, בה שיח הזהות-מוצא הינו לאומי בעיקרו. באותה נשימה ניתן גם להצביע על חולשתו של המודל כנעוצה דווקא בהתייחסותו לקטיגוריה המזרחית כ"טבעית" ו"גלויה", אף שזו אינה כזו. בקריאת מודל זה לצדו של המודל הסוציולוגי, נראה כי התמונה המתקבלת שלמה יותר. הבו נציגו.

ב. המודל הלאומי-תרבותי
הסבר לאומי-תרבותי לריבוד התוך-יהודי-אתני בישראל מציע הסוציולוג יהודה שנהב בספרו "הערבים היהודים". המודל הלאומי-תרבותי של שנהב מפרק את ההסתכלות המקובלת על הפרוייקט הציוני כפרוייקט לאומי-דתי בלבד, ומבקש להוסיף לו מימד שלישי נסתר, זה האתני. טענתו של שנהב היא שהפרויקט הציוני, שהינו הגורם המכונן את אופן הקמת המדינה, הסדרת התשתיות השונות שלה וניהולה, אינו פרוייקט לאומי-דתי בלבד, אלא הוא גם פרוייקט אתני, שהבנה עצמו כאירופאי – יורוצנטרי – על-אף כסותו ה"ישראלית". בתוך המבנה החדש של הציונות, כפי שמבין אותה שנהב, שימשו המזרחים – בעלי המוצא הערבי הא-אירופאי – גורם מנוגד להטמעת המימד היורוצנטרי במדינה המתגבשת. עם זאת, במימד הלאומי והדתי, לאור זיהוי המזרחים כחדורי אידאולוגיית שיבת-ציון וכדתיים/מסורתיים, שימשו הם כלי משמעותי בהצדקת הקמתה. שנהב מציג, לפיכך, תמונה מנוגדת לכאורה, במסגרתה המזרחים תויגו כ"אחר" של הפרוייקט הציוני, אך גם נחשבו "חלק" אינטגרלי ממנו וחיוני לו, בה בעת. טיעונו המשוכלל עוד יותר של שנהב הוא שהניגוד האמור אינו מקרי, אלא משולב היטב במטרותיו המורכבות של הפרוייקט הציוני. הציונות שאפה למצב, מחד גיסא, את ישראל כמדינה בעלת זיקה אירופאית, ולבסס, מאידך גיסא, את זכות קיומה, על המימד הלאומי-דתי שבה.
חשיבות טיעונו של שנהב לפרוייקט מחקרי זה היא בהצגת המימד האתני, המשפיע על הריבוד התוך-יהודי, כמימד נסתר. להבדיל מיפתחאל וקידר, הוא חושף את הרובד האתני של הפרוייקט הציוני כמימד נסתר, אשר עובדת נסתרותו מכתיבה את אופיו עד לעת זו. לטענת שנהב, הציונות נשענת עד היום על אותו משולש רעיוני לאומי-דתי-אתני, ועל בסיסו הוקמה ומתנהלת המדינה. אלא שבעוד שהמימד הלאומי והדתי של הפרוייקט הציוני היו שניהם ברורים ומובנים לתוכו, והם מודגשים במדינת-ישראל עד היום בצורה הגלויה והברורה ביותר, במבנה מוסדותיה, באופיה, ובהצהרת עיקריה, הרי שהמימד היורוצנטרי נותר נסתר בפרוייקט זה ובמדינה עוד מאז ועד היום, למצער במישור ההצהרתי-פורמלי. משמע, על-אף היותה חלק אינגרלי מההבניית הישראליות, היורוצנטריות הישראלית אינה מוצגת כמימד לגיטימי מוצהר כלשהו של הפרוייקט הציוני או של המדינה. יורוצנטריות זו, למרות התנהלותה במימד נסתר, היתה בעלת השפעה של ממש על מזרחים בישראל, ואלה הפכו נמענים ישירים של פעולותיה ותוצאותיה, אשר הובילו להפלייתם השיטתית.
המימד הנסתר בניתוחו של שנהב מאפשר להבין באופן עמוק יותר את מורכבותו של הדפוס החברתי-ציבורי הסותר של ההכחשה, הנעשית בד בבד עם הכרה, בקיומה של הפליה נגד מזרחים בישראל. לפי דפוס זה, ישנה מחד הכרה בקיומה של עדתיות מובחנת מזרחית-אשכנזית בישראל, אך במסגרת זו עדיין נדחקת אל שולי השיח הציבורי-רציונלי הפלייתם של מזרחים. כך, על-אף קיומן של זירות שיח, בעיקר אקדמיות, בהן מדובר השסע האתני בישראל ומטופל, מתנהל לצד אלה שיח הכחשה והדחקה שלו. מוטיב ההכחשה של קיומה של מציאות של הפלייה שיטתית נגד מזרחים בחברה הישראלית בולט בעיקר בשיח הציבורי. שיח זה מתאפיין באמירות המוכרות בדבר הכחשה של עצם התופעה: "לכולם היה קשה פה בתחילה", עובר דרך הכרה בה, אך ייחוסה לעבר: "זה היה בשנות ה-50' ונגמר", טשטושה: "כולנו ישראלים" ו"נישואי התערובת יפתרו את זה", וכלה באימוץ השיח הליבראלי-קפיטליסטי: "מי שרוצה להצליח, יכול. עובדה שיש מזרחים מצליחים". תגובות אלה – המוכרות בעיקר אצל אשכנזים, אך גם אצל מזרחים – כולן מכחישות, מי יותר מי פחות, את קיומה של ההפליה האמורה או, למצער, את תוצאותיה. תחת שיח אי-השוויון הקבוצתי אימצה ישראל עם השנים את השיח המריטוקרטי, המעמיד במרכז את כישוריו הפרטיים של אדם והתועלת הצומחת ממנו כמי שמשפיעים יותר מכל על ניעותו החברתית. עוד ניתן לציין כפרקטיקות הכרה-הכחשה גם את טענות הצמצום המתמשך של הפער, ההיתלות בנקודות-יציאה הפתוחות לכל, כצבא, הסירוב לשתף-פעולה עם מחקרי-שטח תלויי-אתניות ועוד. פרקטיקות ההכחשה, מופיעות לא רק כהכחשה של הקטיגוריה המזרחית, אלא גם של הקטיגוריה האשכנזית, בעיקר באמצעות הטענה "כולנו צברים".
במקביל לתפיסת החברה הישראלית כלוקה בהכחשה של מעמדם המופלה של מזרחים, עדתיות אינה זרה לשיח החברתי בישראל, וכאן גם טמון העניין הייחודי שיוצרת הנוכחוּת-נעדרוּת של קטיגוריות אלה. מדובר בקטיגוריות המוכרות בהקשרים מגוונים, אלא שקטיגוריאליות זו זכתה לייצוג והפצה על-ידי סוכנים שונים, אשר הדגישו מוטיבים שונים בה. מעניינים במיוחד הם השימוש בקטיגוריה האתנית שנעשה על-ידי הממשלה באיסוף נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והשימוש בה בפוליטיקה. אשר לשימוש הראשון, נתונים שמויינו על בסיס אתני נאספים עד היום לצורכי מיפוי בירוקרטי על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: הלמ"ס). הסיווג האתני בו משתמשת הלשכה הינו של "ארץ מוצא האב", אשר מחולק לשלוש קטיגוריות עיקריות: "אסיה-אפריקה", "אירופה-אמריקה" ו"ישראל". חלוקה זו חופפת בחלקה הגדול את ההגדרה הסוציולוגית לחלוקה בין מזרחים ואשכנזים, אלא שלמרות השימוש בה כמדד מרכזי לאיסוף מידע, לא נעשה במידע שנצטבר דרכה שימוש ממשלתי גלוי לצורכי זיהוייה של הפליה בין מזרחים לאשכנזים. החל משנות ה-80', עת החל נוצר הדור השני באוכלוסיית המזרחים – הווה אומר דור אשר הוריו עצמם היו ילידי הארץ – הפך נתון "ארץ מוצא האב" לפחות רלבנטי לזיהוי הפליית מזרחים בדור השני והשלישי. בכך, הועלם והודחק מאפיין מרכזי בריבוד החברתי בישראל, ועמו, כמובן, הוחלשה עד מאד יכולת איסוף המידע על אודות הפערים האתניים בישראל, והשימוש בהם לקידום מעמדה של קבוצה זו, אשר במחי-יד הפכה ל"לא-קבוצה". שימוש מובהק שני בקטיגוריה אתנית נעשה בזירה הפוליטית. כאן, הסוכנת הבולטת ביותר לשימוש זה היתה כמובן תנועת ש"ס, אשר נשענת על שיח של "אחרות" ספרדית-יהודית, ומרמזת לקיומה של הפליית ספרדים, בעיצוב האידאולוגיה הפוליטית שלה סביב רעיון "החזרת העטרה ליושנה". בייצוג זה ניתן היה לראות שימוש חתרני בקטיגוריה האמורה, אלא שהטמעתה בשיח דתי-חרדי איפשרה גם היא, בסופו של דבר, להרחיק את ש"ס משיח זהויות חברתי המבסס דרישה קולקטיבית לשוויון.
זהו אפוא טיבו של מבנה ההכחשה-הדחקה, אשר יוצר תחושה של מציאות שאינה מאפשרת כמעט ערעור עליה, ושהערעור עליה אינו מתבצע בתנאים המקובלים לביקורת. ככלל, ביקורת מתאפשרת כנגד טיעון אשר נשטח בפני המבקר, והוא מבקש לפרקו ולהוכיח את נכונותו, צדקתו המוסרית ועוד. כך למשל, הטיעון כי ישראל היא מדינה יהודית הינו גלוי ומוכח, בין היתר, בחוק, ולכן הוא טיעון שניתן להפריך, תוך למשל, שימוש ברעיון שדמוקרטיה אמורה לתת יחס שוויוני לכל דריה או שהביטוי "יהודית" אינו מדיר בהכרח מי שאינו יהודי. לעומת זאת, מבנה ההכחשה-הדחקה של מציאות המשתיקה את קיומה של מציאות אחרת בה קבוצה סובלת מדיכוי, מקשה מאד על מיגורו. כל עוד לא מוצג למשל בפרהסיה המימד היורוצנטרי של ישראל, קשה מאד לנהל מאבק בהפליה שהוא גורר בעקבותיו, שכן עצם קיומו מוכחש או למצער אינו גלוי. להשלמת תמונה זו ניתן להיעזר בפרקטיקה דיסקורסיבית דומה, המאפיינת אשכנזים דווקא, לפיה הם מסרבים להכיר בקיומה של אתניות אשכנזית, אף כי ניכר כי הם ערים ל"הבדלים" בין אשכנזים למזרחים. אורנה ששון-לוי מציעה להתייחס לתופעה מורכבת – ויש שיאמרו אף סותרת – זו כמשרתת את האינטרס ההגמוני של הקבוצה, המבקשת למצב עצמה כעליונה, אך בה בעת, עושה זאת תוך הפיכתה לקבוצה אוניברסלית, "טבעית" ובלתי-מזוהה.
בין מודלים חברתיים למשפט
בפסיפס המורכב של פרקטיקות ההכחשה-הכרה אימץ המשפט הישראלי עמדה ברורה. הזהות המזרחית שקופה בדיסיפלינה המשפטית. במובן זה משמש המשפט – כלי מדינתי נוסף למיון וסיווג של האוכלוסייה. דרך המשפט פועלת המדינה כגורם היוצר זהויות הנחשבות כלגיטימיות וכתואמות את הסדר החברתי, וזאת באמצעות פעולות מיון, סיווג וזיהוי של קטיגוריות תרבותיות. כך למשל, ניתן לזהות בפסיקה ובחקיקה דיון בקטיגוריה "הערבית" (ולא הפלסטינית), וההומוסקסואלית. הזהות המזרחית לעומת-זאת, היוצרת חלוקה לא-רצויה בתוך החברה היהודית בשל ביסוסה על רקע אתני (להבדיל מזה הלאומי או המגדרי), נעדרת ממנגנון שלטוני זה.
על אף שקיפות הקטיגוריה המזרחית ברובדיו הפורמליים של המשפט, למשפט היה כמובן תפקיד חשוב בעיצוב הסדרי המדיניות השונים, אשר תרמו להעמקת מעמדם הנחות של מזרחים בחברה הישראלית. חוקרי-משפט ביקורתיים של זהות-מוצא (critical race studies) הראו זה מכבר כי למערכות משפט מערביות-ליברליות תפקיד מרכזי בעיצוב הריבוד הגזעי-אתני של חברות, גם כאשר הדבר אינו גלוי לעין. מערכת המשפט בישראל, הנמנית על מערכות אלה, נטלה אף היא תפקיד ביצירה והטמעה במובנים רחבים ועמוקים של הריבוד החברתי האתני-גזעי בישראל, אלא שתפקידה זה לא זכה למחקר שיטתי ונרחב. עיקר המחקר בתחום זה הוקדש לחקר תפקיד המשפט בריבוד הלאומי. עם זאת, ישנם תחומים בהם הדבר ניתן לזיהוי נקודתי מעט יותר. כך למשל מתארים אורן יפתחאל וסנדי קידר את תרומתו של משטר המקרקעין של מדינת ישראל להתהוותו של הריבוד החברתי האתני בישראל ולהעמקתו:
"פרוייקט הייהוד המרחבי-קרקעי – המהווה ציר מרכזי של המשטר ישראלי – תרם רבות לכינונו של מדרג אשכנזי-מזרחי-פלסטיני (בעיקרו) של מעמדות אתניים במרחב הישראלי-פלסטיני. המטרות, המוסדות והפרקטיקות המכוננות את החברה האתנוקרטית יצרו מצב משפטי ונורמות ציבוריות, שמאפשרים ואף מעודדים את המשך ההתפשטות והשליטה של האתנוס בדומיננטי [האשכנזי, י.ב.]".
יפתחאל וקידר מוכיחים כיצד קטיגוריות משפטיות-מקרקעיות עכשוויות, הנדמות טבעיות – כגון: בעלות איכותית על קרקעות בקיבוצים ובמושבים (בעיקר על-ידי אשכנזים), למול החזקה מצומצמת של דיור ציבורי (בעיקר על-ידי מזרחים) – הן בעצם תולדה של הסדרים משפטיים שונים שננקטו כלפי הקבוצות השונות, ואשר איפשרו "החלתם של דינים מפלים, תוך שמירה על חזות נייטרלית המסייעת בשימור ההגמוניה האתנוקרטית". עוד מוסיפים השניים לתאר את תפקידו המרכזי של המשפט בחיזוק-מחדש של מעמדן ההגמוני של קבוצות אלה גם במהלך שנות ה-90', במה שמוכר כהליך "הפשרת הקרקעות", כלומר שינוי ייעודן של קרקעות חקלאיות ציבוריות לקרקעות פרטיות לשימוש עצמי. מחקר משפטי נדיר נוסף בתחום נעשה על-ידי קלריס חרבון אשר תארה כיצד היה המשפט מעורב בהסדרת יישובם של מזרחים בדירות הדיור הציבורי בישראל באופן שפגע נואשות בסיכוייהם להשתלבות בחברה הישראלית, בעיקר דרך עיצוב נחשלותם הכלכלית.

פרק שני: הסיפור המזרחי במשפט – ה"אין" כ"יש"

חלקו הקודם של מאמר זה נחתם בהצבעה על האופן שבו היה המשפט אחד האמצעים להבניית נחיתותם המעמדית של מזרחים בישראל. אלא שלמרות תפקידו זה, על-פניו, היה המשפט חסר נגיעה להגדרה ה"פוליטית-סוצילוגית" של מזרחים, וקבוצה זו נעדרה ממנו. יתירה מזאת, ההכרה הגוברת בקטגוריה המזרחית בדיסציפלינות לבר-משפטיות לא גררה בעקבותיה הכרה שכזו במשפט. פסקי-הדין בישראל וחוקים בישראל אינם מתייחסים לזהות מזרחית; אין בהם פסקי-דין מונומנטאליים בדבר הפלייה או אנטי-הפלייה של קבוצה זו, כדוגמת פסקי-הדין בתחום בעניינם של ערבים-אזרחי-ישראל ובדווים, למשל. הספרות המשפטית אף היא נעדרת קטיגוריה זו. המזרחים אינם אורחים קרואים אפילו לא בספרות משפטית העוסקת במובהק בזכויות חברתיות בישראל, או בשאלות של צדק חלוקתי בישראל. הם לא מופיעים כמעט כקטגוריה חשובה במאמרים משפטיים, אפילו לא אלה העוסקים במובהק בנושאים הקרובים להם.
שיטת המשפט הישראלית אימצה את הרעיון הסוציו-פוליטי של "כור ההיתוך", המקדם עקרון של מדינה אחת לכל היהודים, דרך עיצוב מערכת החוקים שלה. מכניזם אתנוקרטי זה הציע רטוריקה משפטית כוללת-כל, מאחדת, הנשענת על הדמיון של היהודיוּת ולא על השונות האתנית, כבסיס להענקת זכויות לרוב היהודי בישראל. כפועל יוצא מכך, וכפי שצפה המודל האתנוקרטי, הובנה במשפט הריבוד הלאומי כמשמעותי ביותר בחברה הישראלית. חקיקה הנושאת אופי יהודי מוצהר מדגימה תפיסה זו בצורה הברורה ביותר, ובראשה ניתן למצוא את חוקי-היסוד המצהירים על היות המדינה יהודית. דוגמא מרכזית נוספת היא חוק השבות, תש"י-1950, הקובע כי לכל יהודי החי מחוץ לישראל מוקנית הזכות להגר לישראל. חוק זה, בקריאתו יחד עם הסדרי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, מעניק, בנוסף, אזרחות ישראלית לכל מהגר יהודי. למדד גלוי, "חיובי", זה יש לצרף רובד משמעות נוסף "נסתר" דרכו נוטל המשפט חלק פעיל באי-זיהוי המזרחים כקבוצה כמובחנת. על-פני הדברים, עיקר מנגנוני ההפליה שהופעלו נגד מזרחים נעשו דרך מה שניתן לזהות בצורה גסה כמנגנונים "דה-פקטו" ולא מנגנונים משפטיים מובהקים, "דה-יורה". הימנעות המשפט מלזהות את המזרחים כקבוצה בעלת איפיונים משלה היוצרים את הפלייתה, מחד גיסא, והדגשת אחדותה היהודית של הקבוצה ההגמונית בישראל, מאידך גיסא, הפכו גם הם את המשפט לשותף פעיל – אף אם סמוי מן העין – להטמעת הקבוצה המזרחית כחלק אינטגראלי מן האוכלוסיה היהודית, ולטשטוש יכולת זיהויה כקבוצה נבדלת בחברה הישראלית.
עיצוב החקיקה כאמור לעיל תרם להכרה משפטית בחלוקה אתנית משמעותית אחת בשיח הישראלי: זו הקיימת בין יהודים וערבים. הכרה ברורה זו מרמזת, מניה וביה, על העדרה של חלוקה רלבנטית אחרת בחברה הישראלית, למצער מבחינת המשפט. מצב דברים זה עמד כמובן בניגוד לעובדת מוחלשותה הקטגורית של הקבוצה המזרחית במציאות הישראלית. היטיבה לבטא זאת בפשטות, אך במלוא המשמעות, פרופ' פנינה להב:
"With regard to the Mizrahis, Israeli law appears to have been blind. Formally, they have been treated as equals…"
בפרק זה, ברצוני להבנות עיוורון זה של המשפט עליו מצביעה להב – אותו "אין" – כ"יש". לפי דפוס חשיבה זה, העדרם של המזרחים אינו מסמל את אי-השתתפותם במרחב המשפטי, אלא הוא הוא המעצב והמסמל את השתתפותם זו. קריאתי היא לפיכך כזו שאינה מגבילה עצמה למתווה הידע שמציג המשפט. היא מבקשת לקרוא מעבר לו, ולבחון במסגרתו את מי שמוּצָאים מחוץ לגבולותיו, כמי שנמצאים עדיין בגבול תחולתו. זוהי הקריאה-מחדש של ה"אין" כ"יש". קריאה זו תיעשה בדרך של מיפוי השתתפותה של הקבוצה המזרחית בשיח הזכות לשוויון עד לעת כניסתו לתוקף של חוק איסור הפליה, בו ניתן לזהות את "סימני הזמן" שיצרה השתתפות זו .
למותר להבהיר כי בניסיוני למפות את דפוס יחסיה של הקבוצה המזרחית עם המשפט, איני מתיימרת לסקור את כלל האינטראקציות שהתקיימו בין המשפט והקבוצה המזרחית. במובן זה, דווקא ראשוניותה של כתיבה ביקורתית זו בשיח האקדמי המשפטי בישראל, היא המגבילה את היכולת להציג במאמר אחד ניתוח מקיף של מקומה של הקבוצה המזרחית במשפט הישראלי ושל גבולותיה של מערכת האנטי-הפליה הישראלית במסגרתה. יומרתי הצנועה יותר היא לזהות נקודות מכוננות במשפט הישראלי, במסגרתן התרחש מפגש משמעותי בין המשפט ובין מזרחים בצומתי הפליה-שוויון. כרונולוגית, אינטראקציה בין המשפט ומזרחים נוצרה עוד עם הגעתם של ראשוני העולים המזרחים, ודרך העשורים הראשונים לקליטתם בישראל. למרות זאת, בחרתי להתרכז במפגשים משפטיים אלה רק משנות ה-70' ואילך, כמייצרים נקודות מפגש משמעותיות. הסיבה לבחירה זו נעוצה בהקשר החברתי המובהק העולה ממפגשים אלה. הם עוסקים בתחומים, אשר כעולה מהפרק הראשון למאמר זה, הנם בעלי השפעה מרכזית על טענת הפליית מזרחים בישראל, ונוגעים למבנה מערכת החינוך, להקצאת משאבי-תרבות ולמשטר החלוקה המקרקעי בישראל. זאת ועוד, מבחינה היסטורית מדובר בתקופה בה ניתן לראות בחברה הישראלית, לאחר מלחמת ששת-הימים, ועם תום גלי העלייה המאסיבית אליה, כחברה המתחילה להתייצב לאומית וגיאוגרפית ולפרוח במדינתה החדשה. בתקופה זו גם החלה מתגבשת תפישה ביקורתית בחקר החברה בישראל באשר למעמד הקבוצה המזרחית. בסמוך לאחר-מכן גם החלה פריחת העידן הערכי במשפט הישראלי, שנפתח עוד ועוד לשיח ביקורתי-חברתי, והדבר הפך אף הוא מפגשים אלה למשמעותיים לניתוח יחסי המשפט והקבוצה המזרחית. על רקע הקשרים אלה, צפוי היה המפגש בין המשפט והשיח המזרחי לשאת פרי, גם אם לא במישור החלוקתי, הרי שלמצער במישור ההכרתי. בפועל, פעלו מפגשים אלה בעיקר באופן ששמט את הלגיטימציה לניהול שיח אנטי-הפלייתי-מזרחי במשפט. אף שסקירתי אינה ממצה, נראה כי ניתן לזהות דרכה חלוקה גסה לתקופות מובחנות בהתנהלות הצדדים הנפגשים. בחלק מנקודות אלה היו מזרחים פאסיביים, ובחלקן ניסו סוכני שינוי-חברתי מזרחים באופן מובהק להשתמש במשפט ככלי לחשיפת אי-השוויון ממנו סובלת קבוצה זו. בחלק מהן השתמשו בשפה אתנית ברורה, ובחלקן בשפה ישירה פחות. הצגת נקודות מפגש מכוננות אלה תאפשר לנו, לפיכך, לאתגר את העדרה של הקטגוריה המזרחית במשפט כיום ולהציגה כבלתי-טבעית, ובעיקר, כניתנת-לשינוי.

התקופה הראשונה: פאסיביות משפטית
בשנות ה-70' לא ניתן עדיין לזהות שימוש מכוון של סוכני-שיח מזרחים בכלים האנטי-הפלייתיים של המשפט לשם מיגור הפלייתם. עם זאת, נושא מעמדם החברתי הנחות של מזרחים מתעורר בצורה מובהקת על רקע סוציולוגי אחר, המובא תדיר לפני בית-המשפט: תחום החינוך. תחום זה מתאפיין בפאסיביות מזרחית, במובן זה שדפוס התביעה המשפטית הוא כזה שהמזרחים הם נעדרים-נוכחים בו, באשר התביעות בתחום הוגשו על-ידי אשכנזים אשר ביקשו להרחיק את ילדיהם מבתי-ספר בהם למדו ילדים מזרחים.
נקודת המפגש הראשונה מזוהה אם כן על-ידיי כזו בה לראשונה מועלה אל פני השיח המשפטי השסע התוך-יהודי, בבית-המשפט העליון, כנושא משמעות משפטית מהותית. בג"צ 152/71 קרמר נ' עיריית ירושלים היה המקרה הראשון בו דן בית-המשפט העליון בתכנית האינטגרציה בחינוך בישראל, אשר לימים היוותה מקור משמעותי למחלוקות ולפסיקה עניפה. נסיבות מקרה זה היו, כפי שטיפוסי הוא למקרי הפעלת שיטת האינטגרציה החינוך, שהעותרים, קבוצת הורים ממוצא אשכנזי, סירבו לשלוח את ילדיהם לבית-ספר אינטגרטיבי, משמע, שבו לומדים גם תלמידים ממוצא מזרחי, אף שהם היו מחויבים בכך מכוח תכנית האינטגרציה בחינוך שהונהגה בארץ אז. הדיונים בתיק התקיימו במאי 1971, בבית המשפט העליון שמיקומו אז היה במרכז העיר ירושלים. בחודש זה, קבוצה של אלפי מזרחים, בני ובנות הדור השני לעולים מארצות ערב והאסלאם, הובילו כמטחווי-קשת מבית-משפט זה את אחת המחאות החברתיות הגדולות ביותר בתולדות החברה היהודית בישראל. בהפגנה, המכונה "ליל הפנתרים", הובילו מנהיגי תנועת המחאה האזרחית של "הפנתרים השחורים" אלפים מתושביה המזרחיים של ירושלים, להפגנה נגד מה שזיהו כדפוס של דיכוי שלטוני והפלייה הננקטת כנגד אזרחיה המזרחיים של מדינת-ישראל. למותר לציין כי הפגנה זו היתה כה משמעותית, עד כי הולידה לימים ועדת חקירה ממלכתית והענות חלקית לדרישותיהם של המפגינים לחלוקה שוויונית וצודקת של עוגת הרווחה המצרפית בישראל. אף שהפגנה זו זעזעה את אמות-הסיפים של הסולידריות התוך-יהודית בחברה הישראלית, ועוררה הד-ציבורי של ממש בחברה הקטנה והאינטימית של התקופה האמורה, ואף שפסק-הדין פורסם רק שלושה שבועות אחריה, לא ניכרת בו התייחסות לקרע החברתי עליו הצביעה. זאת ועוד, תכנית האינטגרציה יועדה, לפחות בפן ההצהרתי שלה, לטפל בדיוק בקרע זה בחברה הישראלית, אשר אותותיו ניכרו בחינוך סגרגטיבי אשכנזי-מזרחי שפשה בישראל, ותכליתה היתה להביא לאינטגרציה בין קבוצות אלה במערכת החינוך. בפסק-דינם, השופטים השתמשו בשפה נייטראלית, המתייחסת לתכנית האינטגרציה ככלי ל"הגשמת עקרון ההטרוגניות, שתכליתו להביא לאינטגרציה חברתית של בני עדות ושכבות שונות" בחברה הישראלית. בכך נמנע בית-המשפט מלהשתמש בשפה הסוציולוגית שנשתרשה כבר אז, אשר דיברה על קבוצות של מזרחים ואשכנזים מפורשות. יתירה מזאת, בהצגה זו נראה היה כי בית-המשפט מכוון יותר לביסוס רעיון ההטרוגניות בחינוך מאשר לרעיון של אי-צדק ואנטי-הפלייה בחינוך, אשר זכרם לא בא כלל בכתיבתו. עיקר פסק-הדין מוקדש לניתוח בירוקרטי-מנהלי של סמכויות הרישום של תלמידים אלה באזורי הרישום השונים. רק בשולי פסק-הדין, בפסק-דינו הקצר והמסכים של השופט עציוני, הוא ממקם את הסוגיה בהקשר אותו כינה עציוני "בעל חשיבות עקרונית וציבורית". עציוני הזכיר בקצרה את עניין השבר החברתי ואת הרפורמה בחינוך כאמורה לפתור את המצב בו לבני עדות המזרח היה ייצוג חסר פרופורציות במערכת החינוך העל-יסודית. אלא שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בה התייחס בית-המשפט בהקשר זה לקבוצה המזרחית. זאת ועוד, עציוני עצמו נמנה על חברי ועדת החקירה הציבורית לאירועי ואדי סליב, שהתרחשו בשנת 1959, אשר ביקשה לקבל תמונה רחבה על אודות דפוסי ההפליה ממנה סבלו המזרחים בישראל אז. הכרתו לפיכך בהקשר ההפלייתי היתה מתבקשת. אלא שמכאן ואילך, שיח האינטגרציה בחינוך שניהל בית-המשפט העליון היה א-הקשרי, נמנע מלהבהיר מיהם "השחקנים" במשחק אי-השוויון אותו אמורה הרפורמה בחינוך לתקן, ובהדרגה הפך משיח של אינטגרציה בין עדתית לשיח מעמדי בלבד.

התקופה השנייה: ניהול שיח זהותי מובהק
תקופה זו מסומנת ככזו בה ניתן לראשונה לזהות שימוש מודע, מובהק ומקצועני במשפט ככלי בידי מזרחים לשינוי מעמדם החברתי-קולקטיבי. נקודת המפגש בה הינה בג"צ 1/81 שירן נ' רשות השידור, שם עימתה סוכנת שינוי-חברתי מרכזית בשיח המזרחי, ד"ר ויקי שירן, את בית-המשפט, עם שיח משפטי אנטי-הפלייתי מובהק. בפרשה זו טענה שירן והעותרים עמה כי העדר נראות לתרומתה של הקבוצה המזרחית להקמתה של מדינת-ישראל ולביסוסה של התנועה הציונית מסדרת הטלוויזיה בעלת הנופך הלאומי דאז, "עמוד האש", מחייבת ביטול שלה, בהיותה ממומנת ממשאב ציבורי ומשודרת בערוץ היחידי הקיים. בדחותו את העתירה, בית-המשפט נדרש להשתמש בשפה הזהותית המפורשת שננקטה בה. אולם אף שהתייחס מפורשות לקבוצות של "יהדות אשכנז" ו"יהדות המזרח" בתיאור טענות העותרת, עבר בית-המשפט, בהנמקתו להחלטתו, לשיח המתנגד לקטגוריות אלה, והעוסק בסבירות, ולא בהפליה. פסק-הדין נדון על אדנים טכניים-מנהליים בדבר שאלת סמכויות הגופים הסטטוטוריים הפועלים ברשות השידור וסמכות בית המשפט הגבוה לצדק להורות על העשרת תכניהן של הפקות טלביזיה והרחבתן לנקודות מבט "שונות". בהתנגדותו המרומזת לעצם העלאת טענת ההפליה, קרא בית המשפט לעותרים לזנוח שיח מעין-גזעני ומפלג זה:
"כך יכלה, לדוגמה, לעלות מול דברי העותרים הטענה, השוללת תפיסתם והמתבססת על כך שגישה אינטגראטיבית, המושתתת על אמונה באחדות העם, אינה זקוקה למפתח עדתי – במתכונתו של המפתח המפלגתי ¬לפיו יתחלקו התמונות או התיאורים שבמישדר; נהפוך הוא, כל שנעשה בכל אתר ובכל הזמנים הוא בגדר הוויה וחוויה של העם כולו, אשר כולם שותפים להן, ואשר כולם זכאים להתברר בהן או להתאבל עליהן, הכול לפי טיבן ומהותן, וכי אין בודקים בציציותיו העדתיות של פלוני, שהוא דמות מופת, או של פלמוני, שהוא קרבן של מעשה איבה. דומה כי גישה זו – המעוגנת בהשקפה לפיה ישראל ערבים זה לזה ¬הייתה במשך דורות ארוכים נחלתם של רבים וטובים…"
תחת אשר יקשיב בית-המשפט לטענת ההפליה שהעלו העותרים, נמצא הוא בדברים אלה מנצל את ההזדמנות שלפניו להשתמש בשיח של אחדות, ולהטיף לעותרים על חשיבות שימור הקו המחבר של יהודיות, המקשר בין חלקי העם, יהא מוצאם העדתי אשר יהא. הטפה זו מעידה אף היא על התייחסותו של שמגר אל העותרים כמי שבעצם העלאת העניין העדתי, זורעים מדון ומחלוקת בעם, ויוצרים אותן יש מאין. הגדילה לעשות בעניין זה השופטת בן-פורת, הרואה בטענת ההפליה המועלית לפניה משום עלבון לעם היהודי:
"הטענה בעתירה, שהקבוצה שנפגעה היא 'יהדות המזרח', יש בה כדי לקומם. יכולים יהודים לחיות במזרח או במערב, אך היהדות היא מושג כולל אחד ויחיד, החובק זרועות עולם. 'יהדות המזרח' כמו 'יהדות אשכנז' אינן אלא אברים של אותו גוף, שעליו יש לשמור מפני פיצול מזיק, שריח של פירוד לבבות נודף ממנו."
בית המשפט, אפוא, לא רק שדחה את טענת החלוקה האי-שוויונית שהעלתה העתירה, אלא שמט בדבריו את הלגיטימציה להעלאת טענת קיומן של קטיגוריות זהות פנים-יהודיות. עמדה זו משתלבת היטב באווירה ששלטה לאחר עליית הליכוד לשלטון בעקבות גיוסו האלקטורלי של הקול המזרחי. תקופה זו מזהה מני מאוטנר כ"תקופת חרדה" שאחזה באליטה האשכנזית, אשר בצר לה ביקשה את סיועו של בית-המשפט העליון באיזון תבוסתה האלקטוראלית, וזה האחרון שיתף עמה פעולה. לפעולה זו היתה ככל הנראה אפקטיביות משתקת ומשתיקה במיוחד, באשר נקודת המפגש השלישית והבאה של השיח המזרחי עם המשפט הגיעה רק לאחר שני עשורים.

התקופה השלישית: שיח אנטי-זהותי אסטרטגי
נקודת המפגש השלישית של המשפט עם השיח המזרחי נתפסת ללא ספק כנקודת הצלחה מונומנטלית בתולדות המאבק לשוויון של קבוצה זו דרך המשפט. בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות, המוכר בשמו "בג"צ הקשת", נקרא בית-המשפט העליון להכריז על סדרת החלטות להקצאת קרקעות בישראל כמפלות. העתירה הוגשה על-ידי "הקשת המזרחית הדמוקרטית", ארגון מרכזי – ואז יחיד, בחברה האזרחית בישראל – להנהגת דפוסי צדק-חלוקתי בישראל, ועל-ידי קבוצה שעליה נמנו מבולטי האינטלקטואלים המזרחים דאז. העתירה נסובה סביב סדרת החלטות של מנהל מקרקעי ישראל, אשר היו חלק מרפורמה כללית שמשמעותה היתה חיזוק משמעותי של זכויותיהם של מחזיקי קרקעות שהוגדרו חקלאיות. רפורמה זו אופיינה בטקטיקה של שינוי ייעוד קרקע מחקלאית-ציבורית לקרקע לבנייה ופיתוח, שחלק ארי ממנה הוענק, ללא מכרז ובהנחות כספיות מופלגות, למחזיקיה בפועל. בכך, היטיבה הרפורמה באופן מובהק ובלתי-שוויוני עם אוכלוסיית המושבניקים והקיבוצניקים, המונה בעיקר אשכנזים. טענת חוסר-סבירות זו חוזקה בטענת הפלייה לה טענו העותרים, ולפיה, במקביל למתן הטבות מרחיקות-לכת אלה לקבוצה האמורה, נוקטת המדינה מדיניות כספית דווקנית ובלתי-הוגנת כלפי דיירי הדיור-הציבורי בישראל, המרוכז בעיקר בעיירות-הפיתוח, והמאכלס בעיקר דיירים ממוצא מזרחי. האף שהוגשה במסגרת שיח מזרחי אנטי-הפלייתי מובהק, החליטו מנסחי העתירה כי זאת הפעם היא תנוסח בצורה שלא תפגע בסיכוייה, ואשר תאפשר דיון בה שלא ייחסם בשל ניהולה דרך שיח מזרחי. החלטה זו התקבלה גם בהסתמך על ניסיון העבר של אחת מן העותרות המרכזיות גם כאן, ד"ר שירן. בית-המשפט, הגיב בהתאם בפסק-דין אוהד, הדן בסוגיית ההפליה בין "הסקטור החקלאי" ל"סקטור העירוני" בישראל שיוצרת הרפורמה. בחירה זו מעלה תמיהה אנליטית קשה: טענת העותרים כוונה אמנם לחלוקה בלתי-שוויונית בין סקטורים אלה, אולם היא כיוונה בדבריה לאוכלוסיה המזרחית המתגוררת בדיור הציבורי בישראל, ובוודאי שלא כיוונה בדבריה להפליית הסקטור העירוני בישראל ככלל, דוגמת בעלי הבתים בערים הגדולות והעשירות, אשר ברי כי אינו סובל מהפליה כלשהי בבעלות על רכושו. תוצאה זו אליה מגיע פסק-הדין, אף שהיא תולדה של מעין הדרכה מטעם התובעים, עדיין מעלה קושי אנליטי משמעותי, המחזק עוד את ההשערה כי מקורה בנסיון להמנע מלזהות נכוחה את הצדדים אשר הרפורמה נגעה להם ישירות. נקודה נוספת, חשובה, בדבר ההתעלמות מהרכיב המזרחי המובהק של העתירה חושפת קלריס חרבון. במסגרת ביקורתה את פסק-הדין, בחנה חרבון את גוף העתירה שהוגשה לבית המשפט העליון, וגילתה כי ארגון "הקשת" העלה את זיהויו המזרחי בכתב העתירה. נוהג מקובל הוא כי כאשר בית-המשפט העליון מציג את הצדדים לפניו בפסק-דינו הסופי, משתמש הוא בכתב העתירה כדי להביא ממנו, בלשונו, את זהות העותרים לפניו. כך היה גם כאן. השופט אור מפנה בתחילת פסק-הדין אל כתב העתירה, כדי לתאר את העותרת. נביא את תיאורו כלשונו:
"העותרת 1 בבג"ץ 244/00 הינה עמותת "שיח חדש" אשר מגדירה עצמה כתנועה חברתית אל-מפלגתית וחוץ-פרלמנטרית. כנזכר בעתירה, בין יתר מטרותיה, העותרת מחויבת "להיאבק למען מימוש זכויות הפרט הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות-כלכליות של כל אזרחי החברה הישראלית… תוך נקיטת עמדה של חלוקת משאבים צודקת ורחבה בין כל קבוצות האוכלוסיה בישראל".
בדיקתה של חרבון העלתה כי אותן שלוש נקודות בהן השתמש השופט אור באמצע תיאור העותרת באו במקום טקסט מן העתירה, אותו השמיט, הקובע כי "העמותה הוקמה על-ידי נשים וגברים, דור שני ושלישי ליהודים ממדינות ערב". משמע, העמותה, בעתירתה, הביאה תיאור מלא וקונטקסטואלי יותר של זהותה המזרחית, מאשר זה בו בחר השופט אור להציגה. בגוף פסק-הדין השמיט השופט אור רכיבי זהות מרכזיים אלה בין כבלתי-רלבנטיים ובין כבלתי-לגיטימיים. הם הוחלפו בשלוש נקודות. בכך ניכר כי גם המעט מן ההקשר המזרחי שהוכנס לעתירה, הוצא ממנה בכוח פסק-הדין. השיח הפורמליסטי דרכו מעבד בית-המשפט את בעיית ההפליה והטענות כלפיה בתקופות הקודמות, מצא דרכו גם אל פסק-דין זה, אפילו על-פניו נדמה הוא יצירתי וחדשני. יוסי דהן, אשר בחן את פרדיגמות הצדק המעצבות את פסק-הדין, טען כי למרות השימוש המובהק של בית-המשפט בשיח החדשני והחברתי של צדק מחלק, עובדו טענות צדק אלה על-ידיו לדפוסי שפיטה מנהליים פורמליסטים במיוחד, בפסק-דין אותו הוא מכנה "נוהלי טהור".

התקופה הרביעית: חזרה לשיח הזהות?
את נקודת המפגש הרביעית בין השיח המזרחי והמשפט מציין חיקוקו של חוק איסור הפליה, אשר יועד בעיקר להתמודד עם התופעה של אי-הכנסת מזרחים צעירים לבילויים במועדוני-לילה בישראל. נקודה זו תידון בהרחבה בפרק הבא.
סיכום נקודות המפגש עד כה בין השיח המזרחי והמשפט בישראל מציג תמונה בעייתית במסגרתה נמנעו בתי-המשפט מלהתמודד ישירות עם טענת ההפליה או הקשר ההפליה ממנה סובלים מזרחים בישראל. הרובד האתנוקרטי והיורוצנטרי של החברה הישראלית נדחקו במפגשים אלה לשוליים והומרו בשיח פורמליסטי טכנוקרטי אודות סבירות וסמכות. אל רקע זה של דה-לגיטימציה להעלאת טענות הפליה נכוחות, והימנעות נמשכת מלדון בהפלייתם של מזרחים בישראל באופן גלוי, מגיעים התובעים המבקשים בישראל של שנות האלפיים להפעיל להגנתם את חוק איסור הפליה למניעת הפלייתם בכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים. על רקע זה גם ייעשה דיוננו בפרק הבא, בו נבחן את מגבלות השימוש בכלי זה ככלי אנטי-הפלייתי, בהקשר המזרחי.

פרק שלישי: חוק איסור הפליה – הדיסוננס: למגר הפליה של מי שאינו נחשב מופלה
חוק איסור הפליה, אשר חוקק בשנת 2000, קובע איסור מרכזי על הפליה בהספקת שירות או מוצר ציבורי, ובמתן כניסה למקום ציבורי על רקעים שונים. בכך החוק מהווה ביטוי להגנה ישירה על הזכות לשוויון דרך דיני הנזיקין הפרטיים. בדיקת ההקשר ההיסטורי בתוכו נוצר חוק איסור הפליה מגלה כי המניע העיקרי לחיקוקו היה מיגור התופעה החברתית שפשתה בתחום הבילוי בישראל, שלפיה נאסרה הכניסה למקומות בילוי ציבוריים על קבוצות מסוימות באוכלוסיה, בדרך המוכרת כ"סלקציה". כעולה מהצעת החוק גופה, יועד החוק למגר את התופעה כמי שפגעה בראש ובראשונה בקבוצת המזרחים. יתירה מכך, הוגה החוק, חבר-הכנסת אלי בן-מנחם, הוא עצמו ממוצא מזרחי, העלה את הדברים מפורשות על דוכן הכנסת, כאשר עמד החוק להצבעה שנייה ושלישית. בדבריו בכנסת השתמש בן-מנחם, לשם הצדקת החוק, במסגרת שיח טיפוסית של אותה דיאלקטיקה ערבית-יהודית בה עסקתי בתחילת דבריי. הוא מבקש לזעזע את חבריו למליאה בציינו כי המציאות היא שחיילים ממוצא מזרחי, הלוחמים שכם אל שכם עם חבריהם ממוצא אשכנזי – למול "האויב הערבי המשותף", אין צורך לומר – מוצאים עצמם מוקעים מן החברה הישראלית ברגע שהם פושטים את מדיהם, והופכים ל"סתם" אזרחים ממוצא מזרחי. במהלך קלאסי של אסימילציה כפתרון לסגרגציה, השתמש בן-מנחם בטענת התרומה שתורמים מזרחים לחברה הישראלית-יהודית, דמיונם לקבוצה ההגמונית ואחרותם מהקבוצה הערבית. טיעון זה הוכח כמנצח, כאשר על בסיסו התקבל החוק ללא כל התנגדות. משמע, החוק נמצא מעיד על חברה ישראלית, כפי שעמדותיה משתקפות בדיוני הכנסת ובהסדר החקיקה, המודעת להפליה המופעלת נגד מזרחים, ומבקשת, כמתחייב בחברה דמוקראטית השואפת לשוויון, למגרה, אף אם בצורה מוגבלת. אלא שהדבר נעשה, כאמור, בתוך אותה דינאמיקה של הכחשה של אותה הפליה בדיוק. דיסוננס זה נותן את אותותיו כבר בניסוח החוק. לשון החוק, אשר הפליית מזרחים היתה המניע לחיקוקו, אינה רואה ב"מזרחיות" או ב"מוצא עדתי" כסיבה להפליה.
ברשימה המופיעה בסעיף 3(א) לחוק, מפורטים בסיסי ההפליה המוכרים בחוק: "…גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי, הורות או מוגבלות." כלום ניתן לזהות בסיס הפליה מובהק להגנה על מזרחים ברשימה נקובה זו בחוק? נראה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. החוק נמנע משימוש פשוט, מיידי ושימושי בקטיגוריה מתבקשת ומוכרת יותר כמו "מוצא" למשל. הבסיסים בהם ניתן היה אולי למצוא עיגון להגנה כזו הם אלה המגולמים בקטגוריות של "ארץ מוצא" ושל "גזע". אלא שהבסיס של "ארץ מוצא" נראה כמיועד למהגרים/עולים שארץ המוצא שלהם אינה ישראל, ובלתי-רלבנטי לכלל המזרחים הצעירים, שארץ לידתם היא ישראל. בהקשר מצומצם זה ניתן להצביע למשל על השימוש בביטוי "מוצא" בלבד, כרחב יותר ובעייתי פחות. ביטויים כמו "מוצא עדתי" או "מוצא אתני" נדמים אף הם כמי שיכולים היו לעשות שירות טוב יותר לרעיון של איסור הפליה זה. קטיגוריית ה"גזע" המוצעת בחוק נתפסת אף היא כבעייתית, כפי שנראה בהמשך, אולם הינה הסבירה ביותר לשימוש. בקצירת האומר רק יוזכר כאן כי מלבד הביקורת הקיימת כנגד עצם ההכרה ב"גזע" שהינו קטיגוריה מדומיינת ומומצאת, השימוש בה כמעט אינו רלבנטי בשיח התוך-יהודי, באשר היהודים נתפסים לא רק כבני אותו גזע שמי, אלא אף כבני אותו עם, דת ולאום. יתירה מכך, אף אם ניתן לומר כי פרשנות תכליתית ומרחיבה של חלופות אלה יכולה היתה בקלות לשמש את בתי-המשפט בבואם להגן על מזרחים מפני הפליה, הרי שבפועל, כפי שיראה פרק זה, לא רק שבתי-המשפט נמנעו כמעט כליל מלהשתמש בחלופות אלה, הרי שתחת שיפעילו אותן תוך מתן פרשנות משמעותית להן, בחרו לייצר חלופות חדשות, שזכרן לא בא בגדרי החוק, ושנראה כי ניתן היה דרכן "לעקוף" את הצורך לדון ישירות בשהותם המזרחית של מבקשי הגנת החוק. בכך, ניתן לזהות שוב את עקבותיה של "דינמיקת ההכחשה", גם בשימוש בחוק זה.
למרות הקושי הניסוחי והפרשני בהגנה מכוח החוק על מזרחים מפני הפלייתם, ניתוח סטטיסטי של דפוסי השימוש בו מגלה את הקשר ההדוק בין הרקע לחיקוקו, והשימוש התדיר בו: החוק אכן מופעל, באופן מובהק, לשם הגשת תביעות על-ידי מזרחים נגד הפלייתם, ואלה מהוות 69% מכלל התביעות מכוח החוק. במסגרת זו, תביעותיהם מופנות באופן שיטתי כנגד בעלי מועדונים, בשל אי-הכנסתם אליהם, והמחקר מגלה כי 79% מהתביעות נגד המועדונים הוגשו בידי מזרחים. הסימליות המיוצגת בהעמדת המאבק בתופעת אי-ההכנסה למועדונים כמאבק בהפליית מזרחים בישראל כמעט בלתי-נתפסת בריאליזם שהיא מייצגת: המזרחים מתדפקים על דלתות המועדון החברתי, מבקשים להיכנס אליו, להיות שייכים, להיות חלק מהקבוצה העולצת שבפנים, אולם הדלת לעולם השייכוּת נטרקת בפניהם. הם לא מתקבלים, לא "מקובלים", ונותרים דחויים במובן הבסיסי ביותר.

לנוכח נתונים סטטיסטטיים אלה, עולה ביתר-שאת העניין שבזיהוי השפעת העדרו מן החוק של בסיס הפליה המותאם לזו ממנה סובלים מזרחים. לצורך כך, בחנתי את מה שנראה ככלל פסקי-הדין שניתנו עד היום מכוח החוק. ניתוח פסקי-הדין בתחום מגלה כי חוסר זה מגביל מאד את יכולת השימוש בחוק להגנתם של מזרחים, ומכתיב את הקשיים העולים ממנו, כדפוסים חוזרים הניתנים לזיהוי במגוון פסקי-הדין שניתנו בעניין זה. כאן יצויין, כי בכמעט עשור של שימוש בו, חוק איסור הפליה לא הניב פסיקה מרובה. מחיפוש במאגרים האלקטרוניים עולה כי ישנם 56 פסקי-דין בסך הכל בהם נדונו תביעות לפיצוי מכוחו של חוק זה, כשחלק הארי שלהם ניתן בשנתיים האחרונות. חשוב עוד לציין כי מקורם של אלה בערכאות נמוכות, באשר החוק עדיין לא נדון על-ידי בית-המשפט העליון, ואף לפתחו של בית-המשפט המחוזי הגיע רק פעמים ספורות. אלא שעובדה זו לא רק שאינה מחלישה את חשיבות ניתוחי, אלא בעיניי מגבירה היא אותה. למרות הגישה הרווחת כי פסיקה משמעותית היא זו היורדת ממעל, מן הערכאה הגבוהה דווקא, העמדה הרווחת בגישה הביקורתית למשפט היא כי ישנה חשיבות רבה לשימוש בפסיקה מהערכאות הנמוכות כמשקפת בצורה הטובה ביותר את המציאות החברתית בה מופעל החוק. פסיקה זו משקפת בצורה הטובה, הטרייה והנאמנה ביותר את הלך הרוח התרבותי בתחום הנבדק. הלך-רוח מבולבל מדחיק-מכיר זה ניכר בשורה של מאפיינים של פסקי-הדין, אשר יוצגו להלן.

1) שימוש לא-עקבי ונעדר-שיטתיות בחלופות בסיסי ההפלייה בחוק
משהובנה החוק כך שישנה רשימת בסיסי הפליה האסורים לפיו, ניתן היה לצפות כי במקרים דומים עובדתית ייעשה שימוש חוזר בקטיגוריה מתאימה זו או אחרת. כך למשל, אשה שהופלתה בשל מינה, צפוי שתתבע בעילת ההפליה על בסיס "מין", וערבי המופלה בשל מוצאו, יתבע בגין עילת ההפליה על בסיס "לאום". אלא שמעיון בפסקי-הדין ניתן לזהות דפוסים של שימוש מבולבל וכוללני בבסיסי ההפליה, שימוש לא-עקבי בבסיסים שונים או שימוש בערבוביה בהם. ודוקו: בעיה זו ניכרת בהתנהלותם של סוכני משפט שונים הנוטלים חלק בהליך המשפטי. כך, השופטים עצמם, בבואם לזהות את בסיס ההפליה שלפניהם, עושים שימוש בערבוביא בעילות ההפלייה. ניתן לזהות בכתיבתם שימוש משולב בקביעה כי התובע הופלה על בסיס "גזעו וצבע עורו" או אפילו שימוש בקביעה המשולשת המכילה יסודות חלופיים, לפיה תובעים הופלו על בסיס "עורם הכהה, גזעם או ארץ מוצאם". חוסר היכולת לזהות עילה ברורה הביא באחד המקרים לכדי כך שהשופט פשוט קבע כי התובע ואשתו הופלו בעצם כך שלא הוכנסו למסעדה אליה הגיעו, לאחר שהזמינו מקום בה מראש, וזאת למרות שניתן למצוא בפסק-הדין רמזים ברורים לכך שהשופט מזהה את עילת ההפליה כמוצאם המזרחי של התובעים. לכאורה, פתרון פשוט ואלגנטי, הנמנע לחלוטין משאלות של זיהוי זהותם של התובעים, אשר בכתב תביעתם טענו כי הופלו על רקע מוצאם המזרחי. אלא שהנמקה זו לא עמדה כמובן, במבחן הביקורת, ובערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי, קבע זה כי יש לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות, באשר זה לא פירט מהו הבסיס עליו הופלו התובעים, קביעה הנדרשת לפי תנאי סעיף 3(א) לחוק.
בעיה זו מאפיינת גם את כתבי התביעה, מהם ניכר כי התובעים עצמם מתקשים "לבחור" בקטיגוריה מתאימה, ולכן מפנים למספר קטגוריות, תוך הוספת קטיגוריה "מבהירה" משלהם, כדוגמת תובע אשר טען שהופלה על בסיס "מוצא, צבע עור ומניעים גזעניים". במקרים אחדים אף נמנעים התובעים כליל מהפנייה לאיזו מן הקטיגוריות, תוך ציון העובדה שלא הוכנסו כמספיקה להעיד על הפלייתם. בהינתן מוצאם כנתון עובדתי בין עובדות המקרה – גם אם לא מוצהר עליו – נראה כי תובעים אלה סומכים על ההבנה של בסיס הפלייתם בבית המשפט עצמו. כמוצא מן הסבך המשפטי, יש שהתובע נמנע משימוש בשפה המשפטית ופשוט מתאר את סיבת הפלייתו במציאות, כך טענו תובעים בפרשה אחת, שהופלו בשל "מראם החיצוני שאינו 'אשכנזי'". תובעים בעלי תודעה פוליטית מעובדת יותר טענו פשוט להפלייתם בשל היותם "מזרחים", חלק טענו להיותם בעלי "חזות מזרחית". במקרה אחר נקט התובע המזרחי לשון בוטה ופשוטה, בתארו את הסיבה להפלייתו בהיותו "שחור". פשוט כך. בית-המשפט במקרה זה תרגם מיד אמירה לא-משפטית זו לגבולות החוק, על-אף חמקמקותם המובנית הם, בקובעו כי התובע הופלה "מחמת גוון עורו או ארץ מוצאו". אלא שלא תמיד מוכן בית-המשפט למלא תפקיד תרגומי זה, ואפילו בבימ"ש לתביעות קטנות – שם בעיית התרגום חריפה במיוחד, בהיעדר ייצוג מקצועי לתובעים – ניתן למצוא פסיקה הדנה לכף חובה תובעים שנמנעו מלציין את מזרחיותם כסיבה להפלייתם עוד בשלב ניסוח תביעתם. באחד המקרים, התובעים ציינו ברורות בכתב-תביעתם: "קשה מאד היא התחושה שרק חזותנו המזרחית, היא שגרמה לנציגי המועדון למנוע מאיתנו להיכנס". בית-המשפט, בתגובה, קבע כי אין בציון "תחושת" התובעים כדי לספק את דרישת החוק לציין ברורות מהי עילת ההפליה בגינה הם תובעים. במקרה אחר, בו כן השתמש תובע בשלל קטיגוריות העשויות להיות רלבנטיות לו, ובין היתר, פירט כי הופלה "מחמת מוצא ו/או גזע", עדיין עמד לו הדבר לרועץ. בית-המשפט, בקבלו חלקית את דרישת הנתבעים למחוק את התביעה נגדם מחמת העדר עילה, קבע מפורשות כי על התובע היה לפרט בכתב התביעה מהו מוצאו בגינו טוען הוא כי הופלה. אלא שגם ציון המוצא הספציפי של התובעים במקרה אחר – הודי – לא סייע להם, באשר בית-המשפט דחה את תביעתם, כשקבע כי לא הבהירו לאיזו קטיגוריה של איסור ההפליה בחוק נכנס מוצאם זה. פסיקות אלה מדגימות לא רק את הקושי המבני של החוק, אלא גם את פוטנציאל תוצאתו החלוקתית הקשה למזרחים התובעים.
2) המצאת חלופות חדשות – חקיקה שיפוטית
אחת הדרכים להתמודד עם חוסר בחוק או להימנע מפרשנות רחבה לו היא להניח כי הקטיגוריה החסרה היא חלק מהחוק, אף אם לא פורשה בה. דרך אחרת היא לזהות חוסר זה כלאקונה, הדורשת השלמה. בהעדר קטגוריית הפליה דה-יורה המתאימה בפשטות להפעלה להגנת מזרחים ובהעדר רצון לפרש את הקטיגוריות הקיימות באופן שיחייב עיסוק בזהות המזרחית מחד גיסא, ובהינתן רצונו של בית-המשפט להביא למיגורה של ההפליה הפסולה דה-פקטו נגד מזרחים מאידך גיסא, הפעיל הוא שתי טקטיקות אלה כדי להחיל על מקרים שהובאו לפניו קטגוריות שאינן נמצאות בתחומי החוק. בשתי הטקטיקות המטרה היתה דומה: מציאת פתרון לחוסר האפקטיביות של החוק כלפי מזרחים, תוך המנעות משימוש מובהק בזיהוי מזרחיות התובעים כבסיס להפלייתם.
1) המצאת קטיגוריית "צבע עור": ראשון ומשפיע במיוחד בהקשר זה הוא פסק-הדין קיבוץ רמות מנשה נ' מזרחי. בפרשה זו, תבע אדם בשם יצחק מזרחי – עובדה שבאופן אירוני עדיין לא הובילה לזיהויו כ"מזרחי" – מועדון שמנע את כניסתו אליו, על רקע מוצאו המזרחי. עיון בכתב התביעה של מזרחי מגלה שהוא עצמו העלה את מוצאו כסיבה להפלייתו. בית-המשפט המחוזי (השלום?.???) קיבל את תביעתו, אולם לשם כך קבע, בדעת רוב, כי התובע הופלה על רקע צבע-עורו. דא עקא, ש"צבע עור" אינו מופיע בחוק כקטגוריה המהווה בסיס להפליה פסולה, ובפועל, דובר בפעולת אקטיביזם שיפוטי מובהקת. עם זאת, בית המשפט אינו מתייחס לפסיקתו כיוצרת קטיגוריה חדשה יש מאין, אלא קובע בכלליות כי הוא פועל בגבולות הקטיגוריות שמציע החוק – זאת אף כי, כזכור, אין הוא מצביע על מי מהן כחלה על המקרה. יתירה מזאת, היה זה דווקא שופט המיעוט אשר טען כי רשימת עילות ההפליה – אותן קטיגוריות של מופלים – אינה ממצה, וכי ניתן לקרוא אל בינות החוק בסיסי הפליה אחרים כאסורים על-ידיו. המהלך שהובילה השופטת וסרקרוג, שכתבה את דעת הרוב, לשימוש בקטיגוריית צבע העור, נדמה אם כן "טבעי" ומתבקש מלשון החוק, אף כי לא עוגן בה. רקע הדברים אליהם הפנתה השופטת יכול אולי להסביר זאת: בסקירת החוק התייחסה השופטת מפורשות לעניין הפלייתם של מזרחים בכניסה למועדונים כהקשר ההיסטורי לחיקוקו. עוד הוסיפה השופטת וציטטה מדברי ההסבר להצעת החוק, אשר מבהירים כי מטרתו להגן על קבוצות שיש להן הסטוריה של סבל מהפליה. מסיבה זו, סביר שהבחירה ב"צבע עור" כבסיס להפליה נראתה לשופטת פשוטה ומותרת. למרות מהלך "טבעי" זה שביצעה השופטת, קשה לראות כיצד ניתן להגדיר קבוצה מובחנת של בעלי "צבע עור כהה" בחברה הישראלית, ובוודאי שאין תקדים מוכר להכרה בקבוצה שכזו בשיח האנטי-הפליה המוכר, במנותק ממוצאם של חבריה.
על-פניה, נראית הבחירה בקטגוריה של צבע-עור ראויה. אין ספק כי הפליית אדם על רקע צבע עורו (הכהה, זאת יש לומר), יוצרת קו ישר בין הפעולה המפלה, והיותה נטועה בגזענות אסורה. לא בכדי עולה כי השימוש בקטגוריית צבע-העור נעשה רק בתיקים בהם נטען כי ההפלייה היתה על רקע מוצאו המזרחי של התובע. אלא שקטגוריה זו מוגבלת בשימושה, ככל שהיא מיועדת להגן על מזרחים. מזרחים מופלים בכניסה למועדונים בשל היותם מזרחים, ולא בשל צבע עורם, ולעתים רבות, למרות צבע עורם. רבים הם המזרחים שצבע עורם בהיר הוא ביותר, ועדיין הפלייתם תהיה נעוצה בהתייחסות גזענית כלפיהם. הקטגוריה של צבע עור פועלת בהתאמה למיגור הפליה כנגד מזרחים כאשר יש בה כדי לאותת על מוצאו המזרחי לכאורה של המופלה. כך למשל, יכול גם מי שמוצאו אינו מזרחי ליהנות מהגנת קטיגוריה זו, ככל שהיא מרמזת שבשל צבע עורו הוא נתפס כמזרחי בעיני מי שסרבו להכניסו.
קטגוריית צבע העור מושכת מאד גם במובן זה שהיא נוחה להפעלה שיפוטית קלה: שחום או בהיר. אף שקטיגוריה מבדלת זו נחשבת בגדר טאבו בחברה הישראלית, היא בעלת דומיננטיות של ממש בשיח הציבורי כמסמנת גבולות אתניים. קטיגוריה זו, אשר זוהתה בספרות הסוציולוגית ככזו שאינה משתפת פעולה "עם הרצון להשתיק את הנושא העדתי בישראל", שלא-במפתיע, היא משמשת תכופות את בתי-המשפט בזיהויה של מזרחיות. מתוך פסקי-הדין שנבחנו עולה כי ברבים מהם מתייחס בית-המשפט ישירות ומפורשות לצבע עורם של התובעים – ולעתים אף לזה של העדים – ככלי להוכחת טענת ההפליה ואף להערכת מהימנות הראיות. אלא שמדד זה גם טומן בחובו בדיוק מסיבה זו מורכבות קשה. "צבע" הוא עניין סובייקטיבי, הדורש שימוש ב"דמיוּן" של מזרחיות. תובעים מזרחים מסתכנים תחת קטיגוריה זו בכך שלא יוכרו כ"מזרחים מספיק" מבחינת צבע עורם. מצב בעייתי זה ניכר למשל באחת הפרשות, בה עולה מפרוטוקול בית-המשפט כי כאשר העלה בפניו התובע את הטענה כי הופלה על רקע מוצאו, השיב לו השופט: "אבל אתה יותר לבן ממני". במקרה אחר, ביסס התובע את תביעתו על מוצאו כבן להורים ממרוקו ועיראק, ואילו השופטת תרגמה את שיח מוצא זה לטענת הפליה על-בסיס צבע-עור. אלא שאז המשיכה ופסלה אותה כבלתי-מתאימה לגוון עורו של התובע, שלטעמה לא היה "כהה", ולכן קבעה כי לא ייתכן שהופלה. כך, "פשטותה" (או שמא פשטנותה) של הקטיגוריה מצמצמת טענות רחבות ומורכבות יותר אודות הבדלים בין אשכנזיות לבין מזרחיות, למדד צפיפות פיגמנטציה. עם זאת, אין לכחד כי במקרים בהם אכן מדובר בתובע מזרחי שצבע עורו כהה, ביסוס תביעתו על מדד שטוח וחד-מימדי זה יחזק את תביעתו. בהינתן דינמיקת ההכחשה, השימוש בקטיגוריה זו יטיל נטל קל בהרבה על תובעים העונים על קריטריון זה, מאשר שימוש בקטיגוריות ה"גזע" או "ארץ מוצא". אלא שכמובהר כאן, המצאת קטיגוריית צבע-העור בפרשת מזרחי נועדה לשמש את דינמיקת ההכחשה והיא אף נובעת ממנה. מכאן, ששימוש בה יסב נזק דיסקורסיבי רחב למאבק המזרחי לשוויון, בנוסף לנזק המעשי שיגרום באי-פיצויים של מי שאינם כהי-עור במובהק.
נקודה מעניינת נוספת שמעלה השימוש ב"צבע עור" כקטיגוריה נוגעת לטענתו הביקורתית של הפילוסוף והפסיכואנליטיקן פרנץ פנון כי השחור חי את חייו בעור שחור, אולם שואף לעטות, ככל שיוכל, מסיכה לבנה, משמע, מנסה להידמות במראהו, מעשיו ולשונו, ללבן. פעולה נמשכת זו של נסיונו להתקלף מעורו האמיתי הינה כמובן בלתי-אפשרית, ומובילה אותו לפעילות נואשת נמשכת שתוצאותיה המתסכלות ידועות מראש: הוא לעולם לא יהפוך לבן. דוגמא מצמררת להפעלת רעיון זה ממש אצל מזרחים בעלי עור כהה מצויה בפרשת דוד. שם, מתאר בית-המשפט כיצד מנסה התובע "לצאת מעורו", פשוטו כמשמעו, בהגיעו למועדון, כדי לקבל אישור כניסה אליו. במקרה זה, טענת הסלקטור בכניסה היתה כי התובע לבש בגדים בעייתיים וכי שערו היה מסורק בצורה המרמזת אף היא על "הסכנה" שבו. בהליך מופרך ומשפיל במיוחד, מנסה התובע בפתח המועדון להתפשט מעורו: הוא מחליף בגדים ואף שעון עם חברו האשכנזי, ומשנה את תסרוקתו. הוא לובש מסכה לבנה. אלא שכחזונו של פנון, פעולה זו לא צולחת בידיו, והוא עדיין נותר מסורב-כניסה, מחוץ למועדון. כאן נחשף העיוות והשקר שבהתליית העור החיצוני (הבגד) במהותו האמיתית של העור הפנימי (עור הגוף), כמה שמנע את כניסת התובע למועדון. עוד עולה מעובדות פסק-הדין, באופן סימבולי במיוחד, כי חברו האשכנזי של התובע, העוטה כעת את בגדי חברו כזכור, שבגינם לכאורה נאסרה כניסתו מלכתחילה, נכנס לאותו מועדון ללא קושי.
2) המצאת קטיגוריית "מקום מגורים": פרץ היצירתיות של בית-המשפט המחוזי בחיפה לא פסק כאן. באחד מפסקי-הדין שניתנו לאחרונה קבע בית-משפט זה כי הפליה על בסיס מקום מגורים נכנסת אף היא לקטיגוריית ההפליות האסורות בחוק. במקרה זה טענו התובעים כי הסירוב להכניסם למועדון בקיבוץ רמת דוד מקורו בהיותם תושבי קצרין. טענה זו גרמה לדחיית תביעתם בערכאה הראשונה, שם קבע בית-המשפט כי משלא הפנו התובעים לעילה מוכרת בין עילות החוק, הרי שתביעתם חסרה ודינה להידחות. בבית המשפט המחוזי, כאמור, התקבל הערעור. בהתבסס על פרשנות תכליתית של החוק כאוסר הפליה מכל סוג כלפי כלל האוכלוסיה, קבע בית-המשפט כי החוק מציג רשימה פתוחה של בסיסי הפליה, ובחר להכיר ב"מקום מגורים" כסיבה מספקת לביסוס הפליה אסורה. למרות שיח נייטראלי זה, מקריאת גוף פסק-הדין עולה כי בית-המשפט הבין היטב את הזיהוי בין מקום המגורים ומוצאם של התובעים. רמז לכך ניתן למצוא בציטוט מכתב התביעה של התובעים, אליו מפנה בית-המשפט, בו כתבו אלה מפורשות כי העיר קצרין מאופיינת באוכלוסייה מזרחית, הסובלת מאפיון סוציו-אקונומי נמוך וסובלת מסטריאוטיפ חברתי שלילי. יוצא, אם כך, שהשימוש בקטיגוריית מקום המגורים שימש אף הוא תחליף לשימוש בקטיגוריית המזרחיות בידי בית-המשפט.
תופעת הוספת שתי הקטגוריות שהוצגו לעיל עוצבה בפסיקה כחלק משאלה טכנית על אודות מבנהו של החוק; אם מבסס הוא רשימה סגורה של עילות הפליה אם לאו. הטענות השונות שהועלו בהקשר זה נטענו ברוב להט אשר יצר בפועל שני מחנות מובהקים של מצדדי הרשימה הסגורה, מן הצד האחד, ואלה המצדדים בהרחבתה, מן הצד השני. אלא שתפיסה זו של הדיון כנסוב סביב מבנה החוק אינה אלא מלבוש פורמליסטי לבעיה מהותית. ברי כי שתי עילות התביעה החדשות שהחילו בתי-המשפט אינן מרמזות על קושי מהותי של החוק, שהרי חלק ניכר מהקטגוריות המנויות בו מיועדות למנוע הפליה על רקע מוצא, כפי שביקשו לעשות, בסופו של דבר, הקטגוריות החדשות. עובדה היא גם, שקטגוריות חדשות אשר הוצעו בהקשרים אחרים, נדחו. יתירה מזאת, עמדתם של הטוענים כי רשימת הקטיגוריות שבסעיף 3(א) לחוק הינה סגורה נראית לי משכנעת יותר, פורמלית. לפיכך, יהא זה נכון יותר לקרוא את הדיון האמור בצורה ישירה ביותר, כדיון הנוגע ללב ליבו של הקושי שבהעדר קיומה של קטיגוריה מתאימה להכרה בהפלייתם של מזרחים. בהעדר קטיגוריה מתאימה מעין זו, מבקש בית-המשפט למצוא אחרות תחתיה. פשוט וקל.

3) שימוש במדדי אי-שרירותיות לשם השגת תוצאת אי-ההפליה
אחת הדרכים הרטוריות לא לעסוק ישירות בבעיה מסדר ראשון, היא כמובן לפתור אותה בפתרון מסדר שני. פתרון מסדר שני משמעו נטרול אפשרות ההגעה לעיסוק בבעיה מן הסדר הראשון. דפוס פעולה זה מוכר למשל ביהדות, שם נקבעים גדרות רחוקים לאיסורי התורה, כדי למנוע כליל ומראש עימות ישיר עם הסוגיה הבוערת. דפוס פעולה זה ניכר בפעולותיהם של שני סוכנים מרכזיים המבקשים למנוע את ההפליה במועדונים: המחוקק ובתי-המשפט. במסגרת ניסיונותיהם של אלה למגר את ההפליה נגד מזרחים מחד גיסא, אבל להימנע מעיסוק ב"סוגיה המזרחית", מאידך גיסא, ניתן לזהות את השימוש בהסדרים הנראים בעייתיים ביותר, והעולים אף כדי שרירותיות. אלא שכאשר הסדרים אלה, הנדמים כהסדרים מסדר ראשון, נקראים-מחדש כהסדרים מסדר שני להתמודדות עם בעיית ההפליה, שבים אליהם הטעם וההגיון. שתי דוגמאות ימחישו שימוש בכלים אלה. האחת, עניינה בקביעת בית-המשפט כי כל הפליה של אדם בכניסה למועדון תיחשב פסולה, והשניה, עניינה בתיקון החוק כך שכל הכנסה שלא לפי סדר הגעה תיחשב הפליה.
כאמור, מבנה החוק הוא כזה שיש בו רשימה של בסיסי הפליה אסורים. במסגרת הדיון בשאלת היות בסיסים אלה רשימה סגורה או פתוחה של הפליה אסורה, הועלתה מפי תומכי פרשנות הרשימה הפתוחה הסברה שכל הפליה בהכנסה למועדון פסולה היא, בשל רצון המחוקק למונעה. שופטים אלה טוענים בעצם שכל שרירותיות בהכנסה למועדון אסורה, באשר היא. הדוגמא השנייה לשימוש בכלי שרירותי לזיהוי הפליה מצויה בהצעת חוק לתיקון חוק איסור הפליה, אשר עברה זה מכבר בקריאה ראשונה בכנסת. המדובר בהצעתה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ' לקבוע חזקה עובדתית לפיה אדם הופלה, אם לא הוכנס למועדון בהתאמה לסדר הגעתו או פנייתו. התיקון לחוק מבקש למנוע את השימוש במדד הפלייתי להכנסתם של באי מועדונים, תוך התכסות באיצטלות שונות, תמימות על-פניהן, המסבירות לכאורה את עיכובם בחוץ של מי שאינם מוכנסים למועדון. אלא שמבט על הסדר זה יוצר תחושה של אי-נוחות בהגזמה שהוא מייצג בהתערבות באופני פעולה הנדמים טכניים למדי של בעלי מועדונים. מה עומד מאחורי הצעת התערבות זו? מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי כמעט עשור של קיום החוק נותן את התחושה שקשה מאד לתובעים להסביר מדוע נותרו מחוץ למועדון.
שני הסדרים אלה נראים כנוגעים במהותם לבלבול מושגי של מציעיהם בין רעיון השרירותיות ורעיון ההפליה. ההסדרים מבקשים להתמודד עם בעיה של שרירותיות, ולא של הפליה, בהציעם מדדים שרירותיים לזיהויה של הפליה. המשותף לשתי ההצעות הוא שהן מטילות איסור על עצם אי-הכנסת אדם למועדון, ובכך ממוטטות את בסיסו רעיוני של החוק, אשר ביקש להתמודד עם התופעה של הפליה, ולא עם תופעה של שרירות. ההבדל בין הפליה לשרירות דורש הבהרה; מושג ההפליה נוגע לדפוס קבוע של פגיעה שיטתית באוכלוסיות המצויות במיקום נחות בתוך מארג חברתי של יחסי-כוח כוח, בעוד ששרירותיות נבחנת לאור שאלת תת-תחולה או יתר-תחולה של כלל על קבוצות שונות. אף שלעתים ניכר כי גם הפסיקה הישראלית לוקה בבלבול מושגי זה, ומתייחסת למדדי אי-שרירות כמדדי אי-שוויון, עדיין ישנם הקשרים בהם ניכרת בה הבנה של הפער החשוב בין שרירות, שעניניינה הבחנה פסולה בין דומים, הפסולה בעיקר מן ההיבט הציבורי-מנהלי, לבין הפליה אסורה, שפסלותה היא בעלת ערך חוקתי. כעולה מדברי ההסבר לחוק, הוא נחקק בתוך הקשר ברור של דפוס הפליה בחברה הישראלית, והוא מהווה חוליה בשרשרת חקיקתית כלל-עולמית המזוהה כחקיקת זכויות-אדם. זאת ועוד, ההצדקות להתערבות המחוקק באוטונומיה לכאורה של שחקנים בשוק הפרטי נגזרות בדיוק מחשיבותו החוקתית של ערך השוויון שעומד בבסיס חקיקה מתערבת זו. מסיבות אלה, ברי כי תכלית החוק לשמש הגנה מפני הפליה דווקא, ולא לשם הגנה מפני שרירותיות "סתם". כיצד ניתן אם כן להסביר את השימוש בכלים האמורים בידי שני סוכני משפט כה מקצועיים? הצעתי היא, כאמור, לקרוא-מחדש הסדרים אלה כהסדרים מסדר שני, המונעים עיסוק בבעיה מסדר ראשון. השימוש בשרירות כמדד להפעלת האיסור בחוק ימנע דיונים בבית-המשפט אודות טיבה המהותי של הפליית התובעים, ויעביר את הדיון בסוגיית ההפליה לתחום מאד טכנוקרטי ו"רזה" מהותית. תובע לא יידרש עוד להוכיח מדוע לא הוכנס, אלא אך שלא הוכנס. במציאות בה עיקר המגישים תביעות אלה הם מזרחים, ישפיע מנגנון זה לטובה בעיקר עליהם ויפחית את הקושי הזהותי שמעוררות תביעותיהם.

4) הגחכת פועלו החברתי של התובע
אחד המחירים שיש לשלם בדרך למיגורה של ההפליה, הוא עצם הצורך להכיר בקיומו של "גזע", במציאות בה מוכחשת ההפליה. השיח האנטי-הפלייתי נדרש להתמודד עם הכיעור שבשימוש בדפוסי חשיבה וסיווג גזעניים המובילים את פרקטיקת ההגזעה. קושי זה עולה בכל שיח אנטי-הפלייתי המתנהל בחברה המבקשת להעריך אנשים לאור איכויותיהם ובהתעלם ממוצאם, אולם הוא פועל במקרה שלפנינו ביתר-שאת. בסביבה בה ישנה הדחקה והכחשה של ההפליה, עלול להיתפס מי שיוצא נגדה כמי שבעצם הבל-פיו יוצר אותה. דינאמיקה זו הופכת תדיר את התובעים למי שמסתכנים בתיוגם כגזענים. לפיכך, לא היה זה מפתיע לגלות כי טקטיקה בולטת אצל נתבעים בתיקים אלה היא להפנות את חיצי הגזענות כלפי התובעים, הנתפסים כמי שמשתמשים בדפוסים גזעניים כדי לבסס את תביעתם. כך למשל, ניתן לראות טיעונים לפיהם הואשם תובע בתחום בהיותו מי "שהוא אינו בוחל בשימוש ציני בטיעונים גזעניים."
התייחסות לא-אוהדת אל אופיים החברתי של מעשי התובעים בתיקים אלה כתיקים "מחפשי גזענות" שלכאורה אינה קיימת עוד, עולה גם מהמשקל שמייחס בית-המשפט לעובדה שהתובעים "יזמו" עימות מתועד או מתוכנן מראש עם בעלי המועדונים. כך השתרשה התפיסה כי תובע המבקש במעשהו להוכיח את קיומה של הפליה שיטתית בתחום יקבל פיצוי נמוך. בפרשת עקיבא, נאמר מפורשות: "אין הגעה למועדון שתכליתה לאסוף ראיות לצורך תביעה, כהגעה לצורך בילוי שהסתיימה במפח-נפש". בדפוס חשיבתי זה יש משום היפוך של כללי המשחק שקבע החוק. אף שהחוק מנוסח באופן המעיד על כוונתו למנוע הפלייה, משמע, כזו שהסיבה לה היא אחת מאלה המנויות בחוק, הרי שבפועל, נבחנת כוונת ההפלייה מצד המופלה דווקא, ולא המפלה, כמקובל. בכך יוצר בית-המשפט מעין אבחנה שאינה מוכרת בעקרון השוויון, לפיה, בשני מקרים בהם נפגע השוויון באותה המידה, ועל בסיס אותה פעולה, תהיה התוצאה שונה. בפסק-דין אחר התריע בית-המשפט מפני מימדיה של התופעה המתגברת, כאילו היתה היא הפסולה, ולא ההפליה אותה היא מבקשת לחשוף ולמגר: "ריבוי תובענות בעניין סירוב להכנסת אורחים למועדוני בילוי, כשלצידן דרישות פיצוי של מאות אלפי שקלים, עלול לגרום למלאכותיות מכוונת… דבר הנראה פסול מעיקרו…", צוין בפסק הדין. בהתאם לכך, התביעה נדחתה והשופטת חייבה את התובעים בהוצאות משפט גבוהות של 10,000 שקלים. הגדילה לעשות שופטת בית-משפט שלום בחיפה, אשר הביעה עמדתה כי כלל אין מקום לתביעות נזיקיות בתחום, בקובעה כי "יש מקום להניח, כי…חשיפה בתכניתו של מר אמנון לוי או ב'כלבוטק' תביא לתוצאות המקוות על ידי התובע". למען ההגינות יצויין כי השופטת ציינה קודם לדבריה אלה כי התובע עצמו הבהיר שחשב לעשות כן עם ממצאיו. אלא שבפסק-דינה היא מטמיעה חשיבה הדיוטית זו בשיח המשפטי, בקובעה כי אכן היה עדיף לו אילו כך עשה, תחת אשר יגיש תביעת פיצויים מכוח החוק, אף שזו זכותו.

5) התייחסות נקודתית-פרטנית אל תביעה חברתית
חוק איסור הפליה הובנה כהיבריד בעל אופי פרטי וציבורי כאחד. מאפייניו השונים הם שמעניקים לו ייחוד זה, כשהבולטים בהם הם הענקת זכות תביעה אישית נזיקית לנפגע מהפליה, המסמנת אותו כ"פרטי" מחד גיסא, והגנתו הישירה על ערך השוויון, ומתן זכות עמידה לארגון-חברתי, המסמנות אותו כ"ציבורי", מאידך גיסא. אופי היברידי זה מאפשר לנהל תביעה פרטית על רקע דפוס הפלייתי חברתי. עיון בפסקי-הדין מגלה, תחת זאת, כי הללו מתרכזים יותר בשיח אינדיבידואלי לבירור התביעה, שיח המחליש מאבק קבוצתי לשוויון. תחת אשר תאפשר התביעה חשיפת טענה רחבה בדבר הפלייתם של מזרחים בחברה הישראלית, הופך כל דיון בתביעות אלה לאישי ולפרטני. התובע צריך להוכיח כי לא הוכנס בשל מוצאו, ובית-המשפט בודק את צבע עורו – מרכיב אולטרה-אישי, אינדיבידואלי; הוא טוען כי מזרחיותו עמדה לו לרועץ, אך נדרש למגר טענות בדבר לבושו, היותו "מסוכן" או נחזה כמסוכן; הוא טוען כי מזרחים הם הקורבן התדיר להפלייה, אך נדרש להסביר איך זה שמזרחים אחרים הוכנסו; הוא מבקש פיצוי על נזקי הפליה, ומוצעת לו "סולחה" בסגנון של כניסה למועדון. שלל דוגמאות אלה מצביעות על השיח המתנהל סביב תביעות אלה כשיח של הצדקה פרטנית ולא של פירוק של מבנה חברתי כוחני. כמו בשדות אחרים בהם מופלים מזרחים, בתי-המשפט מאמצים את הדפוס היחידני, א-קבוצתי, ומנסים לספק הסבר מריטוקרטי-ענייני להפלייתם. מיקומו של איסור ההפליה במסגרת חקיקה נזיקית מעצים עוד יותר התנהלות פרטית-פרטנית זו. בתי-המשפט מבצעים בכך את הקישור הטיפוסי, עליו מצביע הפילוסוף אנדרו מוריס, שבין צדק מתקן והפליה נקודתית. העדר המימד הקבוצתי-קולקטיבי מותיר את ההפליה העקיפה-קבוצתית, הנתפסת כפרדיגמטית לצדק חלוקתי, מחוץ לשיח "הפרטי" המתנהל בבית-המשפט. ובל נטעה, דפוסים חוזרים אלה אינם ייחודיים להקשר ההפליה בכניסה למועדונים, ולא הוא זה המבנה אותם. בהיותם סימפטום למחלה בה לוקה החוק, על רקע המציאות הישראלית, ניתן לזהותם גם בהקשרים שמחוץ לסצנת המועדונים. כך למשל ניתן לזהותם במאבק המתנהל בימים אלה של משפחות מעמנואל, אשר בנותיהן תוייגו כמזרחיות, ולכן הופרדו מחברותיהן האשכנזיות בבתי-ספר נפרדים ובמאבקם התקדימי של שני גברים הטוענים כי הופלו בעבודתם על רקע מוצאם המזרחי. בתיקים אלה הגיעו הדברים לכדי כך שנדרשה חוות-דעת מומחה להוכחה כי ישנה קבוצה המזוהה כ"מזרחית", ושהנמנים עליה עלולים לסבול מהפליה בשל השתייכותם אליה.
למרות הניתוח הכללי דלעיל, ניתן למצוא עדויות בפסיקה גם לשימוש בחוק ככלי פרטי בכדי לשרש את נגע ההפליה הציבורי נגד מזרחים. בולטת במיוחד בעניין זה היא פרשת צדוק. שם, אף שבית-המשפט עסוק בפרוייקט הפרשני של הצדקת שימושו בקטגוריות של "גזע או ארץ-מוצא" להחלה על התובע, הוא אינו מהסס, בה בעת, להבהיר את שורשי הגזענות האמורה, כעניין ציבורי, בשפה חסרת תקדים בבהירותה: "אין צורך להכביר מילים על ההתייחסות הגזענית אשר מן המפורסמות כי רווחה בקרב יהודים ממוצא אירופי כלפי יהודים ממוצא מזרח-תיכוני, צפון-אפריקאי ואסיאתי"…

6) שיח הכרתי או זהותי?
פסקי-הדין בנוגע להפליית מזרחים נעים לאורך שני צירים מרכזיים: הציר החלוקתי והציר ההכרתי. לצורך הבנת שתי צירים אלה, יורשה לי לעשות אתנחתא מתודית קלה על-מנת להבהיר את טיבם. ננסי פרייז'ר היתה הראשונה להצביע על המתח לכאורה הקיים בין שני רכיבים אלה המלווים מאבקים לשוויון צודק. פרייז'ר טוענת כי קבוצה המבקשת להילחם על הכרה שלה בהכרח דוחקת עצמה למסלול של הבחנות והבדלות, ובכך ממצבת עצמה כ"אחר" החברתי. "אחרות" זו עומדת בסתירה לתביעת הקבוצה לחלוקה שוויונית, שכן ההנחה היא כי שוויון בחלוקה ניתן ל"דומים", כמצוות התיאוריה האריסטוטלית בדבר אופי השוויון. ניתוח זה של פרייז'ר זכה לביקורות רבות, כשהבולטת בהן היא זו של איריס יונג, אשר גורסת כי צדק דמוקרטי ניתן להשגה רק אם יומשג כמורכב משילובה של הכרה בהבדל בין קבוצות מיעוט וקבוצת הרוב, ודרישה לחלוקה-מחדש של הרווחה והפריבילגיות בין קבוצות אלה.
ניתוח שלבי המאבק המזרחי בהפליה דרך המשפט נראה כמציג דרך ביניים חדשנית לבין טענותיהן של פרייז'ר ויונג. בשלב הראשון של המאבק המזרחי הוא נראה כמעיד על מצב בו באין הכרה, אין חלוקה, כעמדתה של יונג. כלומר, הוא מעיד על קשר הדוק ומלא בין שתי דרישות אלה, ולפיו, באין הכרה בקיומה של הקבוצה כבסיס להפלייתה, קשה מאד להכיר בזכותה לחלוקה שוויונית, ככזו. בהקשר הנדון לפנינו, בשלב הראשון – המורכב מהתקופה השניה, בה הוצגה דרישה ישירה לשוויון בבג"צ שירן – ביקשו העותרים המזרחים הכרה בהם כקבוצה מאובחנת, ונדחו, וממילא נדחתה גם בקשתם לחלוקה שוויונית. בשלב זה, דרישותיהם נשאו אופי קולקטיבי. כדי להימנע ממצב זה, הם עברו בשלב השני לדרישה המתרחקת מהתביעה להכרה זהותית, כעולה מבג"צ הקשת. הדבר נעשה בעקבות זיהוי התובעים כשל בין שלב זיהוי העוולה (naming), לשלב התביעה של זכותם (claiming), כאשר הם מבינים כי שימוש בזיהוי האמיתי של העוול – הפליית מזרחים – עלול להביא להכשלת התביעה (claim) שהיתה בידם. כעת, נראה היה כאילו המשפט מתנהג בהתאמה מוחלטת לתיאוריה של פרייז'ר, לפיה ברגע שנזנחת טענת ההכרה, מתחזק פוטנציאל החלוקה השוויונית, והעותרים זכו. בשלב האחרון והנוכחי, נושא מאבק האנטי-הפלייה אופי חלוקתי מינימאלי, ביוצאו מהמרחב הקבוצתי, ומעברו למרחב התביעה האישית של כל אינדיבידואל, כנגד אי-הכנסתו למועדון, הפלייתו בקבלה לבי"ס, ועוד. כאן, התובעים אינם מבקשים עוד "הכרה" במובן הקבוצתי אליו מכוונת פרייזר, אלא הכרה במובן הבסיסי ביותר, בעצם היותם חלק מקבוצה. שלב זה הוא פרלימינארי לזה בו דנה פרייז'ר. זהו שלב בו מנסה התובע להוכיח כלל שיש דבר כזה, קבוצה מזרחית. בית-המשפט נראה כדוחה עמדה זו, או למצער מנסה לא להתמודד עם דרישה להגדרה שכזו. הוא פשוט ניגש ישירות לטענת ההפליה, ולרוב, מקבלה.
נחזור אל ממצאי ניתוח פסקי-הדין. אלה מגלים כי בתי-המשפט, אשר ביקשו להכיר במזרחים המופלים בכניסה למועדונים, כדי למגר הפליה זו, הוגבלו מאד בשימוש החלוקתי בחוק, בדיוק בשל הבעיה שנתגלעה בהכרה בקבוצה המזרחית. אי-יכולתם להגדיר את הפרט המופלה כמופלה על רקע שיוכו הקבוצתי לאוכלוסייה המזרחית היא זו ששמה בפניהם מכשול בבואם לפצותו. במובן זה, אי- ההכרה בקבוצה הוא בדיוק זה המונע מבתי-המשפט את החלוקה המתחייבת ממנה. כאן ניכרת חולשת טיעונה של פרייז'ר, אשר מתרחק מאופיו של הכלי המשפטי האנטי-הפלייתי. הכלי האנטי-הפלייתי במשפט מכוון כל-כך לזהוֹת "אחרוּת", שהוא חסר אפקטיביות במקום בו היא נעדרת. כלומר, כאשר ה"אחרוּת" של הקבוצה המבקשת להשתמש בכלי האנטי-הפלייתי מטושטשת ולא ברורה, הדבר פוגע ביכולת שלה להפיק רווח חלוקתי מכלי זה. חשבו לרגע בצורה הפשוטה ביותר, כמה קל היה לתובע/ת ערבי/ת או אתיופי/ת להעלות טענת הפליה מעין זו. המשתייכים לקבוצות אלה כלל לא צריכים להוכיח, בכל משפט מחדש, קודם את "אחרותם" המובילה לזכאותם המשפטית במסגרת דיני האנטי-הפלייה. אחרותם הבולטת היא בדיוק הסיבה בגינה מבקש החוק להגן עליהם דרך דינים אלה. מאידך, מוכיח חלק ניכר מפסקי-הדין, כי ניתן לקבל תביעה בדבר הפליה, גם במקרה של אי-הכרה ברורה בקבוצה המופלית.
סיכום פועלם של בתי-המשפט בנושא מיגור הפליית מזרחים באמצעות חוק איסור הפליה מעלה, אם כן, תמונה מורכבת, שלא לומר סותרת. מן הצד האחד, בתי-המשפט אינם משתמשים בגישה ישירה להכרה בהפליית מזרחים, נמנעים מלקרוא לה בשם, ובאופן כללי מיישרים-קו דיסקורסיבי עם מודל ההכחשה הישראלי-ציבורי. מן הצד האחר, ניכר בבתי-המשפט כי הם מעוניינים למגר הפליה זו. סטטיסטית, יותר תביעות של מזרחים בדבר הפליה בכניסה למועדונים נתקבלו מאשר נדחו. יתירה מזאת, מבחינה מהותית ניתן לזהות בפועלם של בתי-המשפט מקוריות ויצירתיות בנסיונם להכיר בהפליה ובנזקיה, למרות אי ההכרה בפה מלא בקיומה. לרוב, דיסוננס רעיוני מעין זה אינו מוכר בתביעות הפליה. לכאורה, מרגע שאין הכרה בהפליה עצמה, אמור הדבר לגרור אי-הכרה בזכות לסעד שוויוני. דוגמא מובהקת לדפוס כזה היא מאבקן של נשים לשוויון בארצות-הברית. במסגרת מאבק זה, אחת התביעות המונומנטליות בה דן בית-המשפט העליון נגעה להפלייתן של נשים בחברת ג'נרל אלקטריק. על-פי תכנית הביטוח הבריאותי שהציעה החברה לעובדיה ועובדותיה, היו אלה זכאים לכיסוי ביטוחי בגין כל העדר כושר עבודה מסיבה בריאותית, למעט בשל הריון. בית-המשפט העליון לא החשיב אבחנה זו כמבוססת על מגדר (ולכן, אסורה בחוק), אלא כאבחנה על בסיס הריון (שאינה אסורה בחוק), וממילא שלל את פיצויין של נשים אלה. בענייננו, לעומת זאת, על אף אי-ההכרה הנכונה בהפליה, יש הכרה בפגיעתה, ופיצוי בגינה. תופעה זו מכוננת לכן דפוס חדש של מתח בין הכרה וחלוקה.

פרק רביעי: לתקן את העוולה, לאפשר תיקון העוול

נסיון להבין את המנגנונים המשולבים – חברה ומשפט – המכתיבים את דפוס ההכרה- הכחשה של הפליית מזרחים בישראל מחייב התייחסות אל שני מנגנונים אלה כפועלים במשותף. מן הצד האחד ניצבת החברה הישראלית, ועמה תפיסות ההפלייה הייחודיות שהיא מפעילה כלפי מזרחים, המערבות הכחשה והכרה-מוגבלת בו-זמנית. מן הצד האחר נמצא המשפט, היבש, התמציתי, הרדוקטיבי. שני אלה יחד יוצרים, במפגש ביניהם, את ההגנה הלקויה על זכותם של מזרחים לשוויון. אם בחלקים הקודמים של מאמר זה הודגש תפקידה של החברה בהגנה לקויה זו, ברצוני להפנות, בחלק זה, את הזרקור אל מערכת המשפט דווקא, ובעיקר אל תחום דיני האנטי-הפליה, כדינים מוגבלים ביותר בשימוש בהם להגנה על קבוצות מוחלשות.
כותבים וכותבות בתחום הביקורת הגזעית על המשפט (critical race studies, CRS) התריעו רבות על תפקידו המכונן של המשפט בעיצוב זהויות גזעיות, ביצירת "גזעים נחותים" ובהחרגתם אל שולי החברה והמשפט גם יחד. בגדר כתיבה עשירה זו פותחה אחת הביקורות המורכבות והמשפיעות ביותר על המשפט, הביקורת אודות מפגש-זהויות במשפט (intersectionalism). ביקורת זו, אשר הוטבעה בכתיבתה של קימברלי קרנשאו (Kimberle Crenshaw), מצביעה על אחת מחולשותיו העיקריות של המשפט בהגנתו על מיעוטים דרך חוקי אנטי-הפליה. חולשה זו מגולמת בחוסר מסוגלותו של המשפט להכיל את מורכבות חוויית-חייהם של מיעוטים, ולתרגמה להגנה אפקטיבית עליהם מפני הפליה, בכלים המוכרים. במאמרה המכונן בנושא, מנתחת קרנשאו את כלל האנטי-הפליה המעוגן בחוק הזכויות האזרחיות משנת 1967. קרנשאו מראה כיצד בית-המשפט פירש את חוק זה כמגן על נשים לבנות בלבד מפני הפלייתן במקום העבודה. בפרשת X נדחתה טענתן של נשים שחורות כי הופלו בעבודה על רקע היותן נשים שחורות, וכי השילוב בין היותן נשים והיותן שחורות הוא שהוביל לכך. תחת שיבחן את טענתן המורכבת, בית-המשפט פירקה לשתי טענות פשטניות, כדי להתאימן לפשטנות החוק, הקובע שתי קטגוריות נפרדות כבסיס להפליה: גזע ומין. בשלב הבא דחה בית-המשפט שתי טענות אלה: את הטענה הפשטנית שהתובעות הופלו כנשים, פטר בקובעו כי נשים ככלל אינן מופלות לרעה בחברה הנתבעת. את הטענה הפשטנית כי הופלו כשחורות, פטר בקובעו כי שחורים ככלל אינם מופלים בחברה גם כן. בהכרעה זו גילה בית-המשפט את הקושי המובנה במשפט להכיל מורכבות אשר לנשים שחורות אין פשוטה ממנה – הן נשים, ושחורות, ולפיכך, סובלות מדפוסי-הפליה הייחודיים להן, ככאלה. חוק הזכויות האזרחיות מכוחו תבעו אותן נשים, אסר על הפליה בעבודה בשל מין או בשל גזע. הוא לא אסר על הפליה בשל השילוב מין-גזע. בבקרה את פסק-הדין בתחום, חושפת קרנשאו את הרדוקטיביות של המשפט ככלי להגנה על מיעוטים, על מורכבות חייהם. מורכבות זו, למותר לציין, אינה נשלטת על-ידיהם, אלא היא תולדה של מנגנוני הניחשול והדיכוי שלהם. כך למשל גילתה קרנשאו דפוסי דיכוי שונים מהם סובלות נשים מוכות שחורות, לעומת נשים מוכות לבנות.
על רקע ניתוח תיאורטי זה ניתן לנסות ולקרוא אחרת את הקושי שבהכרה במזרחים כקטגוריה מופלית במשפט הישראלי. קריאה זו תגלנו כיצד גם כאשר מחוּקק חוק שמטרתו העיקרית והמוכרזת היא להגן על מזרחים מפני הפליה, הוא מתקשה להתאים עצמו למציאות הישראלית המורכבת, בה הקטגוריה המזרחית הינה מומצאת, אך אפקטיבית. המשפט מתקשה להתאים עצמו לעושר והמורכבות של חוויית המזרחיות במציאות הישראלית, וממשיך להפעיל עליה את מנגנוני הרדוקציה המוכרים לו של "גזע", "דת", "לאום" וכיוצא באלה קטגוריות "מוכרות וטובות". גם בתי-המשפט נראים כנמשכים אל מלכודת-דבש זו, בנסותם לחלץ את החוק מהעדרה של קטיגוריה מתאימה. היאחזותם בקטגוריה החדשה של "צבע עור", בין בגלוי, ובין בעיסוק בשאלת צבע עורם של התובעים אגב כתיבת פסק-הדין, מבטאת שוב את הנטייה לשימוש במרכיב רדוקטיבי של זהות מזרחית מורכבת ושל טיב ההפליה נגד מזרחים בישראל.
האם ניתן להצביע, אם כן, בתנאים אלה, על דרך ראויה יותר לעיבוד טענות ההפליה של מזרחים בישראל תחת חוק איסור הפליה?
הפתרון: שימור קטיגוריית הגזע, שינוי השיח להגזעה, והוספת קטיגוריית "מוצא"
ביוצאנו מנקודת-מוצא רעיונית שלפיה סובל המשפט מרדוקטיביות טבועה, נראה כי הפתרון המעשי לקבלת תביעות הפליה של מזרחים טמון בהליך של הכלת מורכבות ההפליה אותה מנסה המשפט למגר. הכלה זו עוברת דרך ההכרה בכך שמזרחים בישראל מופלים על רקע "הגזעתם", ולא על רקע מה שמכנה החוק בתמצית-רדוקטיבית טיפוסית: "גזע". יהודה שנהב ויוסי יונה טוענים כי הפליית המזרחים קשורה אמנם בשורשיה לרעיון ה"גזע" הישן, אולם היא במהותה פרקטיקה חדשה ומורכבת של גזענות. הגזענות "הישנה" נתפסת כפרקטיקה של הבניות חברתיות הנשענות על הביולוגיה, בעוד שהגזענות "החדשה" היא זו בה ההבניות התרבותיות משמשות כלי לייסודה. גזענות זו מכירה בכך שרעיון קיומו של "גזע" הוא תולדה של פעולת המצאה ודמיון אנושית-תרבותית, ולכן היא מעדיפה לעסוק בתופעה של "הגזעה" ולא של גזענות. ההגזעה היא "תהליך של הבניה חברתית על בסיס של תפיסת גזע ומסמניו השונים". בכך היא נבדלת מפעולת גזענות גרידא, בה אמונה בקיומו של "גזע" נבדל, בעיקר מהבחינה הביולוגית, היא שמדריכה את הפועל. נסיון לחבר בין טיפולוגיה סוציולוגית זו לטיפולוגיה המשפטית יזהה באופן מובהק יותר את ההפליה הישירה והמכוונת עם הגזענות הישנה, ואילו את זו המוסווית או התוצאתית, עם זו החדשה. סיווגים דומים במשפט אכן הגדירו את ההפלייה מהסוג הראשון כ"דור ראשון של הפליה" ואילו את ההפליה מהסוג השני כ"דור שני של הפליה". נראה כי על סמך מבנה זה ניתן לזהות ולהוסיף לשני אלה "דור שלישי של הפליה". הדור השלישי של ההפליה מאופיין בכך שהוא מתרחק משאלות של גזענות והגזעה. מהגזענות הוא מתרחק באשר אין לו קשר אמיתי לגזע כלשהו. כך למשל, הטענה הבסיסית ביותר של השיח המזרחי היא שזהות מזרחית אינה יוצרת זהות גיאוגרפית-תרבותי בין חברי הקבוצה, אלא פוליטית. שיח הפליית מזרחים, למשל, כמעט ואינו מתקיים מחוץ לגבולותיה של מדינת-ישראל ושל ישראלים. הוא נוצר בהקשר ההסטורי והמקומי של ישראל, ושם בעיקר הוא רלבנטי. שיח הדור השלישי אינו מאופיין רק בכך שהוא תוצאתי, ואינו מכוון בהכרח. הוא מאופיין בפרגמנטריות שלו, וכמעט, ניתן לומר, בחוסר הממשות שלו. כך למשל, השימוש בצבע עור כמדד להפליה, כפי שהראיתי לעיל, יכול לפעול רק למול חלק מהאוכלוסיה המזרחית, ואף למול לא-מזרחים הנדמים כמזרחים. יתירה מכך, פרגמנטריות זו יכולה להתבטא גם בתוך אותה ישות אנושית. כך למשל, בהקשרם של ילדים שהוריהם ממוצא מעורב, יכול "האלמנט המפלה" שבהם להיות רלבנטי רק בהקשרים מסויימים, ובאחרים, לא. כך, גבר בעל "מראה מזרחי", הנושא שם משפחה שאינו מזרחי, אינו חשוף לסיכון של היתקלות בהפליה בבקשה להתקבל לראיון עבודה, על בסיס קורות-חייו. לעומת זאת, הוא נמצא בסכנה להיות מופלה בשלב הראיון בקבלה לעבודה או בכניסה למועדון. גם שם, יכול שיוכל לבטל את השפעת הפליה זו באמצעות הצגת תעודה מזהה וכן הלאה וכן הלאה. כך, בתיק המתנהל בימים אלה תוך שימוש בחוק בשל הפליה בחינוך החרדי נגד תלמידות מזרחיות, התובעות הן בעלות שם אשכנזי אותו ירשו מאביהן, אבל שובצו כתלמידות בכיתה "הספרדית", בשל צבע עורן הכהה אותו ירשו מאימן. דוגמאות מעין אלה ממחישות כמה מוקשה הוא שיח ההפליה הגזענית מהדור הראשון, ואולי אף מהדור השני, למי שמבקשות להשתמש בכלי האנטי-הפליה שמספק המשפט הישראלי להגנתן.
בנקודה זו ניתן היה לכאורה, להעלות טענה כלפי התובעים, ולפיה ככל ש"ימרקו" את זהותם, בדור השלישי של הפליה, יכול שיופלו פחות. ואכן, תופעת האסימילציה מוכרת בעיקר בשל כוחה למנוע עימותים על רקע אתני, וככלל, נראה כי זהו קסמה האמיתי. אלא שלתהליכי אסימילציה יש מחיר כבד חברתי ואישי. חוקרי משפט וגזע שוללים פרקטיקה זו כמנוגדת לרעיון הקבלה של ה"אחר" בחברה רב-תרבותית ראויה, וכיוצרים קבלה מותנית שלו, רק אם יהיה "לבן" ויתנער מרכיבי זהותו. עוד מוכרת האזהרה מפני התנכרותם של מי ש"מצליחים לעבור" כחלק מההגמוניה, לקבוצת המקור שלהם, הממשיכה לסבול מיחסי-הכוח החברתיים. כך, גם אצל מזרחים שעברו תהליכי "השתכנזות", אשר מספרים על חווייה כואבת של ניתוק ושנאה עצמית נרכשת.
מהלך מחשבתי דומה מאד לזה המוצע כאן – של שימוש בשיח הגזעה – הופעל לאחרונה בפרשת צדוק, בה בפסק-דין מנומק ומעמיק הטיל השופט שלמה פרידלנדר אחריות על בעלי מועדון בשל הפליית תובעים ממוצא מזרחי בכניסה אליו. פסק-הדין, שנכתב לאחר פרשת מזרחי, ואשר מכיר בזהותם המזרחית של התובעים כגורם להפלייתם, אינו מסתפק בשימוש הסתמי בקטיגוריה של "צבע עור" אותה קרא בית-המשפט המחוזי בחיפה אל תוך החוק. תחת זאת, מבקש השופט לחבר בין "צבע עור" והגזעה. לפי מהלך זה, השימוש בצבע עורו של אדם ככלי להפלותו נתפס בעיני בית-המשפט כסמן מובהק של הגזעה. משכך הוא, כך נמשך הטיעון, הרי שאין פה משום קטיגוריה חדשה, אלא רק פיתוח של קטיגוריית ההפליה על בסיס "גזע". בכך, מרחיב השופט את קטיגוריית ה"גזע" המיושנת, אל דפוסי ההכרה בתהליך הנמשך, המגוון והמורכב של "הגזעה". האיסור על הפליה על בסיס גזע הופך תחת דפוס חשיבה זה לאיסור על גזענות, במובנה הרחב יותר, ובעצם, על הגזעה. קריאה זו היא קריאה נכונה יותר של האיסור בחוק, המתיישבת היטב עם חוק האוסר על הפליה. הפליה, בדור השני והשלישי שלה, היא זו מפניה אמור חוק זה להגן. כדי שזו תמוגר כראוי, אם כן, יש לקבל את דפוס ה"הגזעה" ככזה עליו היא נשענת. עוד חשוב לציין, כי כאשר נעשה שימוש מודע בקטיגוריה זו, כמעט ולא צפויים התובעים להיתקל בקושי ממשי בהוכחת הפלייתם, שכן הוכחת מזרחיותם הינה עניין פשוט למדי, ומרגע שקיימת הכרה משפטית בהיותם משתייכים בכך לקבוצה מופלית, קשה לראות כיצד לא תתקבלנה תביעותיהם. הערכתי היא כי אז, יתייחס בית-המשפט ביתר טבעיות לטענת זהותם הברורה, כפי למשל שהוא נמנע מלערער על טענות זהות של ניזוקים ממוצא ערבי או אתיופי התובעים מכוח החוק.
קטגוריית ה"גזע" הפשטנית, הקיימת כיום בחוק כבסיס הפליה, נחשפת בפסיקה זו של בית-המשפט כאלמנט "מטהר" של משהו מורכב בהרבה, ובכך נחשפת חולשתה. ברוח משנתו של הסוציולוג לאטור, הרואה את התקופה המודרנית כמתאפיינת בפעולות מקבילות של הכלאה (hybridization) הנחווית במציאות היומיומית וטיהור (purification) מושגי של שדות-ידע, משמש החוק למניעת הפליה כלי לפישוט, ויש שיאמרו כלי פשטני, של תופעה חברתית מורכבת. כאחד ממייצגיה הבולטים של המודרנה, החוק משמש בתפקיד החשוב של מערכת לטיהור של מורכבויות חברתיות ופישוט שלהן לכדי שדות-ידע נבדלים, מדעיים ואובייקטיביים. המציאות החברתית, לעומת זאת, מייצרת התנסויות וישויות מורכבות, היברידיות. כך, בעוד המחוקק, בקביעת הקטגוריות בחוק איסור הפליה, השתמש במה ש"מוכר" לו ממסגרות שיח האנטי-הפליה באשר הן, המציאות הישראלית אינה מנהלת שיח גזעי אפילו כלפי המופלים ביותר בקרבה, הפלסטינים, הנתפסים כמי שחולקים עם היהודים את אותו גזע שמי, תחת זאת, היא מנהלת פרקטיקה של הגזעה שלהם. החוק, אם-כן, מפעיל מאמץ מודרני קלאסי לטהר את תפיסת ההפליה בישראל, תחת אשר יעשה מאמץ להתאימו לדפוסי מורכבות ההפליה בחברה הישראלית. בית-המשפט בפרשץ צדוק, לעומתו, מבצע פעולה של "עיבוי" מושג זה, דרך השימוש בעקרון ההגזעה, המורכב יותר, ובכך קורא תגר על דיכוטומיה מודרנית סותרת זו עליה מצביע לאטור. בצורה ברורה וחדשנית קובע השופט: "על יסוד תובנות משפטיות וסוציולוגיות קבעתי כי…התובעים… נפלו קורבן להפליה גזעית".
מעבר לכל, קטגוריית ההגזעה מאפשרת לחשוף את האדנים הרעועים והשקריים עליהם בנוי מיתוס הגזע, תוך שהיא מכירה בנזקיו המשמעותיים ובאפקטיביות הפוגענית שלו. היא פוטרת את בתי-המשפט מן העול ופותרת את הדיסוננס שבמסגרתו רצונם הוא, מחד גיסא, לבער את נגע ההפליה בחברה, אך רתיעתם היא, מאידך גיסא, שהכרתם בקיומה של הגזענות תימצא מאששת בדרך כלשהי את עצם קיומה. זהו שימוש, בפועל, באסנציאליזם, כפי שהציעה ספיבק, כעניין אסטרטגי בלבד. שנהב ויונה מתארים דיאלקטיקה משתקת זו באשר לקטגוריית ה"גזע" כך: "'גזע' נתפס כקטיגוריה אפיסטמולוגית גם על-ידי אלו שמבקשים לדחות את מעמדו האונטולוגי". שיח ההגזעה המוצע כפרשנות ראויה לקטגוריית הגזע שבחוק, מאפשר הקלה בהתמודדות עם קושי מובנה זה. השימוש באפיסטמולוגיה של הגזעה גם ישחרר את בית-המשפט מדפוסי חשיבה קטיגוריאליים וסטריאוטיפיים – למשל כאלה הקובעים כי מזרחים הם שחומי-עור, מדברים בח' וע' גרונית, ונראים כ"ילדים רעים" במקרה הטוב, ו"ערסים" במקרה הרע. ודוק: תובנה זו מאפשרת בה בעת גם שחרור של מזרחים מאותם סטריאוטיפים, גם בתוך שיח בו הם נאלצים לחזור אל קטיגוריות מהן הם מבקשים לברוח. כך למשל, לאורה של תובנה זו ניתן היה לקרוא כסמן שלילי פסק-דין בו סירבה השופטת להכיר בטענתם של התובעים כי הופלו על רקע היותם מזרחים, בנמקה כי התובעים נראים התובעים נראים "בחורים נאים, צעירים מנומסים, לבושים יפה, מדברים בנועם, ולא נראית כל סיבה מיוחדת להפלותם…", ולכן לא סביר שהופלו על רקע זה.
בנוסף למהלך של פירשו קטיגוריית ה"גזע" בחוק כ"הגזעה", נראה כי פתרון נוסף ניתן יהיה למצוא בתיקון רשימת הקטיגוריות בחוק בצורה שתאפשר שימוש אפקטיבי יותר בהן על-ידי מזרחים. כאן אני מחזירה את הקורא/ת אל הצעתי להשתמש בקטיגוריה הרחבה של "מוצא" במקום זו המצומצמת של "ארץ מוצא", ובכך לאפשר למוצאם של מזרחים, כפי שהוא מתבטא במראם, שמם, שם-משפחתם ועוד, ולא רק בארץ בה נולדו הם או הוריהם, להוות הבסיס להגנה עליהם מפני הפליה.
בג"צ עמנואל – תחילתו של שינוי מיוחל?
בתחומי הזמן והעניין של מאמר זה, נראה זה חיוני לחשוב על תרומתו לסוגיה – גם אם בקצרה – של פסק-דינו של בית-המשפט העליון בפרשת עמנואל. לפסק-הדין נגיעה ישירה לטענתי כי מיגור ההפליה נגד מזרחים בישראל על בסיס הכרה בהקשר הרחב של מיקומם החברתי הנמוך תיתן בידיהם, כמו גם בידי בתי-המשפט, כלים טובים יותר לזיהויה של הפליה זו, ולהתמודדות שיטתית עמה. בבג"צ 1067/08 עמותת נוער כהלכה נ' בית-יעקב, נדונה פרשת הפרדתן הבוטה של תלמידות מזרחיות מתלמידות אשכנזיות בבית-הספר החרדי שבעיר עמנואל. בדחותם את הטענה לבסיס דתי-רב-תרבותי להפרדה, קבעו שלושת שופטי ההרכב פה-אחד כי מדובר בהפליה אסורה. מבחינה זו, הושגה מטרת הפסקת ההפליה בקביעה חדה זו. אלא שעיון מקרוב בעמדות השופטים מגלה את השוני בשיח שהובילם להחלטתם, ואת משמעותו של שוני זה לשיח המאבק בהפליית מזרחים בישראל. השופט אדמונד לוי, שאל עמדתו הצטרפה השופטת ארבל, תיאר את ההפליה שלפניו במונחים המוכרים מעולם הדת, מושגים בעלי משמעות א-פוליטית, בדבר תלמידות ממוצא ספרדי, אשר הופרדו מחברותיהן ממוצא אשכנזי. משכך, לא מסווג השופט לוי את ההפליה שלפניו כעדתית, אלא פונה ישירות למיגורה, תוך שימוש בכלים מנהליים א-חוקתיים בדבר החובה להעניק חינוך באופן שוויוני. לעומתו, מציג השופט מלצר שיח אחר לחלוטין. מיד בפתח דבריו הוא מזהה את הבסיס להפליה הנדונה כ"מוצא עדתי", ובכך מחלץ עצמו מהשיח העדתי-דתי של "ספרדים ואשכנזים". לכך יש להוסיף את שימושו בביטוי הפוליטי "תלמידות ממוצא מזרחי" לתיאור המופלות, תחת שיתייחס אליהן, כקודמיו, כ"ספרדיות". גם במישור ההנמקה, פורץ השופט מלצר את גבולות הניתוח הטכני-למחצה של חבריו להרכב, ומטפל בסוגיה בראש ובראשונה כחוקתית. הוא מזהה את ההפליה העדתית שלפניו כמשפילה וכפוגעת פגיעה אסורה בזכות החוקתית לכבוד. רק אז, פונה השופט לדיון במישור המנהלי-"טכנוקרטי" העולה מן המקרה, שלפיו לא יכולה ההפרדה אלא להיחשב כהפליה, וכמחייבת את התניית המשך מתן הרשיון לבית-הספר, בהפסקתה. דומני, כי לאור הניתוח שהוצג במאמר זה, ניתן יהיה אולי לסמן פסק-דין זה כמפגש נוסף של המאבק המזרחי בהפליה, בו יצר השופט מלצר פתח לשיח חדש, רחב יותר, אודות הפליה זו. נקל לראות כיצד פסק-דינו יוכל לשמש במאבקים מזרחיים אחרים בתחומי חיים אחרים, בצורה אפקטיבית יותר מזו בה ניתן יהיה להשתמש בפסקי-דינם של חבריו להרכב. לחיזוק טענה זו ניתן גם להשוות את פסק-הדין המינורי בעניין עמנואל לפסק-דין דרמטי שניתן כשנה לאחריו בבג"צ טבקה נ' שרת החינוך, בעניין הפלייתם בקבלה לבית הספר של תלמידים ממוצא אתיופי – קטיגוריה מוכרת בשיח החברתי והמשפטי בישראל. פסק-הדין הוא כולו מניפסט חוקתי של הכרה בזכות לשוויון של אנשים ממוצא אתיופי בישראל. משפט הפתיחה שלו – "בענייננו, מדובר בשאלה עקרונית בעלת מימד חוקתי, שעניינה שוויון ומניעת הפליה בחינוך" – אומר הכל על התפיסה הראויה של המקרה כבעל משמעות חוקתית-חברתית-מוסרית קולקטיבית. בה בעת מסמנת אמירה זו בצורה ברורה ושונה את דיונו של אותו בית-משפט, רק שנה קודם לכן, בסוגיה זהה, אז נפתח הדיון בהכרעה במשפט בשיח טכנוקרטי אודות מרכיביו של חוק חינוך חובה.

סיכום

זיהויה של קבוצה כקבוצה מופלית הינו חיוני לפרטיה בבואם לבקש סעד אנטי-הפלייתי בבית-המשפט. הוא חיוני לשם התחקות אחר שורשי ההפליה וזיהוי דפוסיה השיטתיים. הקבוצה המזרחית לא זכתה להכרה כזו מידיו של המשפט הישראלי. אי-הכרה זו דורשת חקירה מעמיקה של שורשיה, אך קווי-המתאר של התהוותה נראים כמורכבים משלבים שונים. בשלב ראשון התעלם המשפט מקיום הקבוצה, בשלב שני סירב מפורשות להכיר בקיומה, ובשלב שלישי הפנים את דינמיקת ההכחשה בציבוריות הישראלית, בעוקפו בכל פעם מחדש את "מכשול" ההכרה בקבוצה, תוך שהוא עוסק שוב ושוב בתביעות הפליה שמביאים לפניו חבריה. חברי הקבוצה עצמם השפיעו אף הם על התנהלות זו והושפעו ממנה, וניתן לזהות בתביעותיהם פעולה בתיאום עם דינמיקת ההכחשה, והתנגדות לה כאחד. חוק איסור הפליה משמש כיום כנקודת-שיא, כרונולוגית ומעשית, להמחשת מורכבות זו. כשאר חוקי זכויות האדם המבקשים להגן על עקרון השוויון, הוא מיועד לא רק לפצות בגין הפליה מזיקה, אלא גם כדי לשרשה מחברה דמוקרטית שוחרת-שוויון. המאמר ביקש לבחון כיצד מושפעת הפעלת חוק זה, האמור לשרת ייעודים אלה, מהדינמיקה החברתית בה הוא נוצר וממומש. במובן זה, סיפורה של הקבוצה המזרחית ממחיש את אחד הכשלים המרכזיים המוטמעים במשפט בכלל ובשיח האנטי-הפליה אותו מייצג חוק זה, בפרט, וההופכים אותו לכלי צר מלהכיל את מגוון צורות ההפליה שהמציאות המורכבת מייצרת. הקבוצה המזרחית מאתגרת את המשפט דרך התרבות הישראלית הייחודית, בה זיהויה מוכר, אך ההפליה ממנה סובלים חבריה וחברותיה, אינה מוכרת, בשל דינאמיקת ההכחשה הפועלת נגדם. המשפט מביא אם כך אל מפגש זה את המסגרות המסורתיות להכרה בהפליה, המעוצבות באופן הצר מלהכיל את מורכבות ההפליה שיוצרת אותה דינאמיקת הכחשה. על רקע מפגש זה, קשה שלא להעריך את מאמציהם הכנים של רוב בתי-המשפט למגר את תופעת ההפליה במועדונים נגד מזרחים. אלה נאלצים לפעול בתוך המרחב המצומצם שקטגוריות החוק הרדוקטיביות מאפשרות להם מחד גיסא, והמרחב התרבותי הצר שמאפשרת להם דינאמיקת ההכחשה, מאידך גיסא. מרחבים אלה מכתיבים דפוסים חוזרים של בעייתיות ביישום החוק, כפי שעולה מסקירת פסקי-הדין שניתנו מכוח החוק. הצעתי היא שתחת שיתאימו את מהלכיהם למרחבים מצומצמים אלה, יפרצו להם בתי-המשפט מרחב חדש, אחר, המאפשר הכלה של המורכבות והשינוי התדיר של אופני ההפליה של מזרחים בישראל. מרחב חדש זה יכול להתקיים אף בלא תיקון החוק, המוצע על-ידיי. הוא מצוי בהמשגת הגזעה כפרקטיקה מורכבת, מודרנית ובעלת מגוון רחב של פעולות, אשר תאפשר טיפול אפקטיבי יותר במעמדם הנחות של אלה הסובלים ממנה. במובן זה מגעת חשיבות יצירת המרחב החדש הרבה מעבר לטווח עניינם של מזרחים ומזרחיות, והיא תאפשר התמודדות איכותית ואפקטיבית של המשפט עם תופעות הפליה מורכבות בישראל, המשנות תדיר פנים, נסיבות וסובייקטים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיקי  On מאי 25, 2011 at 8:29 am

    מוזר שגב' ביטון כותבת על אפליה נגד המזרחים. מה שנכון הוא שהמזרחים באים מתרבות נחותה יותר מהתרבות המערבית ולכן הם פחות משכילים ופחות כשירים לתפקידי ניהול או אקדמיה מאשר האשכנזים. אז מה כאן האפליה? אלה הצרכים של שוק העבודה.

    • hani24  On מאי 25, 2011 at 11:00 am

      מיקי, ואללה תודה, כרגע הוכחת את עליונותך ואנחנו כולנו מודים לך.
      עכשיו לך לאמא לתגיד לה שאתה יותר טוב…..

  • מיקי  On מאי 25, 2011 at 1:17 pm

    לא אמרתי שאני יותר טוב, אמרתי שהאשכנזים יותר טובים. נכון שגם בין מזרחים אפשר מדי פעם למצוא בני אדם ברמה, אבל בסך הכל ברור שאנשים שגדלו בתרבות המערבית הם יותר מפותחים. כל בר דעת רואה ומבין את זה ולא צריך להגיד שיש כאן אפליה נגד מישהו. אם הייתי מסיים בגרות כמו שסיימו רוב המזרחים שאני מכיר (וחלק גדול בכלל לא סיימו) לא הייתי טוען שלא מקבלים אותי לעבודה בגלל שאני ממוצא מסוים, אלא הייתי מודה באמת שלא למדתי כמו שצריך.

    • hani24  On מאי 25, 2011 at 3:15 pm

      נו כמו שאמרתי עכשיו אתה יכול לרוץ לאמא שתתגאה בך מיקי ילד שלי (גזען) מוצלח….

  • דני כהן : מיקי, הדברים שלך שגויים  On מאי 25, 2011 at 4:48 pm

    אני מניח שלהני די בצדק נמאס להסביר ולמצוא את עצמו מצתדק מול דברים שיש בהם התנשאות וגזענות. רוב היהודים האשכנזים באו ממזרח אירופה, והפער בינם לבין המזרחים היה קיים אך לא כה גדול כפי שחושבים.
    לפי סטסטיקה שראיתי בזמן שלמדתי היה מדובר על העליה של שנות החמישים: בפולין סיימו 25% לימודי תיכון לעומת 15% בעיראק. כלומר הפער לא היה גדול, וצריך גם לזכור שהעולים מארצות האיסלם באו ממקומות שלפחות אצל הגברים ידעו כמעט כולם קרוא וכתוב, וכמעט כולם שלטו היטב בשפה העברית.
    בארץ בגלל שמעולם לא נוהלה פה מדיניות סוציאל-דמוקרטית אמיתית כפי שהייתה במערב אירופה, אלא מדיניות רווחה מפולחת עם אפליה מובהקת לטובת האשכנזים הפערים לא קטנו אלא הורחבו.
    העובדה שילד אשכנזי מרמת השרון מצליח יותר מילד מזרחי מדימונה למרות ששניהם ילדי הארץ איננה תוצאה טבעית או רלוויטיזם תרבותי אלא תוצאה של פער כלכלי ונגישות למשאבים.

    • hani24  On מאי 25, 2011 at 5:06 pm

      דני, מתוק תודה על ההגנה, אבל אתה גומר לי על הבלוג חצי מהמגיבים כאן הם הגזענים הללו שאתה מדבר עליהם. בחייך אל תהרוס את אחוזי הצפיה והתגובות המושחזות שלי…תשאיר פרנסה….
      הני

  • מיקי  On מאי 25, 2011 at 6:54 pm

    דני, אתה מפנטז. רוב הגברים, גם יהודים וגם מוסלמים וגם נוצרים, בעיראק אף פעם לא ידעו קרוא וכתוב וגם היום הם לא יודעים. אין מה להשוות בין עיראק לפולין, כי פולין כמו כל ארץ אירופית הייתה מפותחת הרבה יותר, ואני לא מעריץ גדול של פולין. היהודים שבאו מפולין היו בעלי מסורת של גרמנית ויידיש, וגדלו על תרבות אמיתית, לא על חיי קסבה. הפערים בין אשכנזים ומזרחים נובעים מהפער העצום בין תרבות האיסלאם לבין תרבות המערב וזה גלוי לעין, גם בארץ וגם בעולם כולו. לא צריך להיות גזען כדי לראות את הדברים כפי שהם. זו לא שאלה של מדיניות אלא של מוצא ורקע תרבותי.

  • hani24  On מאי 25, 2011 at 7:37 pm

    נו דני, יאללה יעלה ויבוא כבודו להתעסק עם עדת האוילים האלו….תתיחס אליהם הם כמו גרדת לא עוזבים….אבל רצונו של אדם כבודו….

  • רונן  On מאי 25, 2011 at 8:29 pm

    אולי די.
    בשנות ה50 אכן היה דיכוי אבל עכשיו שנת 2011
    אני אשכנזי והבוס שלי בעבודה (חברת הייטק) ממוצא מזרחי.
    יש אצלנו מכל הגוונים ומקדמים רק את מי שטוב (גם אתיופים מקודמים).
    יש לי הרושם שיש כמה אנשים שמתפרנסים יפה מאוד מזה שהם מזרחיים מה שנקרא "מזרחים מקצועים".
    יאללה בואו נמשיך הלאה.

    • hani24  On מאי 25, 2011 at 9:07 pm

      רונן יש מצב שאתה צודק! בעיה קטנה כל העובדות אומרות להפיך….הני

  • כליל  On מאי 25, 2011 at 10:00 pm

    הבעיה היא בניתוח הסטטיסטי העלוב והשטחי.
    לתוצאות יש סיבות, יתכן שרק אחת מהן קשורה לאפליה…..
    ולכן צריך לבדוק אחרת, כמה מהמזרחים לומדים במסגרות דתיות-חרדיות-ספרדיות שבאים ממשפחות מסורתיות שהוריהם החליטו כי במסגרת זאת הם מסודרים ויהיה מה שיהיה יותר מאוחר. יש לזכור שמדובר בדור שני שמגדל דור שלישי ועדין לא הפנים חשיבותה של השכלה ככלל ולא דוקא בהקשר של מדינת ישראל. לאחר שנוריד קבוצה זאת, מתוכם נבדוק את אחוז המתקבלים לאוניברסיטאות….מול כמובן האשכנזים שגם שם ירדו חרדים אבל בדרך כלל רק חרדים.
    לאחר מכן יש לבדוק את הרצון – כלומר האם בכלל קיימת מטרה להגיע ללימודים אקדמים וגם שם יש לבדוק מול האשכנזים…
    בכנסת אין 50% נשים האם זה נובע מאפליה???
    לא בטוח שרק יתכן שקבוצת הפרטים המיעדים עצמם לתהליך הפוליטי מורכבת מ- 80% גברים והשאר נשים וכך הלאה
    האם נשים לאחר תואר ראשון מעדיפות להסתפק בקריירה שמעמידה את ביתן ומשפחתן במקום הראשון ומסתפקות במועט ולכן נק ההתחלה של האוכלוסיה הנחקרת שונה בהרכבה ???
    וכך הלאה והלאה
    ביום שמצביעי ש"ס יבינו כי היא משמרת את בורותם ומעמדם הכלכלי הנמוך
    אז ורק אז יש תקווה

    אני לא יודע

    • hani24  On מאי 25, 2011 at 11:22 pm

      כליל גדול! נכון נשים מרויחןת 65 אגורות לשקל של גבר כי הן רוצות בזה!!!
      כל הבתי ספר המקצועיים מצויים בשכונות שברובן מיושבות במזרחים כי אנו טובים בידיים. מעניין עוד איזה פשקוויל תפתח?
      חברים לחשוב לפני שכותבים, אני יודע לא עולה כסף אבל למה להשחית זמן….

  • ליאת  On מאי 26, 2011 at 3:08 am

    הבעיה היא שלמזרחיים פחות חשובה ההשכלה מאשר לאחרים.
    חוץ מזה חלקם תמיד ידע להתלונן ולהיות מקופח.
    כמובן שיש גם אנשים כמו עו"ד אבי ברדוגו וגם הני שאוהבים להדליק את הנושא והם חיים מזה יפה.

    • hani24  On מאי 26, 2011 at 8:29 am

      ליאת כל הכבוד כמה זה נכון! ונשים אוהבות להיות בבית, והרומנים גנבים, ומרוקאי סכין ועירקי פיגמה ואת פשוט נהדרת. רתם קרובי משפחה? יכול להיות מנישואי קרובים? בטוח שיש כאן מוטציה כלשהיא….מה שרק מחזק את טענתי בנושא הגזענות…
      גדול!
      מעניין מי ד"ר במשפחה שלך? אבא שלך? אמא שלך? אולי אח? כי אצלי יש כמה במשפחה….אבל את יודעת העיקר הלשון….

  • ליאת  On מאי 26, 2011 at 8:40 pm

    כרגע אחי עושה דוקטורט ולהורים שלי יש רק תואר שני…….
    אתה אומר ברצינות שיש אפליה היום כלפי מזרחיים והממסד האשכנזי שולט?
    בוא ואגיד לך למה כתבתי מה שכתבתי:אני חצי מרוקנית וחצי אשכנזיה.
    לאימי המרוקנית אמנם יש תואר שני בסוציולוגיה אבל שאר המשפחה שלה הם בורים ופרימיטיבים ויש להם התנהגות גסה ואלימה.
    אמא שלי יצאה אחרת.
    מעולם לא הרגשתי מקופחת בשום דבר ואם יש אפליה כיום היא רק בראש של אנשים מנותקים באקדמיה.
    כמעט בכל מערכות השלטון והכלכלה יש מזרחים בצמרת.
    יש גזענות דוקא באקדמיה שבה חוסמים אנשים שהם לא בדיוק כמותם.
    נדמה לי שאתה מכיר את הפקולטה למדעי החברה למשל באוניברסיטת תל אביב,שם מי שלא שמאל קיצוני ואשכנזי לא יתקבל.

    • hani24  On מאי 27, 2011 at 7:55 am

      ליאת שאלה, האם זה שאת אישה הופך אותך אותומטית לפמיניסטית? והאם זה שלך יש תואר שני בהכרח הופך אותך לאינטלגנטית? כי נראה לי שבשני המקרים התץשבוה היא לא מוחלט! כמו גם העובדה שאת מלאה בשנאה עצמית (חצויה אמנם) לחלק נרחב ממשפחתך…וחבל.
      אך העניין הוא די ברור לכל אלו שחוקרים את התופעה, הממצאים הם חד משמעיים ישנה אפליה ויש דיכוי ברור של מזרחים על ידי הממשל והממסד בישראל. רק כאן בבלוג העלתי מאות אם לא אלפי דוגמאות של מחקרים, לא אני מכיר אני יודע, שתומכים בעניין, השאלה האם קוראים ולומדים או שמברברים.
      מספיק לקרוא כאן מעלה על מנת להבין, וכפי שאמרתי תואר שני הוא לא ערובה לחכמה….

      לסיום הדוגמא שלך היא לא מוצלחת במיוחד משום שדווקא במדעי החברה התל אביבית יש המון מזרחים וכמה מאוד ידועים כמו יהודה שנהב ואיציק ספורטה….אם כבר הייתי משיח על העברית, אבל שוב תארים וחכמה לא ערובה….לכי תדעי אולי יצאת על הצד של אימך בכול העניין הזה….

  • כליל  On מאי 26, 2011 at 8:56 pm

    סיסמאות זה אכן נחמד בבלוג ובמדעי הטבע יש כינויים יפים
    ל – science of YDIOT
    אבל מה לעשות
    מחקר זה מחקר
    ןמחקר צריך להתייחס לתאוריה, קשרים, הסברים אלטרנטיבים וכולם תחת כללים ברורים שאני לא רוצה להיכנס אליהם
    אבל סביר להניח שקורס בסיסי בדרך לתואר ראשון עוד לפני תואר שני ושלישי ניתן ברוב המקצועות באקדמיה (אולי לא בהיסטוריה – לא בטוח) כמובן שהאפשרות למקוריות ויצירתיות ונקודות מבט יחודיות ומיוחדות הם חלק חשוב מאד, אבל גם הן חייבות או אולי צריכות לעבור את מסננת הכלים המדעיים.
    אבל הכי הכי חשוב
    הכי הכי חשוב
    זה
    "בזכות הספקנות"
    ולא….
    אין חשיבה
    אין מדע
    נכון נשים, מזרחיים ועוד מופלים לרעה, כך גם נכים
    כך גם המעמד הבינוני שמשלם עבור …. נו טוב עבור כולם
    כך גם החיילים, ראה בעיית חיילי המילואים
    והסדירניקים – שתמורת 700 שקל במשך שלוש שנים עובדים סביב השעון, חיים בתנאים לא תנאים, לא נראה לי נחמד לישון באוהל חודשים, לאכול מנות קרב, לחזור הביתה פעם בשבועים ולישון.
    ראה מצבן של התצפיטניות כפי שמפורסם בעיתונות, ..כי לא מתגייסות מספיק חיילות….
    אז גם הם והן
    אבל מי לא??
    אותם משתמטים???
    או שומרות הנגיעה – "סליחה"
    שמדי הצבא אינם הולמים את צבע עניהן וחס וחלילה כיצד ילכו עם חולצה צבאית שיש לסגור את כפתוריה ולא להראות את ….
    ובסוף יוק – שלוש שנים שבהם אפשר היה להרוויח 3000 ויותר ולהתחיל לחשוב על לימודים,,,קנית דירה…
    וזה עוד טוב…
    אבל המרצה מאוניברסיטת בן גוריון שהפכה את המילואימניקים לגזע
    או המרצים הנאורים והליברלים שחתומים על עצומות הקוראות להעדיף אקדמית וכלכלית את המסרבים לשרת בשטחים , תרצה קישור = אשלח ברצון

    אז שוב אפשר להמשיך

    ובכל פינה נמצא את הקיפוח
    לסיום בסקר אוניברסיטאי כלומר אמין לטעמי נמצא כי קיימים הבדלים מובהקים בין שנות השכלה של אנשים המגדירים עצמם חילוניים (14.2) לבין מסורתיים (12.8). מי הם ???
    אבל אבל לא נמצאו הבדלים מובהקים בין חילוניים לדתיים ולא בין חילונים לחרדים ולא בין דתיים לחרדים (נכון אלמנט , הסבר "הישיבות"
    ההסברים שהיצעתי הם חלק ורק חלק, כן יש לבדוק עוד , ולבדוק את מה שאחרים מציעים כולל הצעותיך שלך. העיקר לבדוק כמו שצריך

    אז כן צריך לבדוק ולעשות הכל לתת חכות ולא בדמות בתי ספר מיקצועיים שכפי שהבנתי גישה זו השתנתה בשנים האחרונות (מידע מהעיתונות)

    אבל אנא לא לתת דגים
    לא להמשיך לתת לש"ס להנציח את הפער ולשמר את כוחה
    וזו הקריאה החשובה של המבקשים את המלחמה בקיפוח העדתי
    אבל זה לא יקרה כי נו….קואליציה קואליציה גואליציה

    • hani24  On מאי 27, 2011 at 7:58 am

      כליל את הבעיה שלך עם ש"ס ומילואים לא אני יכול לפתור יש מצב שזה עניין לטיפול, כי כל דבר מגיע לשם, אז הרבה בריאות והצלחה….אם יש לך משהו לענין שעומד כאן על הפרק תפאדל אם לא אני מחוץ ללופ…אין לי כוח לסשנים כאן בבלוג ועוד בחינם….אבל תרגיש בנוח….

      לגבי הבריחה לדת, וחינוך לא מתאים — אני חושב שזו שאלה מצוינת רק צריך לחשוב מדוע אנשים בורחים לדת שנותנת להם אוכל וסעד…האם יש מצב שזה בגלל שהמדינה מפקירה אותם, ובצר להם הם פונים לעזרה ממפלגה דתית? אולי שווה חשיבה!

  • כליל  On מאי 27, 2011 at 11:11 am

    צודק -הלופ הגיע למקום אחר
    ולצערנו, פרופ מכובדים ובעלי שם מקומי או עולמי ממדעי החברה
    יודעים קצת מילים קשות בסטטיסטיקה +כמה כפתורים בתוכנות הרלוונטיות וזהו- לא נורא בסוף תגיעו למנוחה ולנחלה

    • hani24  On מאי 27, 2011 at 11:34 am

      יש מצב שכן ויש מצב שלא נתראה בפוסט הבא….

  • אלי  On מאי 27, 2011 at 4:45 pm

    צ'חצ'ח גם אם יש לו תואר ד"ר תמיד נשאר צ'חצ'ח

    • hani24  On מאי 27, 2011 at 7:27 pm

      ואללה! וגזען לא משנה מה יגיד יריחו ממנו את הגועל….ככה זה בחיים אני תמיד העדפתי את החבר'ה שלי בשכונה (איך שלא תקרא להם) על הגועל שיוצא משכמותך. ואיכשהו נראה לי שיצא לנו יותר טוב ממך…מבאס אבל ככה זה החיים….
      נ.ב. אל תשכח איך גמר זה שדיבר יותר מידי על צ'חצ'חים, רק שזה לא מדבק, לך תדע….רק אל תגיד שלא הזהרתי, גם טיפש וגזען כמוך מגיעה לו הזדמנות….

  • רוית ועקנין  On מאי 29, 2011 at 2:12 pm

    אתה וישפעת ביטון וכל שאר המזרחים יפי הנפש באקדמיה מייצגים רק את עצמכם.
    שלא תעיזו לחשוב שאתם מייצגים את כל המזרחים,רוצים להרגיש מקופחים זבש"כם בלבד.
    אותי אתם לא מייצגים,אני לא מקופחת ולא קופחתי באף מקום ואל תעשו סיבוב על הגב שלי.

    • hani24  On מאי 29, 2011 at 5:18 pm

      רוית, צודקת! ואני לא מנסה לייצג את כל המזרחים, כאשר אני כותב מחקר אני כותב בשם המחקר שלי ומי שהמחקר שלי מייצג, ולעיתים המחקר שלי מייצג מזרחים, ולעיתים מהגרי עבודה, ולא! אני לא מהגר עבודה, לפחות לא בחמש שנים האחרונות.
      אני רק אעיר, ככה בקטנה, ישנן המון נשים שטוענות שאין קיפוח מגדרי למרות שהמחקרים והממצאים מוכיחים נכוחה כי ישנו דיכוי מגדרי, אז מה? האם זה הופך את טענתם לנכונה? האם האמירה כי הפמיניסטויות לא מייצגות את הנשים, כל הנשים!, גורעת מהטיעון שלהן?

      ולמקרה שלך, יכול להיות שכן ויכול להיות שלא — לגבי השאלה האם קופחת, אך מה לעשות עם כל הכבוד והרצון "הגברת רוית ועקנין" לא מייצגת את כל המזרחים או המזרחיות, אז שלא תחשבי חלילה וחס שאת מדברת בשם כולם, ואיך שלא אני לא עושה סיבובים על גוים, יש לי אוטו קטן ונחמד….
      סתם חומר למחשבה…
      הני

  • רוית ועקנין  On מאי 30, 2011 at 1:23 am

    שים לב שאתה רק מציג בשיח הציבורי את המזרחיים כמקופחים ומסכנים מה שלא נכון בהכרח.
    לא ראיתי בצבא או ב2 חברות ההיטק שעבדתי בהם שקידמו או לא קידמו מישהו בגלל המוצא שלו.
    היום המזרחיים נמצאים בכל התפקידים הבכירים במדינה.

    • hani24  On מאי 30, 2011 at 8:42 am

      רוית:
      1. את צודקת, אבל אני תמיד אמרתי עניי עירך קודמים! אני מסכים יש את הערבים, אתיופים והעולים החדשים מבריה"מ לשעבר בעיקר אלו מהרפובליקות האסיתיות, אבל להם יש שופר משלהם, אני מסייע ככול העולה בידי אבל שוב אני לא האדם הנכון לדבר בשם, לדעתי זו פטרונות.

      2. מה הקשר? זה שלא קידמו או קידמו אותך בצבא לא עונה על כלום, אני מדבר איתך על מחקרים שמייצגים את כלל האוכלוסיה ואת "עולמך צר כעולם הנמלה", את מי זה מעניין המקרה הפרטי שלך עם כל הכבוד, תסכימי איתי שאני בשלב זה של החיים הצלחתי קצת יותר מרבים אחרים בנושא סטטוס חברתי, אז אחזור אולי זה יקלט, אני היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל….תחשבי על זה….

      3. לא נכון מוחלט! יש מזרחים בכול התפקידים הלא חשובים, עד שעמיר פרץ הגיע לראשות מפלגת העבודה הוא קיבל את משרד הביטחון ולא האוצר, השר הטוב ביותר היום בממשלת הליכוד הוא כחלון, אבל הוא במשרד התקשורת ורחמנא ליצלן "מועמד לתפקיד נשיא המדינה, מבין משפחות ההון בישראל רק חלק מזערי הוא מזרחי, ולגבי הבירוקרטיה הישראלית יש לך את המאמר של דייב נחמיאס וחבל להאריך במילים. לגבי הצבא, יש קונספציה מוטעית לגבי מזרחים היות והיו מספר מזרחים, אבל המטכ"ל וא אשכנזי לחלוטין ראי את המחקריה של אורנה ששון-לוי.

      אני יודע אני מפגיז בנתונים ועובדות, שלא קשורות אלי בהכרח אלא לכלל המדינה, אני יודע זה מציק, אני יודע זה לא נראה טוב, אבל מתי שהוא תהיי חייבת להתעמת עם האמת….אם תרצי עוד נתונים אל תהססי לפנות אלי במייל הפרטי.
      בברכה
      הני

  • רות  On מאי 30, 2011 at 7:18 pm

    הני שלום!

    בכל מקום יש גזענות, ובכל מקום ניתן למצוא קיפוח.

    אתה יודע איך מתגברים על זה???

    עם עבודה קשה.

    כל המחקרים שלכם מיותרים ולא מעניינים, ודיי בכיינים.
    מי שרוצה להתקדם ומוכן להשקיע מאמצים- סופו של דבר יתקדם.

    אז נכון, נשים מרוויחות פחות, יש מקומות בהם מקפחים חרדים/ מזרחים/ ערבים/ אתיופים.

    אז נכון, מזרחים ונשים וכו' יצטרכו לעבוד יותר קשה מהגבר האשכנזי, אבל אלו החיים! וזה קיים בכל מקום. ואם הם יהיו טובים בעבודתם, אז הם יקודמו!

    היחידים שיכולים להוציא את עצמם מהקיפוח זה המזרחים עצמם!
    שילכו, והתאמצו, ויצטיינו, ואז תראה אותם בכל מקום בתפקידי מפתח. בדיוק כמוך, ועוד רבים אחרים….

    אז נכון, זה לא פייר שהם צריכים להתאמץ יותר מאחרים…
    אבל מי אמר שהחיים פיירים?

    • hani24  On מאי 30, 2011 at 7:49 pm

      ואללה רות תזכירי לי כשיש לך סרטן (חלילה וחס) או כל מחלה נוראית אחרת להפסיק את המחקר בתחום, או פשוט לא לתת לך את התרופות שמצאנו במחקרים הרלוונטים, את יודעת למה? כי בכול מקום יש מחלות! ולא מעניין אותנו אם חלית ודי להתבכיין, תמותי וזהו, או שפשוט תלחמי המחלה, תצליחי טוב אם לא אולי נביא פרחים….נכון, יש קבוצות שחולות יותר בסרטן, לדוגמא סרטן השד, אבל אלו החיים, תתגברו! היחידים שיכולים להציל את עצמם הם החולים בעצמם, שיממנו מכיסם את התרופות והמחקר.
      נכון, זה לא פיירף אבל מי אמר שהחיים פיירים?

      עכשיו את רואה כמה מטומטם ומעליב היה המניפסט שלך? אם לא יש קורסים בעניין….
      ושלא ישתמע חלילה וחס שאני מאחל לך מחלה מכול סוג שהוא, אני מאחל לך רק בריאות ואושר, אבל שתדעי שמטמטום ניתן להינצל רק על ידי קניית דעת, באחריות לזה הדוקטורט שלי נותן תרופות….

      • רות  On מאי 30, 2011 at 9:57 pm

        פשוט טיעון מגוחך…

        חולת סרטן גם תתאמץ לא תוכל לרפא את עצמה

        אבל מזרחי מקופח, אם הוא יהיה מצטיין בלימודיו ועובד חרוץ ומוכשר אז הוא יקודם ויצליח.

        עכשיו אתה רואה איזה מטומטם היה המניפסט שלך?

        הנקודה היא- אם לא הבנת אותה- שכל אחד יכול לחלץ את עצמו מהקיפוח עם קצת מאמץ. מאידך, המאמרים שלך לא יעזרו לו בכלל…

        נ.ב.
        התגובות שלך מעידות על כך שאין לך באמת משהו חכם להגיד….

        יום טוב!

        • hani24  On מאי 31, 2011 at 9:28 am

          את צודקת, ואני מצטט "כל המחקרים שלכם מיותרים ולא מעניינים, ודיי בכיינים."
          רק אוילית תרשום משפט כזה ולא תבין את האנלוגיה בין מחלות חברתיות למחלות בגוף האדם….מדעי החברה מטפלים בחברה כגוף ואם יש מחלות לאותו הגוף אנו אלו שמנסים, לא תמיד בהצלחה, לאתר אותן את הגורם ואת הפתרון….

          אבל את, מלאת חוכמה שמקרינה על כולנו, לא מסוגלת לראות את האנלוגיה (להסביר מה זה?). אז הבה נצא מנקודת הנחה שאת צודקת…ונלך ישר למסקנה המושכלת שלך…כל אחד יכול…מעניין מהי דעתך על כל העניים בישראל, את יודעת שיש לנו כיום כ-30% מאזרחי המדינה מתחת לקו העוני….האם זה בגלל שהם לא יכולים? כמו כן, מבין אוכלוסיית בתי הסוהר, בקרב היהודים, כ-95% הם מזרחים, מה תגידי על כך? זה מאוד מעניין אותי….יאללה מאורות הגולה, האירי עלינו מחוכמתך השופעת…נשמח לשמוע ממך טיעון חכם….

          ולסיום שאלה, זה מולד או נלמד?
          הני

          • רות  On יוני 1, 2011 at 12:57 pm

            הני היקר!

            גם בארה"ב 95% מהאסירים בבתי הכלא הם שחורים (אפריקן אמריקן בשבילך).

            אבל גם יש נשיא שחור!ויש שחורים באקדמיה, בבתי הנבחרים, עיתונאים ומה לא….

            אנשים בעלי תחושת קיפוח (שאתה וחברייך דואגים לטפח), מכתחילה לא מאמינים שהם יכולים להגיע למשהו, ולכן גם לא מתאמצים להגיע לאנשיהו… פשוט יותר קל להיכנס לפשע מאשר ללמוד למבחנים ולהצליח.

            מעבר לזה, אנחנו במדינת ישראל. מנסיוני, כל אחד, ולא משנה מה הרקע שלו, בגיל 18 מתגייס לצבא. הצבא הוא אמצעי למוביליות חברתית (למרות שיש כבר חוקרים שטוענים שלא…), אפשר לפנות לקריירה צבאית, או לרכוש בצבא מקצוע (כגון שוטר, טכנאי מטוסים וכדומה), אפשר להשלים בגרויות, וכן הלאה…

            בקשר לאחוז העוני- שים לב שמזרחים נוטים להוליד יותר ילדים מאשכנזים.

            פרו ורבו זה אמנם מבורך, אך באותה נשימה,
            מרבה ילדים= מרבה סיכויים להיכנס למעגל העוני.

            בקיצר, יש הרבה סיבות ומשתנים לפערים בין מזרחים לאשכנזים…..
            הקיפוח, אם הוא בכלל קיים עדיין, הוא האחרון ברשימה שגורם לפער.

  • דוד חגי  On יוני 27, 2011 at 10:10 am

    יישר כוח חבל שהמזרחיים עוורים והחזקים שבהם מצביעים ברגליים ומעדיפים לרדת מהארץ ובלבד שלא להתמודד ומשאירים את הזירה לש"ס שדואגת שהעם יישלט ע"י השרלטנים

    • hani24  On יוני 27, 2011 at 10:26 am

      אהלן דוד, אכן כן, לא כולם עוזבים וחלק מאלו שעזבו היו חייבים מטעמי פרנסה ועוד, והם עדיין אקטיביים בחו"ל במאבק. אבל הנטישה של הזירה הפוליטית היא אם כל החטאים….

  • ירדנה אלון  On יוני 27, 2011 at 1:08 pm

    הגעתי לקריאת המאמר לאחר שהקשבתי הבוקר לרשת ב'.
    והרי תגובתי לכל המגיבים ממוצא מזרח אירופאי.

    אני לא רוצה לעשות מהתגובה שלי שיעור בהיסטוריה,אבל עובדתית הטיעונים שלכם לא מחזיקים מים.
    א. – אין זה נכון שהתרבות המערבית הייתה אי פעם נעלה על התרבות המזרחית,נהפוך הוא התרבות המערבית ניכסה את הידע שהיה אצור במזרח,לאחר שכבשה את הארצות האלה והפכה אותן לקולוניות ואת תושביהן לפיאודלים של האימפריות המערביות בריטניה,הולנד,צרפת,ספרד,פורטוגל.
    גם התרבויות שהתפתחו במערב אירופה(אני עושה הבחנה בין מערב אירופה למזרח אירופה),שהיו חברות חקלאיות ברובן(אני לא מזלזלת ביופי התרבותי הזה) לא היו עושות צעדים קדימה ומתפתחות אלמלא כיבושיה של האימפריה הרומית(בריטניה למשל,למרות הדיכוי של הכיבוש הרומי,הרומאים הביאו את הידע שלהם לאיים הבריטיים ואת הידע הזה הם כמובן ניכסו מהכיבושים שלהם את המזרח)
    רומי שלטה באיים הבריטים למעלה מארבע מאות שנים מספיק זמן כדי לשנות את החברה הבריטית לחלוטין מבחינה טכנולוגית,ארכיטקטונית ותרבותית.
    כך קרה גם בספרד בתקופת השילטון המורי,(מוסלמי)
    וכך בצרפת,בגרמניה, וכו'.

    מזרח אירופה הייתה תמיד נחשלת לעומת מערב אירופה,פולין ודאי וודאי,אלמלא כיובשים של הגרמנים והפרוסים שהביאו איתם ידע טכנולוגי (אבוי לידע ואבוי לשימוש שעשו בו במלחמת העולם השנייה)

    באופן כללי ניתן לומר שמצבם של יהודי אירופה מבחינת אפלייתם האזרחית היה גרוע למדי במערב אירופה היו תקופות יותר טובות,לא כל כך במזרח אירופה(פולין ורוסיה שכאמור היו ארצות מאוד נחשלות בגלל השילטון הפיאודלי שנמשך שם הרבה מעבר למה שהוא נמשך במערב אירופה.

    יהודי מזרח אירופה נדחקו לשולי השוליים של החברה הוגבלו מבחינת מקום מגורים(תחום המושב)הוגבלה תנועתם,הוגבלו השכויות שלהם ללמוד(נומרוס קלוזוס)מה גם שעד לשלהי המאה התשע עשרה רוב החברה האירופאית הן במערב והן במזרח שכבות רבות שלה לא נהנו מחינוך כלל וכלל,החינוך וההשכלה נשמרו למעמד הבורגני הגבוה וןמעמד האריסטוקרטי בשל הממון הרב שנדרש על מנת לממן השכלה גבוהה.

    השכלה לבני המעמד הנמוך התחילה בשלהי המאה התשע עשרה,אליה התחילו להצטרף גם יהודים
    לאור המהפכות החברתיות שהתחוללו באירופה בצרפת ובאנגליה(המהפכה הצרפתית,והמהפכה התעשייתית) מהפכות אלה שכלל לא הגיעו למזרח אירופה אלא לאחר מלחמת העולם הראשונה
    (המהפכה הקומוניסטית באימפריה הרוסית שפולין הייתה בתקופות מסויימות תחת שליטתה) מהפכה שבין היתר הביאה להחלת חינוך והשכלה חינם.
    אז ככלות הכל אנחנו רואים שהשכלה גבוהה הייתה נחלתם של יהודים במספר מועט יחסית שכן רובם לא היו מעוניינים באמנסיפציה (היו מריבות גדולות וחילוקי דעות גדולים בין הפלגים הדתיים חרדיים של החברה היהודית במזרח אירופה שהתנגדו לאמנסיפציה מחשש להתבוללות,מאחר ולאחר המהפכה הצרפתית התחיל תהליך של חילון של החברה המערב אירופאית,היו יהודים רבים שאימצו גישה זו על מנת לשדרג את המעמדם בחברתי כלכלי).

    יותר משהיהודים השפיעו על התרבות האירופאית באופן כללי והמערב אירופאית,הם הושפעו ממנה.והטמיעו אותה בתוכם אולם כל זה הואץ החל בשלהי המאה התשע עשרה והוגבר לאחר מלחמת העולם הראשונה.

    ומה קרה באותה עת ליהודי המזרח?האימפריה העותמנית ששלטה למעלה משבע מאות שנים באזור הייתה פתוחה יותר כלפי המיעוטים שבתוכה ונתנה להם נגישות כלפי מוסדות השילטון,ההשכלה והתרבות,ואם אדם מסויים התבלט בכישוריו ובכישרונותיו, הייתה לו נגישות.

    מערב אירופה שהייתה רוב הזמן במאבקים עם האימפריה העותמנית ונגשה בחלקים ממנה (צפון אפריקה,מצרים,עיראק וכו') הביאה לקולוניות שלה את התרבות המערבית,ואת הנגישות להשכלה
    ושוב בשל תהליך החילוניות היו יהודים רבים שהצטרפו לתהליך ושלחו את ילדיהם להתחנך על ברי התרבות המערבית.

    האירופאים תמיד החשיבו עצמם כנעלים על תרבויות המזרח,אולם זוהי דעתם על עצמם,(כפי שהרומאים החשיבו עצמם נעלים על כל תושבי הארצות שאותן הם כבשו ולכן זה לא נחשב לא מוסרי בעינהם לשעבד אותם,ומאחר ובתחילת תגובתי כבר עמדתי על כך אין צורך לפרט מניין שאבו הנדכאים האירופאים את התפישה הזו לאחר שהפכו למדכאים בעצמם).

    כאמור זו דעתם של האירופאים על עצמם אולם זוהי דיעה בלבד,אין זה אומר שיש לדיעה זו תוקף של אמת אבסולוטית או עובדתית
    דיעה אחת מני רבות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s